בגובה העיניים עם יאיר נוה
הוא נולד בגדרה, גדל בגבעת שמואל אבל הסתובב בעיקר ברחובותיה של ירושלים. הוא לא חובב מסעדות גדול ומעדיף יותר מכל את האוכל הצבאי ובשבת הוא לעולם לא ישהה בחו"ל. 1,970 מילים עם יאיר נוה (51), נשוי + 4, מנכ"ל זכיינית הרכבת הקלה "סיטי פס", שמקווה שיום אחד גשר המיתרים יהפוך למקום מפגש לזוגות רומנטיים
שם זמני. נולדתי בגדרה אבל גדלתי בגבעת שמואל. סבא שלי היה הרב הראשון של היישוב. גבעת שמואל הייתה אז משופעת בפרדסים ובמעט שכונות ותיקות של רומנים שבאו לשם בשנות החמישים המוקדמות, עם סבא שלי.
היה שם בית משוגעים גדול ובית חרושת לדגים. הילדות שלי הייתה הליכה בין הריח של דגים לרגעי השפיות של המשוגעים, או להפך.
ההתנתקות
אפשר לקרוא לזה ברמה הלאומית צלקת. ברמה האישית אני חושב שזו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי, כי הובלתי את המהלך הזה בפיקוד המרכז.
כשאני אומר שהובלתי, לא הובלתי אותו רק בהקשר הביצועי אלא גם במזעור הנזק. הייתי מהמתנגדים הראשונים לתהליך הזה בצבא. לא ראיתי שום חוכמה ביטחונית בעניין הזה.
זה תהליך שהוא לחלוטין מדיני~פוליטי והוא לגיטימי כי הוא עבר את כל השלבים בכנסת ובממשלה, אבל לא ראיתי בו שום שכל ביטחוני. מהרגע שקיבלתי על עצמי לבצע את זה, שם המשחק היה איך ממזערים את הנזק, ואני חושב שבסך הכול, גם התושבים שעזבו את צפון השומרון טופלו באופן יחסי טוב יותר מאשר אחיהם מעזה, שלצערי מוקמו במחנה פליטים אחד גדול שעם ישראל עדיין נושא על גבו.
אני חושב שגם החיילים בפיקוד מרכז לא חוו עימותים שקשורים לסירובים וסרבנות ומשקעים מהסוג הזה. בגדול אני חושב שזו טראומה לכל עם ישראל. צלקת לנו כחברה, ולי אישית תקופה קשה ביותר.
ירושלים
לא רק עיר הנצח של מדינת ישראל כשמסתכלים מהעבר לעתיד, אלא גם ליבת עם ישראל והקיום שלו. עיר של הרבה מאוד עבר וצורך ביצירת הרבה מאוד עתיד בה. היא עיר שכשהייתי ילד הסתובבתי ברחובותיה הרבה מאוד כי כמעט ולא הייתי בשיעורים בישיבה. זו עיר שבכל פעם שאני נוסע לעבודה בה ועובר את המפלס של כלא עופר, יש לי ריח חדש באף ושיר חדש בלב, ולא בגלל הכלא. אפשר לומר שהיא הגורם העיקרי והיחיד שבגינו נכנסתי לפרויקט הרכבת הקלה בעיר.
ניר ברקת
ראש העירייה. אנרגטי מאוד. מ"פ לשעבר בצנחנים. נכנס עם הרבה מאוד רצון לייצר יושרה חדשה ואינטגריטי לעירייה ולמהלכים בה. בעיניי הוא חלק מהאתגרים שלי. להפוך אותו מעמית לאוהב, בהקשר של פרויקט הרכבת הקלה.
הרכבת הקלה
בהקשר של העתיד היא חזון, בהקשר של העבר היא בור ולא מעט צרות, ובהקשר של ההווה, אנחנו עסוקים בלהוציא אותה לשלב של החזון מהשלב של הדיראון. בסך הכול אני חושב שהרכבת הקלה, אם נסתכל עליה יום אחרי שהיא תיסע, כ~100 אלף נוסעים ביום, אז היא תהיה באותו חלק שמייצר את העתיד. היא תהיה אבן נוספת בחיבורה של ירושלים לעתיד ולא רק בעבר.
"סיטי פס"
כמעט אין לי פס מלהיות פה בעיר בתקופה האחרונה, אני בפוול טיים ג'וב, ואין לי את המנדט לא להיות ב"סיטי . "סיטיפס" היום היא המקור של הטענות והמחאות של הסוחרים ושל קברניטי העיר והאתגר הוא להפוך אותה לחזית החיובית של הרכבת הקלה.
כיפה סרוגה
דבר שכבר מתחיל להיות "עבר זמנו בטל קרבנו". פעם הכיפה הסרוגה הייתה בבואה של המפד"ל, של הקיום המשותף של דתיים וחילוניים, של גשר בין חלקי העם.
