עוד סיבוב בין יעקב אגם לעיריית ת"א בעניין המזרקה בכיכר דיזנגוף
שבע שנים לאחר שבית המשפט קבע כי על עיריית ת"א לשפץ את המזרקה של האמן בכיכר דיזינגוף היצירה עדיין מוזנחת מאוד. אגם: "חוגגים מאה שנה לעיר, ויבואו אלפים מכל העולם, וזה מה שהם יראו - גרוטאה". העירייה: "לא החלטנו מה יהיה עתיד הכיכר"
לצבוע את המזרקה תוך שישה חודשים ממועד הפשרה. . . להפעיל את המזרקה לרבות מופעי האש והקול תוך שנה ממועד החתימה על הסכם פשרה זה"
(הסכם הפשרה בין יעקב אגם לעיריית ת"א, שקיבל תוקף של פסק דין, 14.4.2002)
בכיכר דיזנגוף ישבו ביום שני בבוקר שלושה בחורים צעירים, עישנו, צחקקו ושתו בירה. בצדה הצפוני של הכיכר ישבו כמה קשישים מלווים במטפלות פיליפיניות. מתחת לכיכר זרמה התנועה כרגיל, אבל בכיכר עצמה התנועה דלילה ביותר. היא בעיקר משמשת מעבר בין שני צדי רחוב דיזנגוף והרחובות הסמוכים.
בין הספסלים המוזנחים חגגו היונים על כריך מיותם. במרכז הכיכר עמדה כרגיל המזרקה של האמן יעקב אגם. היא דהויה, בלויה, מוזנחת מאוד. בלי אש, בלי מוזיקה, מטפטפת מים.
שבע שנים לאחר שפסקה שופטת בית משפט השלום בתל אביב רות רונן כי העירייה חייבת לשפץ את המזרקה ולהחזיר עטרה ליושנה - היא מתקלפת מכל צדדיה.
על מסגרת המזרקה מצוירת כתובת גרפיטי מכוערת "שנה טובה נבלות", הצבעים כבר לא בוהקים ויפים כמו בימיה הראשונים, וכתמים שחורים מכסים אותה. מלבד זה, בגלגל העליון שלה חסר חלק שנפל ואיש לא טרח להחזירו למקומו.
"זאת שנת המאה לעיר, וככה נראים פניה", אמר השבוע יעקב אגם לזמן תל-אביב. אגם גר בשנים האחרונות בפריז, ועדיין נחשב אחד האמנים המובילים בעולם. רק השבוע העיד שחזר מטייוואן, שם בנה מיצג אמנותי בכניסה לאצטדיון הספורט הלאומי.
"אני יודע שמזניחים, וזה מטריד מאוד ולא מכובד. שכחו את המזרקה שלי בשנת המאה, אולי הפסל הכי מזוהה עם תל אביב בעולם. נתתי את המזרקה לעירייה כתרומה, וזה שייך לכל תושבי העיר", הוא מלין בפעם המי יודע כמה.
"זה אחד הדברים היפים בעולם לפי דעתי. כל התיירים שמגיעים העירה עומדים ומצטלמים ליד זה כי אין דבר דומה לזה בעולם. וכשאתה פותח ספר או חוברת על תל אביב אז מה יש
"אבל איך נראים פני העיר היום? מוזנחים ומופקרים ומלוכלכים. אלה הפנים של תל אביב. מלבד זה, זה גם פוגע בשם של האמן. אומרים שהאמן הזה בעצם לא שווה שום דבר. זה אחד הדברים היפים בעיר. זה אש ומים, ולא תמצא בשום מקום בעולם דבר כזה.
"אין כאלה. לקח לי עשר שנים לפתח את זה. אני הראשון שהכנסתי את שילוב הזמן ביצירה האמנותית. הייתי הראשון בהיסטוריה. לא תמצא את זה בפיקאסו ולא בשאגאל. אצלם התמונה נגמרת וזה כמו מצבה וזה שייך לעבר. אבל אצלי היצירה משתנה. הפסל הזה הוא מתהווה עם אש ומים".
הפסל עכשיו מתקלף וגם נפלה ממנו חתיכה.
