מפעל החיים של דני אנג'ל
דני אנג'ל, הבעלים המיתולוגיים של מאפיית "אנג'ל", הלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 90. סיפורו של אדם פנומנלי שהפך למוסד ירושלמי. האיש שהצליח לקחת עסק שפעל בעזרת חמור ולהפוך אותו לאימפריית הלחם הגדולה בישראל. הסיגרים. התרומות. הבושות של ג'וליאני. המקל עם הוויסקי. פרופיל מיוחד
ג'וליאני, שהתפרסם בעיקר כמי שהצליח להדביר את הפשע הניו יורקי, פתח אחת מהן בהודעה דרמתית: "יש לי הכבוד לארח היום את ראש המאפיה!".
המצלמה זינקה במהירות אימתנית בקלוז אפ על האיש שעמד לצדו. בפריים נצפה אדם שמנמן, משופם, מחויך, עם סיגר קובני משובח בפיו.
שבועיים לאחר מכן, בצהרי יום הכיפורים, בהפסקה שבין תפילת מנחה לנעילה, ישב דני אנג'ל עטוף בטלית משי תכולה עם יצחק נבון, עזרא בליליוס, המשורר חיים גורי ואחרים בחצר בית הכנסת הספרדי ישא ברכה בטלביה במעין פרלמנט מקומי, והשלים את הסיפור המוזר: "כשאהוד אולמרט היה ראש העירייה, ג'וליאני ביקר בירושלים. הראיס ערך לכבודו ארוחת ערב חגיגית בקינג דיוויד והזמין את הצמרת הכלכלית והפוליטית של ירושלים, וכמובן גם אותי.
"לחצנו ידיים והחלפנו כרטיסי ביקור באנגלית. על הכרטיס שלי היה כתוב 'Head of the Mafia'. חסלו ('בקיצור' בירושלמית - ש"ד), אחרי הארוחה המשכנו לדרינק אינטימי עם אולמרט, ג'וליאני וסגנו וכיבדתי אותם בסיגר קובני שבניו יורק הוא לא חוקי.
"הוויסקי, הסיגר והסמולטוק עשו את שלהם והפכנו לידידים. כשסיפרתי שאני מגיע לתערוכת לחם בניו יורק השביע אותי ג'וליאני לקפוץ לבקר אותו בלשכה. הבטחתי וכעבור כמה חודשים קיימתי. ישבנו בלשכה וכמו שאמר עזר ויצמן 'אללה ירחמו', שתינו דברים טובים, ואז ג'וליאני אמר לי 'עוד חמש דקות יש לי מסיבת עיתונאים – בוא איתי'.
"נכנסו לחדר התדריכים, הוא העמיד אותי לידו ופתח ואמר: 'יש לי הכבוד והעונג להציג בפניכם את ראש המאפיה של ישראל!', ואז שלף את כרטיס הביקור שלי". אנג'ל הנבוך לא ידע מה לעשות עם עצמו. מה שסמנטיקה יכולה לעולל".
ביום רביעי שעבר הלך הבעלים של מאפיית "אנג'ל", דני אנג'ל, לעולמו. העיר איבדה דמות שורשית, צבעונית ועסיסית, טייקון ואושיה מקומית, אבן מאבני ירושלים וחלק בלתי נפרד מהנוף האנושי הירושלמי ב-90 השנים האחרונות. היה ניתן להמשיך בנקל עם עוד כמה סופרלטיבים והיריעה עדיין תהיה קצרה מלהכיל.
הגילוי הנאות מחייב אותי לספר כי הכרתי ואהבתי את דני אנג'ל מהיום שבו אני זוכר את עצמי. דני היה ידיד משפחה קרוב, חבר של סבי, אבי ואעז ואומר שגם שלי. לברית המילה כמו גם לבר המצווה שלי הוא שיגר לנו חלה אנג'לית ענקית, ובכל השמחות המשפחתיות אני זוכר אותו עם סיגר ריחני, כוסית משקה, בדיחות מפולפלות ובעיקר הרבה סיפורים מדיפי ניחוחות יסמין ורוזמרין מירושלים של אתמול.