אני חושב שהיום הכיפה הסרוגה נפרמה. היא יכולה להיות של ברסלב, של נערי גבעות, של ש"ס וגם של אגודה. הכיפה הסרוגה עצמה הולכת ומתמעטת, כך שכנושאת בשורה היא צריכה לחפש את עצמה.
נוער הגבעות
חבורה מיליטנטית מאוד, ששמה לה את ארץ ישראל כחזות הכול, גם על חשבון עם ישראל וגם לפעמים על חשבון תורת ישראל. בשם אותה תפיסה של ארץ ישראל כחזות הכול, היא מרשה לעצמה כל דבר, גם אם הוא בלתי חוקי בעליל. זה אתגר של כולנו להפוך אותם מנוער גבעות למתיישבים שמחוברים לעם יותר מאשר לגבעה.
פרופ' הלל וייס
כנראה פרופסור. מונה או מינה את עצמו למייצג הסנהדרין האמיתית של מדינת ישראל ובין היתר זוקף לזכותו את זה שהוציאו עליי דין תורה או דין רודף או דין מוסר, בגין צווי הרחקה שנתתי לעוברי חוק מיהודה ושומרון. הוא חלק מהאנשים שהצליחו להבהיר לי את הפסיפס המאוד בלתי ברור של החברה הישראלית.
מלחמה בטרור
גם דרך חיים וגם הבנת מציאות. אני חושב שאנחנו חיים במציאות בה נגזר עלינו להלחם בטרור הפלסטיני, בטרור הערבי, עוד שנים רבות. זו גם דרך חיים, כי ברגע שאתה מבין את זה, אתה מבין שהדרך היחידה שלך להלחם בטרור היא 'עין בעין', או כמו שקראתי לזה, ההרתעה מול הטרור היא דרך האם~16 ולא דרך האף~16. הרבה מאוד מלחמת חזה מול חזה בסמטאות ובמחנות הפליטים, כי רק זה מביא בסוף ניצחון, ואני חושב שהגענו אליו בפיקוד מרכז, ניצחון על הטרור.
גבי אשכנזי
המפקד שלי במשך יותר מ~20 שנה, היום הרמטכ"ל של צה"ל וגם ידיד. אני חושב שהוא עושה עבודה מצוינת בצבא, בשקט, בבטחה וברוח גולני. אני חושב שהוא מכין את הצבא בצורה טובה מאוד למלחמות של היום ולמלחמות של מחר.
מאבטח אישי
דבר שהייתי צריך להיצמד אליו שלוש שנים. הדבר הבולט בעיקר הוא הצורך המאוד מוזר ללכת עם מאבטח לבית הכנסת. אם אתה שואל אותי מה אחת החוויות שגרמו לי לשקול את עתידי בצבא, אז כפלאש, זו אחת החוויות הקשות שבה בפרק זמן לא קטן נדרשתי ללכת עם מאבטח לבית הכנסת.
פינוי מאחזים
מושג פוליטי. זה לא מושג אמיתי, כי מאחזים הוקמו על ידי מדינת ישראל בכל הממשלות, ובעיקר על ידי ממשלות השמאל. כל פעם שמתחלף שר ביטחון, ומורא מלכות עליו, בדגש על מלכות ארצות הברית, אז קופץ העניין של פינוי מאחזים ומבוצעים מספר מהלכים שבדרך כלל שכרם יוצא בהפסדם. מדינת ישראל לא החליטה מה גבולותיה האמיתיים והסופיים ולכן עד אז, המושג של פינוי מאחזים הוא מושג שהוא לחלוטין פוליטי.
עופרת יצוקה
שם של מבצע שהוא בעצם מלחמה. מלחמה מוגבלת בחמאס, בדרומה של הארץ. אחרי שנים רבות שהמדינה די התעלמה מחובת היסוד שלה - הגנה על אזרחיה, הממשלה לצערי מצליחה בכישרון מלא, לאט~לאט, למסמס את ההישגים הצבאים. בהקשר של הפסקת האש, מניעת ההברחות וגם בהקשר של גלעד שליט.
הודו
מסע התרחקות מבעיות היום~יום של מדינת ישראל. הייתי שם בערך שנה, לא באופן רצוף, לצורך ביצוע פרויקטים תשתיתיים, ולומר לך את האמת, לא הבנתי מה הצעירים מחפשים שם. הייתי בעיקר בערים הגדולות ומצאתי דמוקרטיה ששקועה בדיוק כפי שהבריטים הותירו אותה ב-1947 ולמרות כל הביקורת שלי על מדינת ישראל, אני
זו מדינה עם הרבה מאוד אנשים שמצביעים באופן דמוקרטי אבל הרבה מאוד אומללות, ולכן אם אחזור להודו זה רק לקטעים הפחות עירוניים שלה, באזור נפאל ובאזורים אחרים, ובעיקר עם צעירים.
