גדלה בארץ מגיל 4, וממתינה כבר 15 שנים לאזרחות
בגיל 19 כל מה שאולגה אלמסקינה מאשקלון רוצה זה להתגייס לצה"ל - משימה בלתי אפשרית למי שאין בידו אזרחות. היא ציונית, גדלה בארץ, למדה בבית ספר דתי, אבל המדינה מעבירה אותה מסכת התעללות ביורוקרטית בדרך לתעודה הכחולה
היא, המחשיבה עצמה ישראלית לכל דבר, נמצאת כאן מאז שהיא זוכרת את עצמה. חבריה הם צברים אשקלונים וגם מבחינתם מדובר באחת משלהם. הם צמחו יחד, למדו, בילו, ניגשו יחד למבחני הבגרות ותכננו את השירות הצבאי. אלא שבזמן שחבריה עשו את דרכם ללשכת הגיוס, נשארה אולגה מאחור.
היא רוצה ומוכנה לשרת את המדינה אך בינתיים, כל עוד אין לה זהות ואזרחות ישראלית המדינה לא רוצה אותה במדים. סיפור החיים של אולגה יכול היה בקלות להפוך לעלילה של סדרת טלנובלה מצליחה.
את אלמסקינה הכרתי לפני כשלושה שבועות, בתקופת הבחירות, אז החליטו שלוש צעירות מאשקלון להעלות לאתר "יוטיוב" קליפ מפרגן לשר הביטחון אהוד ברק. אחת משלוש הבנות שכיכבו בקליפ הייתה אלמסקינה. אני פניתי אליה כדי לראיין אותה על הקליפ, וכך עליתי על סיפור אחר, מסעיר הרבה יותר, סיפורה של אלמסקינה ומאבקה בביורוקרטיה הישראלית שמונעת ממנה את הצורך הבסיסי של כל אדם - אזרחות.
אלמסקינה נוצרייה במוצאה, הגיעה עם אמה לביקור בארץ בשנת 1995 מאוזבקיסטן. האם לא הגיעה לארץ כעובדת זרה, אלא באה לבקר את אחותה שחיה בארץ לאחר שנישאה ליהודי והיגרה לישראל בהתאם לחוק השבות.
"באתי בגיל ארבע עם אמא כדי לבקר את אחותה, אמא החליטה שאחרי הגירושים היא זקוקה קצת לחופשה. היא החליטה שהכי טוב יהיה לשלב בין חופשה תיירותית וביקור משפחתי אצל הדודה. באנו לישראל כתיירות", מספרת אלמסקינה.
לאחר כמה חודשים של שהות בארץ התגלה בגופה של האם גידול סרטני. האם החלה לעבור בבית החולים ברזילי סדרת טיפולים כימותרפיים קשים. "מצבה של אמא הידרדר לאחר כמה חודשים, והיא הועברה לבית החולים איכילוב".
בשל מצבה הקשה של האם, השתיים לא חזרו לאוזבקיסטן. כשהאם כבר הייתה על ערש דווי, הבת אולגה חגגה יום הולדת שש, גיל בו כל ילד רגיל הולך לכיתה א'.
"בקיץ החליטה הדודה שלי שחייבים לרשום אותי ללימודים, כי אני לא יכולה להפסיד שנה מהחיים", מספרת אלמסקינה. "התחלתי ללמוד בבית הספר בן צבי באשקלון. למרות שעד לתקופה של כיתה א' לא ממש הייתי חשופה לעברית התגברתי על מחסום השפה. אני קולטת שפות די מהר. כיתה א' הייתה בעצם התחלת החיים החדשים שלי. התחלתי להרגיש יותר ויותר ישראלית". במהלך אותה שנה, ולאחר מאבק ממושך במחלה
גם לדודתה לא היה קשר עם אביה של אלמסקינה, לכן החליטה הדודה להשאיר את הילדה אצלה ולקבל עליה את המשמורת החוקית (אפוטרופוסות), על מנת שהפעוטה תוכל להישאר עם משפחתה בישראל.
"הייתי ממש קטנה, לא ידעתי ממש מה קורה סביבי. רק ידעתי שאמא נפטרה ושאני נשארת בישראל עם הדודה כי אין לי ממש משפחה באוזבקיסטן. דודה שלי הבינה שאם היא לא תיקח עליי משמורת אני בעצם חוזרת לאוזבקיסטן לחיות כיתומה".
לטענתה של אלמסקינה, לאף אחד אין מושג היכן נמצא אביה הביולוגי. "כל שאני יודעת הוא שהוא חי איפשהו באוזבקיסטן. ניסיתי לברר דרך מכרים וחברות שהיו לאמא באוזבקיסטן אם הם יודעים איפה אבא שלי אבל גם להם לא הייתה תשובה. אז כן, יש לי שם (באוזבקיסטן, ל"א) אבא, אבל אין לי, או לאף אחד אחר שאני מכירה, מושג איפה הוא".