השבוע ישבתי עם בני משפחתו: אלמנתו ויקי, אחיותיו, בניו ונכדיו ועם חבריו הקרובים, יצחק נבון, בליליוס, יעקב נמרודי, דוד נוימן ואחרים. ניסינו בצוותא לספר את סיפור חייו המופלא, שאם תרצו מהווה את סיפורה של ירושלים במאה האחרונה.
דני אנג'ל נולד לפני 90 שנה בשכונת
בילדותו, כך סיפר, הייתה המשפחה עושה בכל שנה "מוחרם" – כלומר מעבר מדירה לדירה. כך, למשל, מאוהל משה עברה המשפחה עם דני התינוק למבנה בפינת הרחובות מסילת ישרים ומז"א. ימים אחדים לפני שאנג'ל נפטר הוא הביע סיפוק רב כשקרא בעיתון שהוחלט לשמר את בית ילדותו ולהפוך אותו לבית המשכן לאמנויות הבמה.
כך התגלגלו חייו משכונת אוהל משה לעזרת ישראל, משם ליגיע כפיים, תלפיות, בית וגן עד שנחת בטלביה, שם הפסיק את נדודיו הרבים. לפני כמה חודשים הוא עבר לדיור מוגן בפנטהאוז באחוזת רובינשטיין בבית הכרם.
בילדותו המוקדמת למד אנג'ל בתלמוד התורה דורש ציון אצל חכם אגסי. שותפיו לספסל הלימודים היו יצחק נבון, יעקב בנאי, יעקב נמרודי ואליהו נאווי. כשהיה בן 13 סברו אביו ומוריו כי יש לבן הבר מצווה עתיד גדול כרב ותלמיד חכם, ובהמלצת הראשון לציון הרב מאיר חי עוזיאל הם רצו לשלוח אותו ללמוד תורה בישיבה באי היווני רודוס.
אנג'ל סירב בכל תוקף והחליט ללמוד דווקא בגימנסיה רחביה החילונית. עד היום מעטרת תמונתו את מסדרון הגימנסיה כבוגר המחזור ה-18. לאחר סיום לימודיו התיכוניים, נסע אנג'ל לביירות כדי ללמוד כלכלה ומינהל עסקים.
הסטודנטים הערבים בקמפוס ענדו סרטים שחורים והוא בשלו, עונד סרט כחול-לבן. ימים ספורים לאחר מכן החלו איומים על חייו, אנג'ל חזר לירושלים והחל ללמוד באוניברסיטה העברית בהר הצופים. לימודי כלכלה טרם נוסדו והוא נאלץ להסתפק בספרות עברית, היסטוריה ופילוסופיה.
מביירות הוא אמנם לא הביא תואר אקדמי, אבל נכס יקר מזה הגיע עמו, ויקי – נערה יהודיה, בת למשפחה חלבית שהיגרה ללבנון.
הנישואים צלחו בקלות יותר מ-70 שנה באושר ובעושר, והפעם אין זו מליצה. הלימודים בהר הצופים, לעומת זאת, החזיקו מעמד חודשים אחדים. המזרח התיכון החל לבעור, הנאצים עמדו על הגדרות, ואנג'ל התגייס לצבא הבריטי.
"נכון שלמדתי בשתי אוניברסיטאות, אבל בסך הכול יש לי רק תואר אקדמי של בי~אם~איי – בוגר מאפיית 'אנג'ל'", הוא נהג תמיד לומר.
בצבא הבריטי הוא שירת ביחידת תובלה, תחילה בארץ ואחר כך באיטליה, שם הצטרף לבריגדה העברית בחטיבה היהודית הלוחמת, והבריח עולים מאוסטריה לאיטליה ומשם לישראל.
עם כינון צבא ההגנה לישראל הוא נמנה על ראשוני המתגייסים, ובמלחמת העצמאות פיקד אנג'ל על השיירות שהובילו דלק אספקה ומים לעיר. בין השאר הצליח לחדור לרובע היהודי הנצור עם אנשיו ולספק מזון לתושבים. גם אחרי קום המדינה הוא נשאר בצה"ל והמשיך לשרת במילואים כמג"ד בדרגת סגן אלוף עד גיל 64.