חטיבת גולני
חטיבה מס' 1 וזה אומר הכול. מס' 1 בגוף, מס' 1 בנפש. בית הגידול שלי. שם למדתי לא רק איך לאחוז בנשק אלא גם איך לאחוז בחבר. בשביל ללמוד לא רק איך סוחבים אלונקה, אלא איך סוחבים אותה יחד, כששלושת האחרים הם אנשי שכונות, קיבוצים, עשירים, עניים ועולים חדשים כאחד. בשביל זה אתה צריך לשרת בגולני ולא בסיירת מטכ"ל.
"מלון טאבה"
מתקשר לי לפיגוע התאבדות גדול שהיה פה בתקופה שהייתי אלוף פיקוד העורף, שם לקחתי בכוח את הניהול של האירוע שהיה מסובך מאוד כי הוא היה באדמת מצריים, והצלחנו, בשיתוף פעולה מאוד אגרסיבי מבחינתנו, גם לאכוף את המצרים וגם לשכנע את ההנהגה אצלנו שניתן לעשות את זה. אירוע די נדיר, שכוח ישראלי עובד שם בשיתוף פעולה חלקי עם הצבא המצרי, על אדמת מצריים.
הטרדה מינית
דבר שיכול לקרות לנו כל יום. בזמנו, כשהייתי מפקד אוגדת עזה, בתחילת האינתיפאדה האחרונה, בין פצמ"ר לבין מטען, התבשרתי שקצינה טוענת שהטרדתי אותה מינית בכך שנגעתי לה בחגורה באזור הקדמי. לשמחתי, במשפט יצאתי זכאי לחלוטין ובין היתר התברר גם שהנערה חוותה בעברה כמה אירועים קשים מהסוג הזה ועל הרקע הזה כנראה השיפוט שלה היה בעייתי.
אני לא מאחל לאף מפקד לעמוד במצב הזה, אבל אני חושב שבסך הכול המקרה היה כל כך מוזר, שמבחינת הפקודים שלי והמטה, כולם התייחסו לזה בביטול וכך גם אני פעלתי. אבל עצם העובדה שכמפקד יש לך עניין כזה על הראש במקביל ללחימה, הוא לא דבר שניתן לבטל אותו.
ישיבת נתיב מאיר
אם אמרתי שגולני זה בית הגידול הבוגר שלי, אז ישיבת נתיב מאיר הייתה ישיבת הגידול הערכי והבסיסי שלי. דרכה למדתי להכיר ולאהוב את ירושלים, ודרכה למדתי לאהוב את תורת ישראל המרחיבה והסלחנית ואת היכולת לקבל את האחר כמו שהוא, את היכולת לאהוב את ישראל באשר היא ואת היכולת לתרום בלי להרגיש נקיפות מצפון. לא לחינם היינו מאותה כיתה, שלושה אלופים יחד סביב המטה הכללי. זה לא כי אני חריג, זה מראה את האווירה של אותה ישיבה באותם ימים.
לבוש אזרחי
אני רואה אותו כמדים. בוא נאמר שכשהלכתי עם מדים הרגשתי הרבה יותר משוחרר מאשר כשאני הולך עם לבוש אזרחי, כי בסוף אתה מחויב למה שאתה מייצג ולא משנה עם אילו בגדים אתה. אני חושב שגם כאזרח או מנהל או לא משנה, בחור שהוא אלוף במילואים, הצורך שלו לעמוד בסטנדרטים של החברה ובנורמות לא עוזב אותו גם כשהוא מחליף בגדים. אבל האם האזרחות היא קלה יותר ונעימה יותר? התשובה היא כן, כי היא שווה יותר זמן עם הנכדים.
רחוב יפו
מתקשר בעיקר לעבודות הרכבת הקלה וגם לשוק מחנה יהודה שהוא השוק היחיד בישראל ובעולם שאני אוהב, וגם לסוחרי העיר ולהסכם שעשינו איתם, ולעבודות בכלל.
אני חושב שסך הכול דרך הטיפול של כלל המערכת, באופן הכניסה לעבודות ברחוב יפו, הייתה כניסה לא נכונה. לא מבחינתנו כזכיין אלא בראייה של מדינת ישראל, שמכניסה רכבת לעיבורה של עיר, שאנחנו חופרים את העיר פעם שנייה כבר עשר שנים ולא מתחשבים מספיק בצרכים ובהפסדים של האזרחים בסביבה.
