סיפורי תל אביב
לחפור את העיר עם ציגלר וקובישבסקי. להציץ לבחורות עם פארוק ופישנזון. לצבוט לדנוטה עם יהודה ברקן. ולשיר לרוזה בסמטאות יפו. רק חבל שאי אפשר לדפוק הקופה עם סמי בן טובים. עיריית תל אביב מציגה: מסלול טיולים חדש בעקבות הסצנות הכי תל-אביביות בקולנוע הישראלי
תל אביב היא לא רק אתר צילומים מעולה, אלא במידה רבה גיבורה ראשית של ממש, האחראית לאווירה בסרט ותורמת להצלחתו. פרשת רצח מסתורית, סיפור אהבה על רקע סקאדים מתעופפים או ערב בפאב אפל - הם לעתים תירוץ בלבד להראות את העיר השוקקת, המאכלסת בתוכה את כל סוגי האנשים, מכל המוצאים, המגדרים והנטיות המיניות.
בעמותת התיירות של עיריית תל אביב החליטו סוף-סוף לעשות כבוד לכוכבת הקולנוע. אם תרצו, אוסקר על מפעל חיים לרגל יום הולדתה המאה, שייערך באפריל השנה. מהחודש הבא תוציא העירייה סיור שבועי, המתחקה לראשונה אחר הסרטים שצולמו בעיר ושהפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות ומההוויה הישראליות.
הסיור כולל שמונה תחנות במסלול מעגלי, ומתרכז ברובו באזור נווה צדק והעיר הלבנה (הסיור יצא בימי שישי, ועלותו חמישים שקלים. כרטיסים - דרך עמותת התיירות של תל אביב).
"הסיור לא מדבר על הסרטים עצמם, אלא איך העיר תל אביב משתלבת בתוכם", מסביר מאור שדה, סטודנט לתואר שני באמנויות, שהגה את הרעיון לסיור ומדריך אותו. "הוא מראה איזה חלק תל אביב תופסת בכל אחד מהסרטים, גם כאתר צילום וגם בתוכן של כל יצירה". זמן תל אביב חושף את המסלול ומזמין אתכם לחפור את העיר עם ציגלר וקובישבסקי ולהציץ לבחורות עם פארוק ופישנזון.
הסיור המאורגן מתחיל למרגלות כלבו שלום עם סקירה קצרה של תולדות הקולנוע הישראלי-תל אביבי, שעד שנות החמישים התאפיין בעיקר בסרטי תעמולה או בסרטי פולקלור זרים המתארים את החיים בלבנט.
לדברי יוסי הלחמי, במאי לשעבר בטלוויזיה החינוכית והיסטוריון של הקולנוע, הסרט "חיי היהודים בארץ ישראל", משנת 1913, הוא הסרט הראשון שצילמו בתל אביב. הסרט מציג את תלמידי הגימנסיה העברית הרצליה - שכזכור, שכנה במקום משכנו של כלבו שלום - לומדים ומתעמלים, ומטרתו הייתה הצגה של "היהודי החדש". בין התלמידים היה גם הנער משה שרתוק - לימים משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל.
כדי להדגיש
בשנות השלושים הופקו כאן הסרטים "עודד הנודד", הנחשב סרט העלילה האמנותי הראשון שהופק במימון פרטי, וכן "יהי בימי", שמספר על חייט הנמלט מידה הקשה של אשתו בערב פורים ומסתתר בין החוגגים בתל אביב. התמונות הפותחות את הסרט הציגו כבר אז את גליו הנעים של הים וכן מבט-על של העיר הלבנה.
התחנה השנייה בסיור היא ביתה של עליזה מזרחי, גיבורת סרטו של מנחם גולן משנת 1967, הנושא את אותו השם. בשנות השישים הורגשה תנופה בתעשיית הקולנוע הישראלי המסחרי, וגולן היה אחד מיוצרי הקולנוע המשמעותיים שהחלו לפעול בהן.
סיורה של העירייה מתמקד בעיקר ביוצרים גולן, אפרים קישון, משה מזרחי ובועז דווידזון (כן יחזרו בו שמותיהם של שחקנים מיתולוגיים כמו שייקה אופיר, אבנר חזקיהו, גילה אלמגור וחיים טופול).