את מאפיית "אנג'ל" יסד אמנם אביו סלומון לפני 82 שנה, אבל המשפחה הייתה בעסקי הקמח לפחות מאה שנה קודם לכן. אביו וסבו של אנג'ל היו יבואני קמח ממולחים וניהלו את עסקיהם מרחוב היהודים בעיר העתיקה, משם סיפקו את הקמח למאפיות הירושלמיות.
לפני 82 שנה מאפיית "טרכטנברג" בבית וגן פשטה את הרגל כשהיא משאירה אחריה חובות כבדים לאנג'לים. עקב כך, נמכרה המאפייה לסלומון אנג'ל לקיזוז החובות וכך קמה מאפיית "אנג'ל", ודני בן השמונה השתלב בה מיום היווסדה.
פעמים רבות הוא סיפר כיצד בגיל צעיר אחרי הלימודים בדורש ציון הוא היה מגיע למאפייה בבית, כשהשכונה הייתה אז שדה ריק עם כמה מפעלי תעשייה, ועוזר ללוש את הבצק ולהכניס לתנור.
בתחילה הם היו אופים כמה מאות כיכרות לחם ביום, מעמיסים אותם על עגלה עם חמור ומשווקים את הלחם בבית הכרם וברחביה. פעם נשלח אנג'ל בן העשר לבדו למסע שיווק וגבייה ואביו תדרך אותו בניווט: "אל תדאג, החמור יודע את הדרך לבד וכשהוא מגיע למכולת הוא עוצר", וכך היה.
מלחמות הן אסון לעסקים, אך לעתים הן עושות עמם חסד. מלחמת העולם השנייה הקפיצה את המאפייה קדימה. האנג'לים חתמו על חוזה אספקת לחם לצבא הבריטי ולצורך זה הם רכשו תנורי פלטה גדולים לייצור של 500 כיכרות לחם בשעה.
בשידור של "הפרלמנט הירושלמי" בקול ישראל סיפר פעם אנג'ל: "האשכנזים של בית וגן מאוד אהבו את המאפייה. כל יום שישי אחרי הצהריים הם היו מביאים את הסירים עם החמין והיו מכניסים לתנור הגדול שהיה חם, אבל לא פעל. בבוקר בשבת אחרי התפילה כל משפחה הייתה באה לקחת הצ'ולנט וה'וובוס חמינדוס' שלה".
בשנות החמישים החל דני לנהל את המאפייה והוביל מהלך שהפך אותה ממפעל שכונתי קטן למאפייה תעשייתית משוכללת. הוא רכש שטח אדמה גדול בקריית משה על גבול גבעת שאול, ציוד חדיש ומודרני ותנורי רשת היכולים לאפות כ~2,000 כיכרות לחם בשעה.
היום במאפיית "אנג'ל" יש שמונה קווי יצור המפיקים בכל שעה 18 אלף כיכרות לחם, 24 שעות ביממה. היא פרוסה על פני חמישה מפעלים נוספים ברחבי הארץ, אופה כרבע מליון כיכרות לחם ביום ונחשבת אחת הגדולות בעולם.
יום אחד ישב אנג'ל במשרדו במאפייה והבחין בתופעה מעניינת: תור ארוך הזדנב בבודקה של השומר והרבה ירושלמים ביקשו לרכוש לחם טרי ישר מן התנור. כאיש עסקים ממולח הוא קלט את הפוטנציאל ופתח את "חנות המפעל", הפועלת במקום 24 שעות ביממה.
בעקבותיה קמה רשת של 35 חנויות מפעל של אנג'ל בכל רחבי העיר עם שלוחות בערים נוספות. בחלק מהחנויות פועלים בתי קפה. רשת החנויות והעידן המודרני הביאו את אנג'ל לפתח מוצרי לוואי נוספים ללחם האחיד, כמו חלות, לחמניות, לחמי בריאות, פיצות, עוגות ואפילו קוגל אשכנזי רחמנא ליצלן.
אנג'ל עצמו לא התלהב מעולם מהלחמים המתוחכמים שפשו בעיקר בתל אביב.
כששאלו אותו פעם בתכנית רדיו איזה לחם הוא מעדיף הוא השיב ללא היסוס: "רק לחם שחור אחיד. בלי שום התחכמויות. כל ההמצאות המודרניות של לחמים בטעמים שונים הם חרטא-ברטא, כרטט אבו יסמין ('שטויות' בירושלמית - ש"ד). מי שאוהב לחם עם זעתר או קינמון שיקנה לחם אחיד בארבעה שקלים ויוסיף קמצוץ זעתר או קינמון.