סוחרי מרכז העיר
מזכירים לי מאוד את החבר'ה מגולני. אנשים פשוטים וישרי דרך שהפוליטיקה זרה להם בערך כמו שהיא זרה לי. מה שהם רוצים בעיקר זה לחיות חיי רווחה. אני חושב שברגע שהם איתך ומבינים את התהליכים שאתה נוקט בהם, הם משתפים פעולה והם ידידי אמת. למרות אותם נזקים לא קטנים שחוזרים על עצמם.
גשר המיתרים
אחד הגשרים היפים בישראל, אם לא היפה ביותר. הוא לחלוטין לא נזם של חזיר באף זהב, בהנחה שירושלים היא ירושלים של זהב. הוא נזם של זהב. אחרי שהשוליים שלו יבנו יפה, עם הרכבת, הוא יהפוך באמת להיות מקום שבו זוגות רומנטיים יכולים לפרוט על מיתרי הלב שלהם ולא רק על מיתרי הגשר. אני מקווה שבעתיד לא יהיו עליו הופעות של ילדות עם שקי אפר.
בית הדין הבין~לאומי בהאג
בית הדין הבין~לאומי בהאג לא כל כך מתקשר אליי אישית, הוא מתקשר לתהליך שבו נקטתי, שבו טענתי שכלל הפעילות שבה אנחנו נוקטים, בעזה ומול הטרור, היא יותר מהנדרש על פי חוקי המלחמה הבין~לאומיים. לכן גם דרשתי מהממשלה, בכל הראיונות שהיו איתי, להגדיר את המצב ולא להתחמק.
ואם הגדרת המצב היא מצב של מלחמה, ואנחנו עובדים מול חוקי המלחמה הבין~לאומיים, אנחנו יוצאים בסדר. אבל אם אנחנו מנסים למצוא כל מיני נוסחאות מפותלות, אז בסוף אנחנו נדרשים גם לעמוד בדין בהאג. אני חושב שבעניין הזה למדינת ישראל יש עוד אתגרים לא קטנים. ועובדה, יש מקומות שאני עדיין לא נוסע אליהם בחו"ל.
משקפיים
האפשרות לראות את העולם בצורה טובה יותר, בצורה ורודה יותר, ולפעמים כשאתה רוצה לא לראות את החוד הקטלני שכולם מפנים מולך, אז אתה פשוט מוריד אותם.
אוכל
דבר טוב וחשוב. אני בעיקר מעדיף את האוכל הצבאי, הוא היה דבר ראשון טעים ודבר שני טעים. ובדרך כלל, אחרי שעברת את שלב הטירונות ואת שלב התורנות בטירונות, אתה גם לא היית עסוק בלפנות את השולחן.
שבת
מתנה יפה נתן הקדוש ברוך לישראל, שבת שמה. שבת עבורי זה לנצח לא להיות בחו"ל בשבת. שבת בבית היא תמיד הכי טובה. ועדיין ביום שישי, כשאני יוצא מהבסיס או מהעבודה, אני תמיד לא מסתכל אחורה, כדי לא לראות את הרס"ר שמסמן לי לחזור כי נשארים שבת.
מסעדות
אני לא איש גדול של מסעדות, אבל אני אוהב את המסעדות הישראליות, 'מגנדה', 'כרם התימנים', 'מורדוך' שבאגריפס ו'עזורה' בשוק מחנה יהודה.
אני חושב שמסעדה היא מקום שבו אתה עסוק לא רק בלאכול את האוכל שלך אלא בעיקר בלהתבונן במי שיושב סביבך ואוכל. המסעדות מהסוג הזה מאפשרות הצצה בלתי אמצעית לחברה הישראלית.
תאטרון
אני אוהב הצגות. ההצגה האחרונה שהייתי בה היא 'שמו הולך לפניו'. הצגה שמראה בשיא הציניות את הביורוקרטיה הישראלית במיטבה. אני חושב שהיא לא רק בתאטרון, היא גם במציאות.
אופניים
אופניים זו האהבה השנייה או השלישית אחרי המשפחה והנכדים. זו הדרך הטובה ואפשר להגיד גם המהירה ביותר להתחבר לשבילים, לנוף ולעונות השנה בארץ, גם עם חברים.
יש שתי אפשרויות, או שאתה על האוכף או שאתה נמרח על הרצפה. פוטנציאל הקרבה שלך לאמא אדמה הוא גבוה מאוד.
משפחה
הערך החשוב ביותר. הדבר שהוא בתוך נושא הגאווה שלא במטרה לקבל או להרוויח משהו. גיליתי את זה יותר אחרי שעזבתי את הצבא. יש לי עכשיו את ההזדמנות להכיר את הנכדים, את הילדים. בעצם להכיר את המשפחה מחדש.
יאיר נוה
חוליה קטנה שמקשרת בין העבר לעתיד, שימיו כחלום יעבורו, והחוכמה היא לעשות דברים טובים שאחריך לא יתביישו בך.
נא להמתין לטעינת התגובות
