נשארה רק הנוסטלגיה
בטי יעקובי, אמה של עדי יעקובי, הנעדרת משנת 1996, נאלצה לסגור את חנות העתיקות שלה ברחוב זמנהוף בתל אביב. "אין לי הכנסה אחרת, וזה קשה, אבל יש לי עוד בת, ואני משתדלת להיות עם הבת השנייה כמה שרק אפשר"
כלי בית, כלי מטבח, רהיטים, כלי נגינה, תמונות, בגדים וסיכות נמכרו בחנות שאפילו חלונות ראווה לא היו לה. מוזיקה דרום אמריקנית נוסטלגית התנגנה בה דרך קבע, ואולי לא במקרה בוקי, לקוח קבוע, בוחר לכנות את החנות "הפינה הדרום אמריקנית".
בחנות עבדה בטי יעקובי, אמה של עדי יעקובי, הנערה שנעדרת משנת 1996. החנות היא של בן זוגה בני, ויעקובי החלה לעבוד שם כדי לעזור לו. אלא שמתברר כי המשבר הכלכלי הצליח להכניע גם אותם. לאחר שלוש שנים וחצי העמידו השניים את החנות כולה למכירת חיסול, ולפני כמה שבועות סגרו אותה.
"בחודשים האחרונים ראיתי שהמצב רע, ובני לא רצה לקבל את זה. הגיעו פחות ופחות לקוחות, דמי השכירות והארנונה עלו, ולמעשה לא יכולנו לעמוד בהוצאות הכלכליות.
בשנה הראשונה נתנו צ'אנס כי עוד לא הכירו אותנו, אבל בשנה השלישית, ברגע שההוצאות הפכו גדולות יותר מההכנסות החלטנו שאי-אפשר להמשיך", מסבירה יעקובי את הסיבה לסגירה. "בכל יום שהייתי פותחת את החנות הייתי מתפללת. היו חודשים שלא ידעתי איך להרים את הראש, ובכל יום מחדש את מקווה לטוב, אי-אפשר לחיות ככה".
יעקובי מספרת כי רוב הלקוחות שפקדו את החנות היו חבר' ה צעירים, "אז באנו לקראתם. תמיד אמרו לנו שיש לנו חנות יפה ושהמחירים טובים. הקליינטים אהבו אותנו מאוד, ופה בשכונה כולם מכירים אותנו, ועצוב להם מאוד שסגרנו".
אחת הסיבות למספר הלקוחות הנמוך שפקד את החנות היא מיקומה. "החנות מוקמה במקום שלא רואים, בלי חלונות ראווה, אנשים לא ידעו על קיומה, והחלטנו שאולי עדיף לפתוח אותה במקום מרכזי יותר".
בינתיים יעקובי ובן זוגה לא פותחים חנות חדשה,
"אני לא מבקשת שום דבר בחינם, אבל אני צריכה מקום שאוכל לעמוד בהוצאות שלו. יש לי אופציה למקום אחר", היא מגלה, ומוסיפה מיד בייאוש: "אבל גם שם דורשים המון כסף לשכירות וארנונה". בימים אלה יעקובי מקפידה להגיע מדי יום שישי לכיכר דיזנגוף, ושם היא מוכרת את הפריטים שעדיין לא נמכרו.
בטי יעקובי היא דמות מוכרת וידועה בתל אביב בעקבות סיפור היעלמותה של בתה עדי יעקובי. ביום שישי 13 בדצמבר 1996 יצאה עדי, אז בת 17, מביתה , ומאז לא שבה.
זה היה יום שישי חורפי, גשום וקר. עדי יצאה בשעות הצהריים עם אחותה התאומה שרית ועם חברים לבלות ברחוב שינקין בתל אביב ,כעבור כמה שעות נפרדה מהם, ואחר הצהריים התקשרה לאחותה, ושאלה אם אביה יוכל לקחת אותה לחברה בנתניה.
שרית השיבה לה כי אביהם איננו בבית, ועדי הודיעה כי היא תיקח טרמפ לשם. בפעם האחרונה נראתה עדי באותו יום בשעה 19:00 בערב.
עד ראייה סיפר למשטרה כי הבחין בה מנסה לתפוס טרמפ בפינת הרחובות קינג ג' ורג' והנביאים בתל אביב. כמעט 13 שנים עדי מוגדרת נעדרת, ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלה.
"אני רואה טלוויזיה ושומעת על המון מקרים של נעדרים. זה כל הזמן נמצא בתוכי, זה יותר ממלווה אותי, זה חלק ממני", משתפת יעקובי בתחושותיה. "חשבתי לצאת מכל המשבר שאני עוברת, אבל אי-אפשר לברוח מהאמת.
"זה עזר בזה שיצאתי מהבית, העסקתי את עצמי, אבל כשהייתי בחנות היו לא מעט רגעים שנכנסתי לדיכאון ושאלתי את עצמי מה אני עושה פה במקום לחפש את הבת שלי, זו מלחמה פנימית שיש לי עם עצמי, ואני לא יודעת אם איפעם זה יעבור לי.
"אין לי הכנסה אחרת, וזה קשה, אבל יש לי עוד בת, ואני משתדלת להיות עם הבת השנייה כמה שרק אפשר". על הזמן הרב שעבר מאז היעלמותה של עדי אומרת בטי: "את לא מאמינה שעובר כל כך הרבה זמן וכלום לא קורה. הזמן לא עושה את שלו".
היא מביטה אל עבר הרחוב שמוקמה בו עד לא מזמן החנות שעבדה בה ואומרת: "רק כמה מטרים מכאן נעלמה הבת שלי, בכל הרעש הזה".
המעוניינים לעזור לבטי יעקובי למצוא מקום חלופי - נא לפנות לטלפון 03-6206748
נא להמתין לטעינת התגובות