"אני תבעתי את העירייה בבית המשפט, והם הכריחו את העירייה בצו משפטי לתקן את המזרקה. ואז ביקשתי מהעירייה, מהאגף לשיפור חזות העיר, שיהיה מכרז ציבורי לתיקון המזרקה, אבל שם ראש האגף נתן את זה לאיזה חבר שלו,'מכרז פנימי' הוא קרא לזה".
מה אתה חושב לעשות?
"אני חושב לפנות שוב לבית המשפט בעניין הזה. אני יודע שגם אמנים אחרים חושבים שזאת בושה לעיר, וזו באמת יצירה למופת. עכשיו עשיתי עבודה גדולה באצטדיון בטייוואן. היו אמנים מכל העולם שרצו את התפקיד הזה, ואני קיבלתי אותו, והעבודה עומדת שם למופת. כבוד גדול לישראל בטייוואן".
"מדובר ביצירה שהיא אחת היצירות החשובות ביותר שהרבה אנשים נהנים ממנה, ורק בזכות בית המשפט הצלחנו להגיע לפשרה. היצירה היא לא רק יפה אלא נותנת ביטוי לתפיסת העולם היהודית, האש והמים אי-אפשר לעצור אותם. היום היא גרוטאה. היא פוגעת ביוקרה שלי וביוקרת העיר"
(יעקב אגם בפנייה נרגשת לשופטת השלום רות רונן, 14.4.2002)
מאז 1986 בכל כמה שנים אגם מנסה לתבוע את עלבונו. בתחילת שנות התשעים כשהבין שיצירתו המוצבת בכיכר אינה זוכה לכבוד הראוי לה ומתוחזקת ברשלנות פנה בפעם הראשונה לעירייה. לאחר שזו התעלמה ממנו איים להעביר את המזרקה למקום אחר.
צבי צילקר, ראש עיריית אשדוד לשעבר ומהנדס מוערך במקצועו, הבטיח לאגם אכסניה מכובדת בעיר החוף הדרומית שלו, אבל אגם החליט להשאיר את המזרקה בתל אביב. "אנשים עדיין באים לראות ולהצטלם, ומה שהם רואים זה לכלוך והזנחה", אמר אגם בריאיון ל"זמן תל-אביב" בשנת 2000. "אם זה אחד הדברים שמייצגים את העיר, בפרסומים הרשמיים לפחות, אז מה הפלא שהתדמית של העיר הזו רעה מאוד. אף אחד לא מטפל בו ודואג לו כמו שצריך.
"עבדתי עליו שנים ונתתי אותו בהתנדבות ובתנאי שתהיה תחזוקה נאותה. במקום זה נתנו לו לעבוד יום ולילה, לא חיזקו את הברגים, לא תיקנו את מה שצריך ולכן המקום נראה ככה". באותו ריאיון טען אגם: "אילו הייתי יודע שככה תיראה המזרקה לא הייתי בונה אותה בכלל".
על פי ההסכם עם אגם, ביום שהציבה העירייה את המזרקה בלב הכיכר היא התחייבה לתחזק אותה כראוי, אבל אגם המשיך לראות את יצירתו דועכת עם השנים, וכאמור, בשנת 2002 פנה לבית משפט השלום בתל אביב כדי שזה יורה לעירייה לקיים את ההסכם ולשפץ את המזרקה.
בהסכם פשרה בין הצדדים הוחלט כי העירייה תשפץ את המונומנט ותפעיל אותו כמו בימיו הגדולים, ארבע פעמים ביום, ואז יוכלו העוברים ושבים לראות את המזרקה יורקת מים ואש ומסתובבת ובאותה העת. העירייה סיימה לטענתה את השיפוץ בשנת 2003 ודיווחה על עלות אסטרונומית של 400 אלף שקלים. עוד היא טענה כי עלות תחזוקת המזרקה היא 120 אלף שקלים בשנה.
אגם השבוע: "ניסו לשחזר את זה, והתוצאה הייתה שאפילו הצבע שתיקנו בו את המזרקה לא היה טוב ולא נעשה בצורה מקצועית. הפכו את המזרקה שלי לגרוטאה.
"כתבתי להם מכתב, והם כתבו לי שזה נהדר. הם אומרים שזה במצב נהדר, ואין צורך בתיקונים.
