בגובה העיניים עם שמעון פרנס
הוא נולד באוהל משה וגר בהר אדר. מעדיף להיות מזוכיסט של הפועל מאשר אוהד בית"ר. הטברנה אצלו זו דרך חיים. וגם חלב אריות. 1,464 מילים עם שמעון פרנס (54), נשוי + 3, שמרגיש שירושלים יושבת עליו עם כל כובד אבניה, אך לא יכול להתנתק ממנה
"בשבילי היא לא רק עיר ילדותי, שבה נולדתי וגידלתי משפחה. זו עיר עם שורשים שהולכים 400 שנה אחורה. משפחת פרנס נמצאת בירושלים מזה 400 שנה, אנחנו דור 20 לפי המניין. לא הצלחתי להתנתק מהעיר, והכי רחוק שהצלחתי להגיע זה עד הר אדר.
"אני צריך את האוויר, הנופים וההרים. יש לי איתה יחסי אהבה-דחייה, מצד אחד אני מאוד אוהב אותה וקשור אליה, ומצד שני היא המאיסה את עצמה עליי.
"היא מאוד קשה, יושבת עלייך עם כל כובד האבנים שלה. מירושלים הקטנה של פעם, של לפני ששת הימים, היא הפכה לעיר אפורה, חשוכה ודיכאונית, עיר של ניגודים, של פילוגים, של סגפנות, עיר ענייה, מאוד קשה לאוהביה. יחד עם זאת, אי אפשר להתנתק ממנה. ירושלים היא כמו אמא".
אוהל משה
"שכונת ילדותי, שם גדלתי עד שנות העשרה, אז עברנו לקריית היובל, אבל הנשמה נשארה באוהל משה. אחר כך התחתנתי וגידלתי שם משפחה. חייתי באוהל משה עד לפני עשר שנים. בשבילי זה סנטימנט עמוק, זו ילדות, בחרות, משפחה.
"זו שכונה עם טעם של פעם, שמזכירה ולו במעט את ירושלים שאבדה והתאבדה, עולם הולך ונעלם. אני עצמי מכרתי שם בית, ואני רואה איך בעלי ההון משתלטים על העיר ואיך היא מאבדת את הצביון הישן והאותנטי. אבל זו אהבה, זה הרגש. הילדות הייתה קסומה, ירושלים האמיתית המזוקקת של פעם, סובלנית, משמרת שורש ומסורת. אהבה לדת מצד אחד ומצד שני פתיחות וליברליות, משפחתיות, קהילתיות".
הר אדר
"מקום מושבי החדש מזה שנה וחצי. אני לומד להכיר אותו ולאהוב אותו. נמאס לי מהעיר הגדולה, בחרתי לגור במקום עם ניחוחות של כפר, של יישוב קהילתי קטן. זה לא סיפור אהבה ממבט ראשון, אבל זה סיפור של התאהבות שתיקח זמן. באתי משכונה, אני רגיל לקהילתיות, למשפחתיות. פה כל אחד יושב במבצרו, כל אחד יושב בין חומותיו בגינתו. יש כאלה שאפילו לא אומרים שלום. גרתי גם במבשרת תקופה ארוכה, הייתה לי שם יותר משפחתיות ממה שיש פה".
חריטת מצבות
"אחי המנוח. זו לא רק חריטת מצבות, למשפחת פרנס הייתה חזקה על קבורת המתים של היהודים ועל הקמת המצבה בבית הקברות של הר הזיתים במשך 400 שנה. שילוב בין עבודת כפיים לעבודה אמנותית.
"חריטה על מצבות היא סוג של פיסול, זה עבר אצלנו במשפחה מאב לבן. לצערי אחי המנוח רפאל היה האחרון שעסק בזה. הוא נפטר מסרטן, ואין לו ממשיכים. יש צביטה קטנה בלב, אבל בואי נאמר שהענף הזה לבש פנים כל כך מכוערות שבאיזשהו מקום אני חושב שמוטב שאנחנו לא שם".
סרטן
"מחלה ארורה, אבד לי אח כתוצאה מהמחלה הזו. חליתי בה, אבל אפשר לצאת ממנה, אפשר להתגבר. טופלתי על ידי טובי הרופאים בהדסה. צריך להאמין שכל מה שקורה לך כנראה היה צריך לקרות. אני פטליסט, אני מרגיש שהיום אני אדם שלם יותר וטוב יותר גם לסביבתי כתוצאה ממה שקרה".
תפילין
"זו התעמלות בוקר אמונתית. בבוקר אני עושה אימון רוחני, זה האימון שלי. אני קם כמו שעון ב–5:30, מתפלל שחרית, וחדר כושר בערב. וזה הרבה לפני המחלה, תמיד הייתי ספורטאי".
