אמיל זריהן: "אם זה יעזור לתזמורת, אני מוכן ללכת הביתה"
בשבוע שעבר הודיעה הנהלת התזמורת האנדלוסית באשדוד על סגירת התזמורת ופיטורי כל הנגנים. ולמרות זאת, אמיל זריהן, הסולן ואחד מעמודי התווך של התזמורת מאמין שעדיין לא צריך להספיד את המיזם הייחודי. אם צריך הוא גם מוכן להשאיר את הבמה לאחרים
הוא לא מפסיק לחשוב על מפעל החיים שהיה שותף מלא להקמתו. קשה לו להביט בזוכת פרס ישראל המדממת. ולמרות הכל הוא מתכוון למצוא את הנוסחה להחזרת העטרה ליושנה. בראיון ל"זמן הדרום" הוא מפגין אופטימיות מפוכחת. הוא מאמין, כך הוא מודיע, שימצא את הדרך, שתימצא הנוסחה.
בימים האחרונים לא הפסיקו לחזר אחריו, ביקשו לשמוע את עמדתו, ביקשו לדון עימו על ההיסטוריה וביקשו לשמוע ממנו מה צופן העתיד. זריהן העדיף לשתוק. הוא השאיר את הבמה לאחרים והסתפק בתגובות לאקוניות שהסתכמו בשורה או שתיים. נפגשנו עם זריהן לפנות בוקר יום רביעי. הוא חזר מהופעה מחדרה.
עיניו היו טרוטות מעייפות, אולם זה לא מנע ממנו להשיל את המטענים שהצטברו על ליבו. "יש לי כותרת בשבילך", הוא פתח, "תכתוב שלא יסלחו למי שיפרק את התזמורת. כל עם ישראל לא יסלח לאנשים שבגללם תתפרק התזמורת. זו תהיה בכייה לדורות. אני רוצה להגיד לכולם מילה אחת: תתעשתו. אם זה יעזור לתזמורת, אני מוכן ללכת הביתה".
זריהן הוא אחד מעמודי התווך של המפעל התרבותי. בשל המעורבות הרגשית, הוא היה צריך לקחת קצת זמן, להירגע. רק לפני שלוש שנים אהבת חייו זכתה בפרס ישראל, וכעת הכלה גוססת, עומדת לעזוב את העולם המוזיקלי.
זריהן לא שותף להערכות האלה. יכול להיות שהצדק עימו ויכול להיות שמחשבותיו והרגשותיו זהות לגבר שמתקשה להשלים עם פרדה טרייה, לאחר שנים ארוכות של זוגיות מתוקה שלוותה במתח תמידי.
"מלוות אותי תחושות מאוד קשות", הוא אומר בעצב. "זה דבר שלא היה יכול לקרות לאף תזמורת אחרת. אולי זו מציאות שהייתה יכולה להתרחש בתזמורות שלא זכו בפרס ישראל.
הגענו לאן שהגענו בעמל רב, ביזע ודמעות. הקמת התזמורת והתפעול שלה לווה בקשיים אינסופיים. עובדים ונגנים ויתרו על משכורות. חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה כדי לזכות בהכרה. זה מאוד כואב. התזמורת זוכה לאהדה מכל גווני הקשת בארץ: אשכנזים, תימנים, מרוקאים. כולם אוהבים ומחוברים
"לא היו נותנים לתזמורת הפילהרמונית הישראלית לעבור את מה שהתזמורת האנדלוסית עוברת. היו עוצרים את זה. אני חושב שאנשי רוח חייבים להתערב לטובת הצלת התזמורת. הם צריכים לשבת עם וועד העובדים של התזמורת והוועד המנהל. שייכנסו אותם ויתנו להם להפעיל היגיון בריא. כל אחד מהצדדים צריך לרדת מהעץ הגבוה שטיפס עליו. מה שקרה זה פשע וזה יהיה פשע גדול יותר אם המפעל הזה יחדל מלהתקיים. אסור להרוס את המפעל התרבותי הזה".
אמיל, איך זה קרה?
"היו לנו מצבים קשים ותקופות קשות, שלא היה מי שיסבסד את התזמורת. למרות הכל, המשכנו לעבוד. כואב לי הלב. גם העובדים וגם הוועד המנהל נהגו בפזיזות. העובדים מנהלים מאבק צודק.
"אין ספק שהמאבק שלהם צודק ביותר, אבל למה הם עירבו את ההסתדרות? הם עשו זאת כי רצו לעבוד תחת הסכם קיבוצי".
"מנגד, הוועד המנהל ועיריית אשדוד לא מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על זה. אני חושב שצריך שיישבו עם אנשים הגיוניים, שיסבירו כמה המפעל הזה חשוב ויוותרו. אם צריך וזה יעזור, אני מוכן ללכת הביתה".
"הכל החל בעקבות קשיים כספיים קשים שהתזמורת נקלעה אליהם. נכנסנו לתהליך של התייעלות כמה פעמים. כל אחד היה צריך לוותר על חלק מהשכר שלו.