אהבל מי שקונה פרוסה של לחם עם קינמון ב~20 שקל. הלחם הכי טעים זה בצק, שמרים ומים בלי תוספות ובלי פלאברה.
"פעם פגשתי את ארז קומורובסקי מ'לחם ארז' ואמרתי לו, 'אתה מלכמט ומלסטם את הבריות! אופה לחם אחיד, שם בו כמה גרעינים ומוכר ב-24 שקל במקום בארבעה שקלים. אני עצמי מת על הלחם שלי. לא קוויאר ולא בטיח, אין יותר טוב בעולם מלחם שחור אחיד.
"אני לא אוהב לחתוך לחם או לאכול לחם פרוס, בעצם אף פעם לא חתכתי לחם עם סכין. אני קורע לחם חם ומהביל בידיים ישר מן התנור. כך היה עושה אבא שלי וגם סבא שלי. כשאני רוצה לפנק את עצמי אני מגניב ללחם חתיכת קשקבל או הרינג של אשכנזים".
במלחמת ההתשה שכל אנג'ל את בנו הבכור אריאל, שהיה קצין בשירות סדיר בדרגת סרן ונפל על גדות תעלת סואץ. חודשים אחדים אחר כך נפל גם בן אחיו שהיה טייס בחיל האוויר. אנג'ל ורעייתו ויקי הנציחו את זכרו באודיטוריום מפואר שהקימו על שמו בבית החייל בירושלים.
ביום הזיכרון האחרון סיפר אנג'ל כי "ביום שאריק נפל במלחמת ההתשה הייתי כרגיל במאפייה. ישבתי בחדר ועברתי על החשבונות ופתאום בא אחי עובדיה ז"ל ואמר לי, 'יש פה אנשים שמחפשים אותך'. ראיתי שני קצינים מקצין העיר וחיילת וגם את ד"ר קאופמן מהדסה שהכרתי היטב.
"עוד לפני שדיברו, נתתי אגרוף על השולחן ואמרתי 'אריק הלך!'. הם הנהנו בראש. הייתה לוויה ענקית, כל העולם ואשתו באו לנחם אותי. שיחקתי אותה גיבור ואמרתי לכולם: עבד א~נאצר רוצה להרוג אותנו ואני לא אתן לו, נמשיך לחיות'.
חזרנו לחיים רגילים, אבל זה היה רק כאילו. אם אני עובד כל כך קשה זה רק כדי לברוח. אל תראו אותי ככה, כמו שאני ידוע כמספר בדיחות ונהנתן, זה הכול זיוף, לברוח מהשכול הנורא. אין דבר קשה בעולם מאשר לאבד בן, זה פצע שלא מגליד לעולם. עד לפני שנה אשתי ויקי ואני היינו עולים בכל יום שישי אחר הצהריים להר הרצל, מניחים פרחים, משקים את הערוגה שסביב הקבר, מדברים עם אריק ומספרים לו מה חדש.
יום אחד פגשנו את הראשון לציון הרב אליהו בקשי-דורון והוא המליץ לנו להפסיק, וכך עשינו. לא מזמן הגיע אליי חייל וסיפר לי שהוא היה אמור לצאת עם הטנק כדי לחלץ את הצנחנים שנקלעו למארב של המצרים. הוא הרגיש לא טוב ואריק, שהיה הסמ"פ, התנדב במקומו וחטף פגיעה ישירה. אמרתי לו, 'יא חביבי, אל תהיה טיפש ואל תצטער. תהנה מהחיים שנתן לך האל. אתה נשארת בחיים כי ככה רצה בורא עולם".
ירון אנג'ל, הבן ובעל השליטה במאפייה, כבר קרוע מגעגועים לאביו האהוב. "אבא היה איש משפחה למופת, זה היה הערך העיקרי שהנחה אותו בכל ההתנהלות שלו. הוא הקפיד לערוך ארוחה משפחתית בכל שבוע, וב~20 השנים האחרונות הוא התעקש על נוכחות מלאה של כל השבט בחופשה המשפחתית המסורתית בימי חג הפסח כשהמאפייה סגורה. את הקו החם הוא לקח גם לעסק, שפעל במתכונת משפחתית - כיום אנחנו מעסיקים עובדים שהם כבר דור שלישי אצלנו, דבר שאינו מובן מאליו.