"אצל פרנס בטברנה"
"ביטוי נוסף לאהבות שלי בחיים. בטיולים שלי ביוון גיליתי את הטברנה היוונית כדרך חיים. אני מדבר על הטברנה השכונתית הקטנה. בכל עיר, בכל שכונה ובכל כפר יש את הטברנה הקטנה ואתה יכול לרדת, לשתות כוסית, לטעום מאזטים, לשבת עם חברים, שכנים.
"עלה לי רעיון, לתרגם את זה לתכנית טלוויזיה, ועשיתי נוסחה ישראלית של טברנה בלבוש טלוויזיוני. זה הוכיח את עצמו ורץ כמה עונות, אבל כמו כל דבר טוב בטלוויזיה הישראלית, הקהל הישראלי ממליך ומפיל. אהבתי לעשות את זה ואני לא מתחרט לרגע.
חלב אריות
"זה הכינוי בסלנג הערבי לערק. בשל הצבע החלבי שהערק מקבל כשמוהלים אותו עם קצת מים. גם זו דרך חיים, זה אומר שאין ערב שבו אני לא אשב בארוחה ואשתה כוסית-שתיים או אפילו שלוש כשיש חברים.
"אבל תמיד עם אוכל, אף פעם לא על בטן ריקה, לא לשתות כדי לדפוק את הראש, אלא כדי ליהנות עם האוכל, לפתוח את התיאבון, ללוות את התיאבון. זה גם הקינוח. זה כיף, זו דרך חיים למי שאוהב לאכול ולחיות".
רשות השידור
"כור מחצבתי במובן זה שבה רכשתי את כל המיומנות והידע, שם נמצאים עדיין כמה ממיטב הקולגות, החברים שלי שאני מאוד אוהב ומעריך. נכון שדרכי נסתיימה שם בחריקות, זה היה בעיקר בגלל יחסים לוקים שלי עם ההנהלה ולו הייתי מחזיר את הגלגל לאחור, אף שאני חושב
"הערוץ שקוראים לו הערוץ הרצוץ הוא הערוץ הנחוץ. עם ניהול יותר נכון ותהליכי הבראה שהמוסד הזה יעבור אין לי ספק שהוא יכול להיות האורים והתומים של התקשורת הישראלית, ויכול להיות הבי–בי–סי שלנו".
ערוץ 2
"הייתי, הצלחתי, חוויתי וגם נכשלתי. ההעדפות הטלוויזיונית שלי לא נמצאות בתכנים שאני רואה היום בערוץ הזה. הן כאיש מקצוע והן כצופה. גם לא בערוץ 10. בערוץ 1 אני מוצא דברים שממלאים אותי יותר".
יוון
"אהבה גדולה, אני יוונופיל במלוא מובן המילה, זה כמו בית שני. אני מאוד אוהב את תרבות יוון, את המוזיקה, את הדרך ותפיסת החיים, את האוכל ואת הנופים. אבל קשה לי עם האנטי ישראליות והאנטישמיות שחזקים שם לא פחות ממקומות אחרים במערב אירופה".
די.ג'יי
"הייתה לי זכות להיות תקליטן, עשיתי את זה כהשלמת הכנסה, כי מרשות השידור היה קשה להתפרנס. ערב–ערב אתה פוגש קהלים שונים ואתה צריך להתאים להם את המוזיקה, לענג אותם, להרקיד אותם, לדבר אליהם, וזה בית הספר הכי טוב שיכול להיות ליחסי אמן-קהל. בישראל של היום אתה לא יכול להיות די. ג'יי ולבוא מסקטור מוזיקלי מאוד מסוים. אם אתה לא שולט במגוון רחב של מוזיקה, אין לך מה לעשות שם. כל העשייה שלי אחר כך, גם ברדיו וגם בטלוויזיה, ינקה מהניסיון שם, היכולת לקלוט את הקהל, להרגיש אותו".
ירון אילן
"קולגה תקשורתית. לא תמיד ראינו עין בעין את הדרך היוונית, אבל אני מאוד מעריך את מה שהוא עושה".
ניר ברקת
"תקווה, שמקווה שלא תכזיב".
"רחמו"
"זו ילדות. 'רחמו' זה מוסד במשך הרבה שנים. אהבתי לבוא לשם כילד ולאכול, או לקנות ולקחת הביתה. יש לי פינה בלב למסעדה הזו, למרות שעם השנים קמו לה מתחרים ויש אחרים שעושים לא פחות טוב, אבל 'רחמו' בשבילי זה טעם של ירושלים שהולך ונעלם".
