נוף ילדותו של יוסי מזרחי
יוסי מזרחי, כתב חדשות ערוץ 2 בצפון, חזר השבוע לאשדוד, המקום בו גדל, כדי לסקר את הלחימה עבור מקום עבודתו והזיכרונות פרצו: "זה לא חיפה, לא רואים משום כיוון את הכרמל הירוק, זה בכלל לא בצפון. אני נמצא בבית, ליד ההורים, ליד אחי, חזרתי לאשדוד"
הריח היה מוכר. מין תערובת של אבק שריפה, עשן סמיך וחומרי בניין שהתפוררו בשנייה אחת. מסביב זגוגיות מנופצות שכיסו את המדרכות, החניות והכבישים. הרמתי את הראש למעלה לחפש את המיקום המדויק. דירת פנטהאוז, קומה שמינית עם חור בגג והרס.
ברגע הזה, רגע האמת מבחינתי, הנוהל הוא ברור. עובדים על אוטומט בלי רגש או חשש. מזרזים את המפיק להרים שידור חי, מחפשים את המרואיינים הנכונים, את זה שיעביר מידע מדויק על מה שקרה, את בעלת הדירה שנפגעה, את עד הראייה או זה שעזר לחלץ במקום לברוח.
רק אז, אחרי השידורים הראשונים, בהפסקה קצרה לטובת דיווח על טיל בשדרות, אני מסתכל מסביב וקולט בפעם הראשונה. זה לא חיפה, לא רואים משום כיוון את הכרמל הירוק, זה בכלל לא בצפון. אני נמצא בבית, ליד ההורים, ליד אחי, חזרתי לאשדוד.
מהרגע הזה המלחמה הזאת הופכת הרבה יותר אישית. למרות שעזבתי די מזמן, זאת עדיין התקפה על הבית, על המקום שבו גדלתי ועל זיכרונות הילדות שלי. גם לי זה הרגיש מוזר, הרי אחרי מאות דיווחים ממלחמה קודמת, מזירות פיגוע, מבתים של חיילים חטופים ועוד רבים, החספוס מתנחל אצלי וגם אצל חבריי הכתבים, עמוק בפנים. לעתים גם הציניות מרימה ראש.
הרי כמה עוד אפשר לשמור על התחושות אחרי שנים של מראות קשים, הרוגים, פצועים ולוויות.
פתאום ההתנהלות האוטומטית, העמידה השלווה מול המצלמה, הופכת למשהו קצת אחר. הרגש כבר עמוק בפנים. הרי עכשיו כולם מסביב מכירים אותי ולא דרך המסך.
בבית ההרוס ברובע ב' גר עד לפני כמה שנים הדוד מנשה, הבית ההרוס מהזירה הקודמת שייך לחבר מהכיתה, זה שעומד לידי בעמדת השידור זה רפי, המורה לספורט מכיתה י' ומאחורי מחסום הברזל עומדים כל השוטרים שאבא שלי, מתי, מצטרף אליהם כבר שנים ארוכות כמתנדב.
הרגשה מוזרה. אני כתב, עומד מהצד, מדווח, משתדל לדייק ולהרגיע, אבל כאן אני גם קצת מעורב, אולי אפילו הרבה. כשהטלפון מצלצל מספר לי ערד ניר, שגדל אף הוא בעיר, שבכל שידור על אשדוד טוענים באולפן שיש לו זיק בעיניים. אז כנראה שזה לא רק אצלי.
בהמשך השבוע טיילתי בעקבות הטילים ברחבי העיר וגיליתי שאת הרוב אני לא מכיר, בתים חדשים, רבעים שלמים, קניונים. 14 שנים עברו מאז שעזבתי ובעיני הצוות שלי אני עדיין נחשב "האשדודי". כל רגע מגיע מישהו שמספר לי בהתלהבות איך העיר מרשימה אותו, הניקיון, הארכיטקטורה, הים, המרינה, אבל עבורי זה חדשות ישנות. אשדוד תמיד הייתה כזאת, רק שהתדמית שלה הייתה אחרת. עיר של כמה שחקני כדורגל, מספר בתי קפה וז'וז'ו אחד. זה מה שידעו עליכם, בעצם עלינו.
ועכשיו, התמונה המלאה והאמיתית של העיר פרושה לעיני כל בחדשות, כמעט כל היום. רואים את רב סרן רפי כהן, שביתו נפגע מטיל והוא עצמו נלחם ונפגע ברצועת עזה, שומעים ראש עיר רהוט, אינטליגנט ובעיקר רגוע
ורגע לפני שאני מסיים לכתוב את הטור הזה, מגיע אליי אדם שמעולם לא ראיתי. "אתה יוסי מזרחי מערוץ 2, נכון ? כן אני עונה. "תשמע, יש לי דוכן פלאפל ברובע א'. אשתי ראתה אותך הרבה במלחמת לבנון השנייה, שהתרוצצת בלי סוף בין הטילים. עכשיו היא ראתה בטלוויזיה שאתה כאן אצלנו באשדוד, אז היא הורתה לי להביא לך מנה פלאפל. עזבתי את הדוכן ובאתי אלייך בשביל שתאכל".
הוא הגיש לי מנה פלאפל עטופה. על העטיפה היה כבר כתוב "עבור יוסי מזרחי". הסתכלתי עליו והדמעות החלו לנצנץ. הייתי במאות זירות ואירועים שונים, אבל חום כזה לא פגשתי באף מקום וזה היתרון הכי גדול של תושבי אשדוד. שלכם, בעצם שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