"עליזה מזרחי" היא קומדיה בלשית שהועלתה בתאטרון בשנות החמישים והפכה לאחר מכן להפקה קולנועית. הסרט מספר על מנקה פשוטה ממוצא מזרחי (שגילמה השחקנית ילידת גרמניה עדנה פלידל), המסייעת למשטרה בפתרון פרשת רצח בדרכה הייחודית. שחקנים נוספים בו הם אבנר חזקיהו (רב-פקד קליין), אורי זוהר (סמל בר דרומה) ויוסי בנאי (הצלם תיאודור רוטשילד).
גולן בחר למקם את משרדי חברת גרין-גרינברג וגרינבאום, שהרצח מבוצע בהם, במגדל שלום, שנחנך שנתיים קודם לכן והיה באותה תקופה גורד השחקים הראשון בעיר והבניין הגבוה במזרח התיכון. עם כל הכבוד לפלידל, המגדל התל-אביבי הוא כוכב הסרט. הוא מצולם על רקע שיר הפתיחה, כל העלילה מתרחשת בקומות הקניון שבתוכו, ולבסוף קופצים מראשו (כשעוד היה אפשר לעשות זאת).
"זה המקום שמסמל את תל אביב המודרנית והמתפתחת", מסביר שדה. מלבד זה, יש בסרט ייצוג חדש של האישה המזרחית התל-אביבית. "סרטו הקודם של גולן, 'פורטונה', מציג אישה מזרחית מוחלשת מדימונה, ואילו עליזה מזרחי היא סוג של מרגול כזו, אישה דעתנית וצעקנית שמסובבת את כולם על האצבע", מוסיף המדריך.
מזרחי מציינת בעדותה במשטרה כי היא גרה ברחוב שלוש 5, אולם ביתה, המוצג בסרט, הוא למעשה בית הרעפים הממוקם ברחוב השחר מול המגדל, וכיום משמש סניף של רשת אפנה. סרט נוסף שצולם במגדל שלום הוא "סיפורי תל אביב", מ-1992, שהשוטרת תקווה (ענת וקסמן) לוקחת בו בני ערובה באחת מקומות המגדל כדי לשכנע את בעלה לתת לה גט.
ממגדל שלום יורדים - דרך אחד העם או יהושע התלמי - אל רחוב שבזי שבשכונת נווה צדק. ההגעה אל מוזאון המטקות בשבזי 61 היא הזדמנות מצוינת לדבר על סרטי המתיחות של יהודה ברקן, אף שהם מאוחרים מהסרטים הנזכרים בפתיחת הסיור.
כידוע, במוזאון של מוריס צדוק, הלוא הוא מלך המטקות "מוריס הגדול", מוצג אוסף של עשרות מטקות ייחודיות, קטעי עיתונות, תצלומים וכרזות שונים. אלה מזכירים לשדה את סצנת המטקות מהסרט של ברקן "ניפגש בחוף" (1987), ששניים מאנשי צוותו משחקים בו במטקות ללא כדור, אך בליווי ווקלי של רעש החבטה בעץ. הדבר גורם התגודדות של אנשים תוהים ומבולבלים סביב השניים.
"זה כל כך ישראלי", אומר שדה בחיוך. "גם המטקות וגם העבודה בעיניים". אל "ניפגש בחוף" מצטרפים "חייך, אכלת אותה", "ניפגש בסיבוב" ו"מצלמה בלי בושה" - שעיצבו את ילדותם של ילדי שנות השמונים רגע לפני מתקפת הכבלים והעידן הרב-ערוצי ושחלקים רבים מהם צולמו בתל אביב ובחופיה.
לעד נזכור את הילד שהתבקש לשמור על ביצי השוקולד; את רופא השיניים בעל המקדחה; את לוח המודעות הנייד, ואיך לא - את דנוטה הפולנייה ואת דדיה המרשימים, שהראו פמיניזם אמיתי מהו (" אוקיי דנוטה, נאו טרן אראונד אנד גיב מי יור טוסיק"). לפני ההגעה למוזאון המטקות יש הסבר קצר על שכונת נווה צדק, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו, ועל גן השחר, גן הילדים הראשון בתל אביב.
יורדים לאורך רחוב שבזי עד למפגש עם רחוב שלוש - הרחוב שצולם בו הסרט "הבית ברחוב שלוש" (1973). הסרט היה מועמד לפרס האוסקר, והוא בוים בידי במאי הקולנוע הישראלי היחיד עד כה שזכה באותו פרס - משה מזרחי (על הסרט הצרפתי "כל החיים לפניו" ).