עשינו את זה בפעם הראשונה וזו הייתה התייעלות. כשנקראנו להתייעלות בפעם השלישית, שלחתי מכתב נגד הועד המנהל ואמרתי שזה מוגזם. אי אפשר שהעובדים ייקראו לדגל פעם אחר פעם. יש גבול. העובדים ממורמרים מהשכר הנמוך שלהם ואין ספק שהם צודקים".
נשמע למעשה שהוועד המנהל אשם במצב שנוצר.
"אני לא אומר שהוועד המנהל אשם. הם ניסו לעשות כל מה שאפשר, אבל אחרי שהעניינים לא הסתדרו, קמו העובדים והחליטו להתאגד והקימו ועד עובדים, שהחליט לפנות להסתדרות כדי שזו תוביל להסכם קיבוצי. בלשון המעטה, הסכם הקיבוצי לא מוצא חן בעיני הוועד המנהל. הם לא מוכנים לקבל את זה בצדק או לא בצדק".
מי שבר את הכלים?
"אני לא יודע אם נכון להגדיר את זה כשבירת כלים. קיימת אי הסכמה. העובדים מנהלים מאבק צודק.
"העובדים חושבים שרק ההסתדרות יכולה לנהל בשבילם מאבק צודק, ואילו הוועד המנהל ועיריית אשדוד סבורים שאי אפשר לנהל תזמורת כמו מפעל יצרני שעובדיו מאוגדים בהסכם קיבוצי.
"אסור שיפרצו שביתות. אם הייתה שבירת כלים, זו הייתה השביתה הראשונה. היו שתי שביתות פראיות לאחר שנעשו חזרות ולאחר שהוזמנו אמנים אורחים. זה לא היה במקום".
אמיל, אתה חושב שיש בכוחך להיות האיש שיצליח לגשר ולפשר בין ועד המנהל לבין עובדי ונגני התזמורת?
"אנסה לשכנע אנשי רוח להתגייס להצלת התזמורת. אצא למלחמה הזו ואעשה כל שביכולתי כדי שהדבר הזה לא יקרה. אסור חמישה חודשים. לא שאלנו למה ואיך ובשלב מסוים הגענו לעמק השווה".
אתה נראה כבוי.
"להיפך, המשכתי לעבוד. לא הפסקתי את הפעילות שלי. זו הרגשה קשה. אני עצוב ממה שקרה. אף אחד לא שומע את התגובות שאני שומע. בכל מקום ניגשים אליי אמנים, בעלי מינויים ואנשים שהתזמורת יקרה לליבם.
"בירושלים, בחיפה, בתל אביב ובחדרה. כולם לא מפסיקים להביע דאגה. 'אמיל, אל תיתן לזה לקרות', אומרים לי. אני עונה להם שאנחנו נשתדל ונעשה כל שביכולתנו שהמפעל האדיר הזה לא ייסגר".
אתה באמת אופטימי?
"בשלב הזה אני עוד אופטימי. כל תחליף אחר - לא יהיה אותה כלה. תמיד עלה בי החשש שהפיצוץ הנוכחי יגיע".
זריהן מתכוון הקוטביים. "ההצעה שלי היא הצעה שתרצה גם את ועד העובדים וגם את הוועד המנהל", הוא אומר בלי לפרט.
כשמעלים בפני זריהן סוגיות רגישות, הוא מיד עובר לדבר על רגעים משמחים. כנראה שזה נותן לו כוח. "כשהתזמורת קיבלה הכרה וזכתה בפרס ישראל, זה דבר ששימח לא רק אותי, אלא את כל עם ישראל. אנחנו נדאג להחזיר את השמחה הזו".
נפגעת שלא הזמינו אותך לעלות על הבמה לקחת את הפרס.
"זה סיפור אחר. זה לא הזמן והמקום לדבר בעניין הזה. רבים נפגעו בשבילי. זה צרם לרבים".
מה היה הרגע הקשה ביותר?
"כשהתחילו החיכוכים והקונפליקט בין עובדי התזמורת לוועד המנהל. זה רגע עצוב. גם ההחלטה על השביתה. היה קשה להגיע לבמה אחרי החזרות, אחרי שעבדנו כל כך קשה וכל הקהל חיכה לפתיחת הקונצרט, שהמנצח יעלה לפתוח את המופע.
"ואז עלה לבמה נציג של ההסתדרות ואמר: 'רבותי, אני מצטער, יש פה דעו איך לאכול את זה. עם כל זה שהאורחים מזדהים עם העובדים, הפריצה הזו לא נכונה.
"תחשוב, למה הטרחת אותם? היו צריכים לעשות את זה בזמן החזרות. היה אסור לעשות את זה בדקה ה-90. זה היה בקונצרט בירושלים.
"ידעתי שזה יקרה והתרעתי שמדובר במעשה חמור. תמכתי בכל הלב בעובדים וגם היום אני תומך בהם, אבל ברגע ששמעתי שפרצה השביתה - אמרתי: 'עד כאן'".
התזמורת האנדלוסית תמשיך להתקיים בעוד חמש שנים?
"אם היא תעבור את המשבר הנוכחי, אני חושב שהיא יכולה להתקיים לנצח. הלוואי שמהסכסוך הזה ייצא רק טוב. איך אומרים, מעז ייצא מתוק".
נא להמתין לטעינת התגובות