"העירייה טוענת שזה פועל יפה ומשוחזר ומתוקן. אנחנו חוגגים השנה מאה שנה לעיר, ויבואו אלפי אנשים מכל העולם, וזה מה שהם יראו. אלה פני העיר. שום דבר לא תוקן. במקום לתקן עוד הרסו את זה יותר. זו בושה. לקחו את היצירה שלי והפקירו אותה".
ישי בית און, עורך דינו של יעקב אגם, מדגיש כי מדובר בביזיון החלטת בית המשפט, ואף מאיים כי הצדדים ישובו להתראות בבית המשפט בקרוב, אם העירייה לא תדאג לתחזוק נכון של המזרקה. "מזרקת אגם היא מזרקה שעל פי פסק דין מקומה בכיכר דיזנגוף לנצח", הוא מסביר.
"ניתן פסק דין שמחייב את העירייה לנהל ולתחזק את המזרקה באופן שוטף, ולצורך כך העירייה גם מינתה גורם מסוים שהוא לא מקצועי מספיק, אבל היא לא מחליפה אותו. אם העירייה לא תשתלט מיד על תיקון המזרקה, אנחנו ניאלץ להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט כי אנחנו רואים בזה הפרה של פסק דין וביזיון בית המשפט, ונתבע בהתאם אם המזרקה לא תתוחזק כמו שהורה בית המשפט.
מי ששיפץ את המזרקה בזמנו כנראה עשה עבודה שאינה מקצועית מספיק. עוד מעט מתחילות חגיגות המאה לעיר, ואסור להגיע למצב שמונומנט תל-אביבי ידוע כזה ייראה כמו שהוא נראה כרגע. גם בית המשפט לא ייתן לזה יד".
יאיר גרבוז, אמן, פובליציסט ומורה לאמנות, מתפתל במקצת כשהוא מתבקש להביע את דעתו האישית על המזרקה, אבל מבהיר כי על כל פנים, ליצירת האמנות של אגם צריך לתת את הכבוד הראוי.
"אין קשר בין טעמי האמנותי ובין העובדה שפסל של אמן בעל מוניטין כמו אגם צריך לתחזק ולתת לו את הכבוד הראוי לו", הוא מסביר. "אגם עשה פסל לפי ההבנה שלו והמצפון האמנותי שלו. הזמינו את זה ממנו, והצורה שמתייחסים לזה באמת ראויה לתביעה.
"הפסל צריך להישמר, וצריך לשמור על זכויותיו האמנותיות של יעקב אגם. בארץ לא יודעים להתנהג. זה קשור להתנהגות של הממסד כלפי האמנות.
"פסלים אחרים בארץ מתוחזקים יותר טוב? יש אולי פחות בעיות אתם כי הם לא מנגנים ושרים, אבל הם לא מתוחזקים טוב. בהקשר הזה, זה כמו נערה לא יפה, אז מה, מותר לאנוס אותה? "
כיכר צינה דיזנגוף הייתה מאז שנות השלושים הלב הפועם של תל אביב המתפתחת. היא נחנכה בשנת 1938 וקרויה על שמה של אשת ראש עיריית תל אביב הראשון מאיר דיזנגוף. הכיכר רחבת הידיים הייתה חלק מ"תכנית גדס", תכנית המתאר הראשונה של תל אביב, שתוכננה על ידי מתכנן הערים הסקוטי פטריק גדס.
את הכיכר תכננה האדריכלית ג'ניה אברבוך, שהייתה גם אחראית למראה הכללי של הבתים סביבה בסגנון הבין-לאומי. מסביב לכיכר הוקם מעגל תנועה, ובמרכזה גינה מוריקה עם מזרקה ופינות יציבה מוצלות. במשך עשרות שנים הייתה הכיכר מוקד עירוני מובהק ואחד מסמלי מתחם "העיר הלבנה" ההיסטורית של תל אביב.
בשנת 1978, בעת כהונתו של שלמה להט כראש העירייה, הוגבהה הכיכר מעל מפלס הרחוב. מתחתיה זרמה התנועה ובמרכזה הוקמה מזרקה, וזו הוחלפה כשמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1986, בפסלו של אגם.