"אבא אהב את החיים וידע לחיות אותם. כמעט כל שיחות הטלפון שהיו מגיעות למאפייה בבקשות לפתור עניינים היו נפתחות ב'אני חבר של דני'. בהתחלה זה היה נראה לנו תמוה, כיצד זה ייתכן? האם הוא היה חבר של כל העולם? לקח לי זמן להבין שכל אחד הרגיש חבר שלו, אפילו אם הם נפגשו רק פעם אחת. זה כל הקסם".
למרות העובדה שדני אנג'ל נחשב איל הון, ולמרות התדמית הנהנתנית שלו עם סיגרים יקרים וויסקי משובח, הרי שבביתו הוא ניהל אורח חיים צנוע, על גבול הסגפני. עשרות שנים הוא התגורר בדירה קטנה וצנועה בת שלושה וחצי חדרים בבית משותף ברחוב שופן ורק לאחרונה עבר לדיור מוגן באחוזת בית הכרם.
גם משרדו במאפייה צנוע ביותר. כשעלו ההמונים לרגל השבוע כדי לנחם את המשפחה בבית שבטלביה וראו רק מודעת אבל משפחתית קטנה וזעירה, הם אמרו, 'מתאים לו, הוא היה מגדולי הספונסרים והתורמים בירושלים, אבל לעצמו איש צנוע למדיי'. השפה של אנג'ל הייתה שורשית ועסיסית, מתובלת במילים בערבית, יידיש ולדינו, בשילוב ביטויים באנגלית מנדטורית וסלנג עדכני, עם קורטוב של ציטוטים מהתורה והמתפילה. מעורב ירושלמי אמיתי, אם להיות קלישאתי.
לפני 16 שנה, בהיותו בן 70 וקצת, לקה דני בהתקף לב ועבר ניתוח לב פתוח, שכלל שישה מעקפים. כשהחלים יעצו לו הרופאים לחזור לעבודה אבל רק לשלוש שעות ביום. אני זוכר שהוא אמר לי פעם: "אף שהרופאים המליצו להמעיט בעבודה אני ממשיך להגיע כל יום. מכאן אלך ישר לבית הקברות, לא במקרה קנינו את המאפייה בגבעת שאול". אנג'ל חזר לעבוד בקצב מלא ושהה במאפייה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ניתוח הלב לא מנע ממנו להמשיך לעשן סיגרים קובניים ארומטיים חזקים, שאותם אהב כל כך.
לאחר שמכנסיו של בנימין נתניהו בערו מסיגר לפני כמה שנים במהלך ראיון טלוויזיוני אמר אנג'ל: "היום סיגרים זה טרנד, אבל אני מעשן כמעט 70 שנה, עוד מימי הצבא הבריטי.
לפני שביבי ואולמרט נולדו". שנים רבות הוא נהג לחזור על המנטרה "כל הרופאים שאמרו לי להפסיק מתו מזמן". לפני שנתיים הבחינה אשתו ויקי כי בשעה שצחצח שינים הוא ירק דם. לאחר בדיקות ביופסיה אבחנו אצלו גידול סרטני בריאות ואנג'ל עבר סדרה של הקרנות וטיפולי כימותרפיה.
"בשיחות עם חבריו אמר כי "פחדתי מהמילה סרטן, אבל זה לא כל כך נורא. הממזר הזה, אתה לא יודע שהוא קיים עד שאתה רואה אותו בצילומים של הסיטי ובניירות של הביופסיה. אבל אני לא מודאג, אני אהרוג את הסרטן, לא יעזור לו, לא אתן לו לגמור אותי.
"לפני המחלה הייתי מעשן שניים-שלושה סיגרים, כשהרופא אמר לי להפסיק אמרתי לו, 'דחילק, תן לי לעשן לפחות אחת ביום – איזה תענוגות כבר נשארו לאדם בגילי?'". וכך בגיל המתקרב ל-90 המשיך אנג'ל לעבוד ולעשן.