הסיפור מתאר את החיים בשכונת שבזי בתל אביב של שנות הארבעים, ומתמקד במשפחה דוברת לדינו שהגיעה ממצרים, במידה רבה סיפור חייו של מזרחי עצמו. אחת מבנות המשפחה היא קלרה היפה (גילה אלמגור, כבר אז עם קוקו אסוף ושביל באמצע), אלמנה המטפלת בארבעה ילדים ועובדת כעוזרת בבתיהם של עשירי העיר ממוצא אירופי.
בנה סמי בן ה-15 מנהל רומן עם גרושה (מיכל בת אדם) ומתגייס למלחמת השחרור. בסרט משחקים גם יוסף שילוח, אבנר חזקיהו וחיים בנאי, וכמה מהמשפטים ממנו אף הפכו לנכסי צאן ברזל בדברי הימים של הקולנוע הישראלי: "אחותי, החיים הם כמו עוגה - יש שאוכלים אותה אפויה ויש שאוכלים אותה לא אפויה"; או "מזל, החיים הם כמו בצל - מי שמקלף אותם בוכה".
אלמגור, שלמדה לדינו במיוחד לסרט, נזכרה השבוע בערגה בצילומים. "תושבי השכונה כל הזמן הסתובבו סביבנו והיו מעורבים בעשייה, זה היה נהדר", היא אומרת לזמן תל אביב. "הכי אני זוכרת את מגשי הבורקיטס האפויים והמצוינים שנשות השכונה היו מביאות לי בכל בוקר".
חולפים על ביתו של אהרון שלוש, ממייסדי נווה צדק, ומגיעים לגשר שלוש, שנבנה מעל הוואדי שעברה בו מסילת הרכבת העות'מאנית ומחבר בין נווה צדק לדרך יפו. שם שדה מתפנה להזכיר את הסרטים הידועים שצולמו ביפו ובשכונתה הצפונית מנשייה, כיום אזור גן צ'ארלס קלור ומסגד חסן בק. מדובר כמובן בקובץ סרטים אדיר - חתיכת היסטוריה קולנועית - שסיפק פזמונים למיטב להקות הארץ ורפליקות מפגרות למיטב גברי ישראל.
במנשייה צולמו "מלכת הכביש" עם גילה אלמגור כמרגלית הזונה (1971) ו"קזבלן" עם יהורם גאון כמנהיג חבורת רחוב (1973), שניהם בבימויו של מנחם גולן. בעומקה של יפו נהג גולן לצלם סרטים רבים נוספים - הראשון היה "אלדוראדו" ב-1963 עם אלמגור וחיים טופול, שזיכה אותו בפרס כינור דוד.
"קודם כול אני גר ביפו ואוהב אותה מאוד", הוא אמר השבוע. "מלבד זה, כבר שנים היא משמשת אותי בתור אולפן קולנוע. יש פה רחובות וכבישים צרים, ואפשר לצלם פה סרט שמתרחש בעיראק או בכל מדינה אויבת אחרת, ממש כמו שעשיתי ב'מבצע קהיר' עם גילה אלמגור. היום כשאני הולך בסמטאות יפו כל המבוגרים שמשחקים שש-בש שואלים אותי:'גולן, מתי תעשה פה שוב סרט?'"
בהתייחס לסרט "קזבלן" גולן שולף סיפור שלטענתו לא פורסם מעולם: "כשצילמנו את סצנת השוק גילינו בבוקר שלא היו מספיק סטטיסטים והיינו צריכים בדחיפות כמה מאות איש. שלחתי את עוזרי הבמאי לחפש ברחובות עד 8:00 בבוקר, והם חזרו עם שתי משאיות מלאות ערבים. ישבנו ולימדנו אותם את 'כולנו יהודים', והיום הם מופיעים בסרט ושרים את השיר".
סרט נוסף שצולם ביפו הוא יצירתו המקסימה של אפרים קישון (1971) "השוטר אזולאי" (עם שייקה אופיר וניצה שאול, המקסימים לא פחות), שזכה בפרס גלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר.
יפו הייתה גם זירת ההתרחשויות בסרטים "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר" מאמצע שנות השבעים, שמשתייכים לז'אנר סרטי הבורקס, אשר מדובר עליו בהרחבה בתחנה הבאה.