יעקב אגם, כיום בן 81, יליד ראשון לציון, הוא אולי האמן ישראלי המפורסם והמוערך ביותר בעולם. הוא זכה להכרה בין-לאומית כאחד ממייסדי זרם האמנות הקינטית, ויצירות אמנות שלו מעטרות כיכרות מרכזיות ומרחבים ציבוריים רבים בכל רחבי העולם, כמו ברובע לה-דפנס שבפריז, ומוצגות במוזאונים מפורסמים כמו גוגנהיים הניו-יורקי ומרכז פומפידו הצרפתי. בשנות השמונים תלה רונאלד רייגן, נשיא ארצות הברית אז, מיצירותיו באגף המגורים בבית הלבן, ובצרפת הונפק בול בעיצובו.
כשנחנכה מזרקת המים והאש של אגם במרכז תל אביב היא הייתה אטרקציה. כאמור, על פי החוזה בין האמן לעירייה, התחייבה העירייה לתחזק את המזרקה באופן הולם ולהשאירה במקום לנצח נצחים. עוד בימיה הראשונים, כשצבעיה עוד היו עזים ובוהקים וכשהאש עוד בערה לצלילי המוזיקה, הייתה המזרקה של אגם ללעג ולזלזול, בעיקר מצד הממסד האמנותי בארץ.
מיד הומצאו לה שמות שונים ומשונים כמו "עוגה אמריקנית", " עוגת קצפת עם אש מטופשת", " טורט בלהבות", " שומה שעירה וכעורה", " פיברגלס תעשייתי" ו"מפלצת יקרה לתחזוק". יעקב אגם זכה בשנים הללו לתהילת עולם, וכבר אז נחשב אחד האמנים העשירים בתבל, אבל בתל אביב, התקשו לעכל את הגלגלים הצבעוניים המסתובבים ואת זרנוקי האש והמים.
"הפסל שלי יהיה לתל אביב כמו האייפל לפריז", קבע אגם חד-משמעית במעמד חניכת הפסל. כשזה לא קרה טען אגם: "הייתה קנאה עצומה של אמנים. הכיכר משכה המוני אנשים, אבל לא הייתה הבנה לדבר הזה שעשיתי".
שלמה להט, ראש עיריית תל אביב לשעבר, שבזמן כהונתו הוצבה במקום המזרקה, אמר השבוע: "צריך לבדוק למה המזרקה מוזנחת. זה לא סתם. אולי החליטו בעירייה לשנות שם משהו. אני מתאר לעצמי שהולכים לשנות שם.
"היו ויכוחים אם להשאיר אותה או לא, אבל אני סומך על רון חולדאי שיטפל בה. אני לא יודע אם צריך להשאיר אותה או להוציא אותה משם. צריך לראות את כל התכניות ולא לשלוף מהמותן. כשהצבנו את המזרקה היא הייתה יפה מאוד, אבל כבר הרבה זמן לא ראיתי אותה כי אני לא עובר שם. זמן רב לא ראיתי אותה".
באחת ממגירות מהנדס העירייה עדיין נמצאת התכנית להחזיר את כיכר דיזנגוף לימיה הראשונים, דהיינו לבטל את הכיכר המוגבהת ולחזור לכיכר גדולה במפלס אחד. רון חולדאי, ראש העירייה, עדיין אינו מוותר על התכנית, שלדעתו ולדעת יועציו תחזיר את רחוב דיזנגוף לימיו הגדולים, ומן הסתם למזרקה של אגם לא יהיה בו עוד מקום. אגם השבוע: "נראה אותם. הם לא יזיזו משם את המזרקה לעולם. הרי יש להם הסכם אתי, יש חוזה, וצריך לעמוד בו. אני לא מבין מה הם חושבים. יש חוק ויש בית משפט, והם פשוט מתעלמים מזה".
תגובת העירייה: "כבר כמה שנים העירייה עוסקת בשאלה אם לחדש את כיכר דיזנגוף, איך לעשות זאת ומתי. מאחר שמדובר בפרויקט מורכב ויקר מאוד ובשל המצב הכלכלי בארץ ובעולם תחזור העירייה ותדון בנושא בשלב מאוחר יותר".
מקרן תל אביב לפיתוח סירבו להגיב.
נא להמתין לטעינת התגובות