את שעות הערב והלילה הוא הקדיש לפעילות ציבורית וחברתית ענפה. בין השאר הוא היה נשיא ארגון "וראייטי" בישראל לסיוע לילדים מוכי גורל, נשיא מועדן "רוטרי" בישראל, יו"ר הוועד למען החייל ויו"ר המועדון הכלכלי הירושלמי.
ביוזמתו ובסיוע שתדלנותו הוקם מרכז "וראייטי" המפואר בסמוך לקריית וולפסון העוסק ברווחת פגועים ונכים והוא עצמו תרם לבנייתו סכום גבוה. כאשר אזלו מקורות המימון והבנייה התעכבה פנה אנג'ל לידיד נעוריו יעקב נמרודי. "גדלנו יחד בשכונת אוהל משה ולמדנו יחד בתלמוד תורה דורש ציון, מספר נמרודי. "שנינו היינו פעילים בהגנה ובש"י ושמרנו על ידידות אמיצה לאורך כל התקופות.
"לפני כעשר שנים פנה אליי דני וביקש שאסייע בהשלמת מרכז 'וראייטי' בירושלים. תרמנו סכום של מיליון דולרים, ולאחריו הוספנו חצי מליון דולרים נוספים לצורך הפעילות השוטפת.
"המרכז נקרא על שמה של בתי רות נמרודי-וייסברג ז"ל. הוא מסייע לרבים. דני היה אדם יקר, וקשה למצוא היום אנשים עם טוב לב כמוהו. הייתה לו אהבת מולדת ואהבת אנוש שאין כדוגמתן. ככל שהוא הרבה צדקה וחסד, כך הוא היה צנוע. למרות העובדה שמדובר בתרומת ענק, אנג'ל עצמו השתדל להסתיר כל השנים את מעורבותו בארגונה".
"דני הוא איש עם הומור, שבכל מצב, אפילו הקשה ביותר, חיפש את הצד החיובי", מוסיף הנשיא לשעבר נבון. "לא יכולת להשתעמם בחברתו, הוא תמיד היה מעלה חיוך על שפתיך. המשפחה ידעה לקבל את האסון שלה בצורה אצילית, ולא העמיסה את יגונה על אחרים".
אנג'ל הרבה להשתתף באירועים, שמחות ומסיבות קוקטייל, וכמעט כל מי שהיה ירושלמי ב~50 השנים האחרונות מכיר את התמונה של דני המשופם עם כוסית וויסקי ביד, סיגר בפה ובדיחות עדכניות ומפולפלות. ידיד נפשו הקרוב של אנג'ל במשך עשרות שנים היה ראש עיריית ירושלים המנוח טדי קולק.
אנג'ל היה הספונסר של רשימתו של קולק, ירושלים אחת, ובכל מערכות הבחירות הוא סגר את רשימת המועמדים.
בבחירות האחרונות הוא תמך בניר ברקת והסכים גם אצלו לסגור את רשימת המועמדים למועצת העירייה.
לאחר התקף הלב וניתוח המעקפים העניק קולק לאנג'ל שי מקורי: מקל הליכה מגולף וחלול עם ידית מוזהבת ומתפרקת שבתוכו בקבוקון וויסקי וסיגר משובח. לימים, כאשר חלה קולק והתקשה בהליכה תגמל, אותו אנג'ל בקלנועית.
לפני פטירתו של קולק, כאשר אנג'ל חלה בסרטן, החזיר לו הראשון את הקלנועית. בשבתות ובחגים הגיע דני לבית הכנסת כשהוא נוסע על גבי הקלנועית החשמלית ועליו טלית המשי התכולה שהוריה של ויקי קנו לו בחתונה לפני 70 שנה.
לפני כחצי שנה, כאשר נשק לשנתו ה-90 ובמצב בריאותו הרופף, החליט דני לעבור עם ויקי רעייתו לדיור מוגן ובחר באחוזת בית הכרם. כעבור שבועות אחדים, בדרכו לטיפול בבית החולים הדסה מעד ושבר את ירכו. אנג'ל הצליח להתמודד עם השבר, אבל בסופו של דבר המחלה הכריעה אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