זאב רווח, כוכב סרטים אלה, מאוהב גם הוא באזור: "מאחר שעשיתי סרטים על אנשים שונים תמיד העדפתי לעשות סרטים ביפו", הוא אומר. "אני מאוהב בה. זו אחת הערים העתיקות בעולם, בנויה על גבעה, משקיפה אל הים, ובעבר היה בה מישמש של עדות שונות עם אהבת אדם ואווירה נפלאה. גם את הסרט 'טיפת מזל' עשיתי שם".
בנוגע לרעיון לערוך סיור סרטים הוא אומר: הרעיון הזה מבורך, הלוואי שזה יעודד לעשות עוד סרטים בתל אביב".
אוי, כמה קשה להיות ילדה, אחות ואחר כך חיילת ובת זוג בעולם של בנים שמקבלים ריגושים מחיקוי של זאב רווח (כשהוא חמוש עדשות משקפיים בגודל של תחתית בקבוק ערק), מדקלומים של יוסף שילוח (כשהוא מחוסר משקף אחד, אבל משופע פטרוזיליה על הראש) ומאימוץ מבטאו של סרג'יו קונסטנזה.
בתחנה השישית - קולנוע עדן הממוקם עד היום בפינת רחוב פינס-לילינבלום - מתרפקים בסיור על סרטי הבורקס הישראליים, בעיקר התל-אביביים, שלפעמים לא ברור מה מצחיק בהם, העיקר שהחבר'ה צוחקים. המלך הבלתי מעורער שלהם הוא הבמאי בועז דוידזון, שנולד וגדל בעיר, וככל הנראה אף טבע את שם הז'אנר.
הקישור למקום הוא הסצנה המפורסמת מתוך "אלכס חולה אהבה" שיצא ב-1986 ומספר סיפור התבגרות קומי בתל אביב של שנות החמישים. בסצנה אלכס וחבריו הולכים לקולנוע עדן המיתולוגי, אוכלים סוכר מתוק ופוגשים את מלכה וציפי ("קבעתי פה עם שתי בחורות על הכיפ-כיפאק, אפשר לעשות אתם הכול. יש להם שדיים ככה כמו אבטיחים").
הסרט מציג את הקולנוע ואת הסרט "חלף עם הרוח" המוקרן בו בצורה נוסטלגית (כמו אתרים נוספים בעיר), ואכן - יש למבנה מקום של כבוד בהיסטוריה התל-אביבית. זהו הראינוע הראשון בתל אביב (הוקם על ידי משה אברבנל בשנת 1913), ובתחילת הדרך הוקרנו בו הסרטים האילמים של הוליווד, סרטי היישוב היהודי שהוזכרו לעיל וכן אופרות והצגות תאטרון.
אפילו חסן בק, מושלה הצבאי של יפו בימי מלחמת העולם הראשונה, נהג לפקוד את המקום לעתים קרובות. ככל שהתקדמה המלחמה סבר חסן בק כי הסיבה להצלחת הפגזות האויב הבריטי היא שמרגלים מטווחים אותן מהחוף באמצעות מכונת ההקרנה של "עדן", ולכן הורה לסגור את הקולנוע. לאחר כמה שנים הוא נפתח מחדש ונותר פעיל עד יולי 1974, אך כבר שנים רבות הוא עומד אטום ומוזנח.
מלילינבלום נזרקים אל רוטשילד. תוך כדי טיפוס בשדרה עוברים ליד הקיוסק הראשון של תל אביב ובבית דיזנגוף, שם הוכרז על הקמת המדינה. לא הרחק מפיסות ההיסטוריה הישראלית האלה, במפגש בין רוטשילד לאלנבי, עוצרים ונזכרים באחת הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע הישראלי: "תעלת בלאומילך", סאטירה של אפרים קישון משנת 1969, שזכתה בפרסים בין-לאומיים שונים והייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב.
בין השחקנים המשתתפים בו אפשר למצוא את בומבה צור האגדי, את ניסים עזיקרי, את שרגא פרידמן וכמובן את אבנר חזקיהו. יום אחד החליט בלאומילך המשוגע לקדוח בפטיש אוויר באמצע רחוב אלנבי (פינת בן יהודה, במקום שעמדה בעבר כיכר מוגרבי). השכנים מתלוננים על הרעש, אך במקום לעצור אותו - גורמים במשטרה ובעירייה מגבים אותו מכיוון שאף אחד אינו רוצה להצטייר כמי שלא יודע מה קורה בתחום אחריותו. לאחר שנוצרת תעלה לאורך הרחוב, המתמלאת מים, נפתחת "תעלת אלנבי", וכולם מריעים לחזונו של ראש העירייה.