שלומי סרנגה
"הייתה לי הזכות לגלות אותו טלוויזיונית לקהל הישראלי. סרנגה היה דמות עלומה לחלוטין, עד שהוא הופיע בפעם הראשונה בטברנה בשנת 1993, ילד בן 18 לפני צבא. שלומי זוכר עד היום שאת ההופעות הראשונות שלו בטלוויזיה הוא עשה ב'בטברנה'".
לדינו
"השפה הראשונה בבית. אני מבין לדינו, אבל מדבר באופן מגומגם, כי לא תרגלתי אותה מאז. אין עם מי לדבר ואני מצטער על זה. לדינו זה בית, משפחה, הורים, עולם ומלואו. מצד שני זה גם עצב גדול, כי זו שפה הולכת ונעלמת, עוד דור אחד לא ידברו אותה".
ג'ינג'י
"גאווה גדולה, הסמל המסחרי שלי. לא הייתי מחליף את הצבע בחיים. שתי הבנות שלי ג'ינג'יות".
התחרדות
"אנטי. אני איש מאמין, מחשיב את עצמי יהודי שמקיים חלק גדול מהמצוות. בחרדיות אני רואה שיבוש ואיזשהו עיוות של האמונה התמימה. שאלתי את עצמי אלף פעם אם הייתי הולך רחוק עם האמונה, אם הייתי מסוגל להיות יהודי חרדי, קשה לי".
אם–פי
"לא מסוגל, אני שייך לדור אחר. כמו שאני פותח ספר, כשאני שומע מוזיקה אני צריך להרגיש את המוזיקה. צריך לפתוח את הדיסק, להוציא את החוברת, למשש, לראות את התמונה של הזמר.
"לשבת מול מחשב או אם–פי, הכול שטוח, הכול וירטואלי. אין תחושה של מוזיקה, אין אינפורמציה, אין כלום. אז יש לי את זה בתוך קובץ, נו, אז מה? אני בא מדור שממשש, צריך לנגוע, להרגיש שזה אמיתי, לא משהו צרוב.
"אני הולך לתכנית רדיו עם תיקיית דיסקים, כל שבוע אני מרוקן וטוען מחדש. במשך 30 שנות עבודה במוזיקה צברתי לעצמי ספרייה מאוד גדולה של דיסקים, ויש לי מוזיקה מאוד מגוונת. ישראלית מקום היישוב ועד היום, מזרחית מימי הבום הגדול של הקסטות ועד היום, פופ, ג'ז, רוק והרשימה עוד ארוכה".
בישול
"אהבה גדולה שלצערי אני לא נותן לה מספיק ביטוי, מהסיבה הפשוטה שיש לי אישה בשלנית סופר–דופר. היא מבשלת כל כך טוב עד שהיא מצליחה להפוך אותי לעצלן בישול, אבל האהבה והפוטנציאל לעמוד ולבשל קיימים אצלי. אני עושה את זה מדי פעם, בעיקר כשבאים חברים, אבל הייתי רוצה לעשות את זה יותר".
"סיפור אהבה יווני"
"מופע שרץ בימים אלה ברחבי הארץ. הוא מהלך על קו התפר של פרשת אהבה בינינו, הישראלים, למוזיקה היוונית, עם עליזה אביב כזמרת מובילה ושורה של נגנים מהטובים בישראל. יש סיפור, שירה וריקוד. במופע הזה אני מספר בין השירים ואפילו מצליח להפתיע את עצמי - אני שר, דבר שלא עשיתי אף פעם ושפחדתי לעשות, ופתאום בעידודם של עליזה והנגנים אני מעז. הם הכניסו בי אומץ לשיר. אני לא מתיימר להיות זמר, וגם אם אני מזייף יש בזה חינניות, אבל גיליתי עוד רובד אחד שאפשר ליהנות ממנו".
הפועל ירושלים
"לצערי הרב ולשמחתי, הייתי אוהד שרוף של הפועל ירושלים עד אמצע שנות השמונים. אחרי זה התרחקתי, אבל אהדה ודאגה לקבוצה תמיד היו לי. אתה צריך להיות מזוכיסט אמיתי כדי להיות אוהד של הפועל, הרבה יותר קל להיות אוהד של בית"ר ירושלים. אבל כשאני רואה את בית"ר היום ורואה את הקהל, או לפחות את הביטוי הקיצוני של הקהל שלהם, אני מברך על זה ומעדיף להיות מזוכיסט של הפועל מאשר אוהד של בית"ר כפי שהיא נראית היום".
משפחה
"בראש ובראשונה, עטרת ראשי. בן אדם חי, טועה ומחפש, אבל בסופו של דבר אין תחליף למשפחה".
שמעון פרנס
"לא אני יכול לדבר עליו. שמעון פרנס הוא שם שאומר לכל אחד משהו. טוב שם משמן טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