בלאומילך, שנעלב מכך שלא קיבל הכרה, עובר לקדוח היישר מול לשכתו בכיכר מלכי ישראל. הסרט צוחק על המשטר הביורוקרטי המפא"יניקי והעירוני, וחובר בכך לסאטירה דומה קודמת של קישון-"ארבינקה", בכיכובו של חיים טופול (1967).
אחד השירים שטופול שר ב"ארבינקה", "מי תכנן את תל אביב", רלוונטי מאוד גם לימינו: "למה הרחוב הזה מתפתל כנחש/ למה המדרכות נכנסות למגרש/ למה כבר יש סדקים בבניין החדש/ למה עומדים בכביש עמודים/ מי זה תכנן את תל אביב? שיבוא, שיבוא אותו ברנש שתכנן את תל אביב/ אז פשוט מאוד נכריח אותו שיסביר למה בעיר הזו שום דבר לא ישר/ למה כשנכנסים אז לצאת אי-אפשר/ למה גשם יש, אבל אין כבר נהר/ למה חסים על אור פנסים/ מי זה תכנן את תל אביב? אם המצב הנ"ל כל כך מעציב אז למה כולם בעצם רוצים דווקא לגור בתל אביב?"
השהות ברחוב רוטשילד, על שלל בתי הקפה ואתרי הבילוי בו, מאפשרת לקפוץ משנות השישים והשבעים היישר אל שנות התשעים. שנים אלה, מסביר שדה, מתאפיינות בקולנוע הישראלי בגל של סיפורים אישיים, ששמים את האדם, את חוויותיו ואת לבטיו במרכז.
דוגמאות בולטות בגל הזה הן הסרט "שורו", בבימויו של שבי גביזון ובכיכובו של משה איבגי (האבנר חיזקיהו של שנות התשעים ושל שנות האלפיים), שמספר על איש עסקים כושל הנהפך למנהיגה הרוחני של כת (1990); "החיים על פי אגפא" של אסי דיין, המתאר ליל בדידות של בליינים בפאב תל-אביבי (1992); "חכמת הבייגלה" של אילן הייטנר שמספר על בחור בן שלושים שמחפש את עצמו (2002) ו"האסונות של נינה", שמספר על שורה של טרגדיות הפוקדות צעירה תל-אביבית (שבי גביזון במאי, איילת זורר בתפקיד הראשי, 2003). בסרט זה, כזכור, מתהלך לו יורם חטב ברחובות תל אביב ערום.
חיבורו של רוטשילד עם רחוב שינקין מקדם אותנו לגל נוסף שמאפיין, לדברי שדה, את הקולנוע הישראלי מאמצע שנות האלפיים (קולנוע פוליטי, לעתים חד וקיצוני. בנקודה זו הוא מזכיר את סרטם של איתן פוקס וגל אוחובסקי "הבועה" (2006) שמתרחש ומצולם בשינקין, חושף את עוולות הכיבוש ותוצאותיו וכן מפנה מבט לחיי הקהילה ההומוסקסואלית. בסוף הסרט הצעיר הפלסטיני אשרף (יוסף סוויד) מפוצץ את עצמו במסעדת "אורנה ואלה", שהוא נהג לעבוד בה.
סרט פוליטי דומה הוא "סוף שבוע בתל אביב" (2008) מאת האחים עדו ויונתן דרור, המספר על בחור ערבי מטול כרם שיוצא לפיגוע התאבדות בתל אביב, אך מתאכזב לגלות כי מתג ההפעלה של הפצצה אינו עובד. הסרט הוצג בסינמה סיטי, אך לאחר כשבוע הורד מהאקרנים.
אל הגל הזה אפשר בהחלט לצרף את זוכה גלובוס הזהב והמועמד הטרי לאוסקר "ואלס עם בשיר" של ארי פולמן. אף שהסרט מתמקד בזיכרונותיו ובחוויותיו של חייל במלחמת לבנון הראשונה, חלקים רבים וזכורים שלו מתקיימים, איך לא, בתל אביב. בסצנת הכלבים הרצים ברוטשילד בפתיחת הסרט אנחנו מזהים, למרות האנימציה, את הרקע הטוב והמוכר, ואילו סצנת החייל החוזר מהמלחמה אל החיים האדישים והתוססים בעיר תישאר כנראה רלוונטית לעד.
נא להמתין לטעינת התגובות