אולם עם קבלת המשמורת לא הסתיימו צרותיה של אלמסקינה, למעשה העלילה האמיתית רק החלה. היא הרי לא הייתה אזרחית המדינה ונשארה בארץ במעמד של "תושב ארעי". לכן שנה אחרי שנה נאלצה דודתה לחדש את ההיתר של אולגה ללמוד בארץ. לאחר כשנה בבית הספר בן צבי עברה אולגה ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי שובו במועצה אזורית חוף אשקלון.
את הרי לא יהודייה, הלימודים בבית ספר דתי לא יצרו קונפליקטים?
"לא. אחרי חמש שנים בבית ספר דתי אני יכולה לומר לך בביטחון שאני מבינה המון מהחוקים וההלכות של היהדות. זה מצחיק שאני, שלא נחשבת יהודייה, מבינה בחוקים ובהלכות של היהדות הרבה יותר מלא מעט ישראלים".
אלמסקינה מספרת שככל שהתבגרה היא הפכה בעיניי עצמה ובעיניי החברים הסובבים אותה לישראלית לכל דבר. "אני בכלל לא מחשיבה עצמי למשהו אחר חוץ מישראלית. אני כאן מגיל ארבע. אני מדברת את השפה כמו כולם. למרות שאמא לא ממש ידעה עברית, בשבילי העברית היא שפת אם.
"אני אישית חושבת שיש לנו מדינה מדהימה. האנשים פה כל כך חמים, זה משהו שאין בהרבה מקומות. אנשים צריכים להעריך יותר את מה שהמדינה נותנת להם. אני מחשיבה את עצמי ציונית. אני בשונה מאחרים לא חושבת שהציונות עברה מהעולם. הישראלים כל הזמן רק מתלוננים על המדינה. אז נכון, השלטונות 'לא משהו' אבל המדינה זה הרבה יותר מכמה חברי כנסת ופוליטיקאים מושחתים - נשמע כמו קלישאה אבל אני חושבת שיש לנו ארץ נהדרת".
בגיל 17, החלה אלמסקינה להבין מה זה אומר מעמד של תושב ארעי בו היא נתונה. "למדתי בבית הספר רונסון מכיתה ז'. כשבכיתה י"א החלו ההכנות למסע לפולין הבנתי בעצם מה בדיוק הסטטוס האזרחי שלי ומה ההגבלות של אותו סטטוס. כדי לצאת מהארץ אני צריכה להוציא תעודת מעבר, תעודה שהיא בעצם הדרכון שלי".
ההוצאה של אותה תעודת מעבר לוותה בהמון ביורוקרטיה, המון כסף והמון תכתובות מול הרשויות. "ממש רציתי לטוס למסע הזה ולא הייתי מוכנה לוותר על טיול חשוב שכזה. מזל שבית הספר עזר לי ובסופו של דבר קיבלתי את תעודת המעבר וטסתי לפולין".
לפני כשנה, בגיל 18, כשהבינה שהיא לא יכולה להתגייס עם כל חבריה היא החליטה לקחת את העניינים לידיים, ולטפל בהליך ההתאזרחות בעצמה.
"ניגשתי למשרד הפנים הישראלי בשביל להבין מה הפרוצדורה שאני צריכה לעבור על מנת לקבל את האזרחות. במשרד אמרו לי שאין מניעה לתת לי אזרחות משום שאני נמצאת בארץ כבר המון שנים. כל שאני צריכה לספק למדינת ישראל הוא אישור רשמי שוויתרתי על אזרחותי האוזבקית".
היא ניגשה לשגרירות אוזבקיסטן בישראל בכדי לבטל את אזרחותה האוזבקית, כפי שדרש משרד הפנים. לאחר כמה חודשים קיבלה אולגה אישור כי אזרחותה האוזבקית אכן בוטלה.
"עוד באותו היום התקשרתי ללשכת הגיוס לדעת מה משך הזמן שאני צריכה לחכות מרגע שאני מקבלת אזרחות ועד לרגע הגיוס". אך אז התברר לה שהשמחה היתה מוקדמת מדי. כשהגיעה למשרד הפנים עם אישור שאזרחותה האוזבקית בוטלה, נאמר לה שהאישור אינו מספיק. במשרד טענו אז כי היא צריכה לאמת את ביטול האזרחות באמצעות הליך שנקרא "שרשרת חותמות".
"אני כבר חשבתי שנפטרתי מהביורוקרטיה ושהנה, אני עומדת לקבל אזרחות, להתגייס לצה"ל ולהפוך לישראלית כמו כולם. אבל לפי הנחיות משרד הפנים נאלצתי לחזור שוב לשגרירות, והנציג שם אמר לי שהוא לא מבין מה רוצים ממני במשרד הפנים. הוא טען שהאישור שקיבלתי הוא האישור הרשמי שהם מספקים".
כעת כל מה שאולגה רוצה הוא לסיים את הסיוט המנהלתי שלה עם אזרחות ישראלית ביד. "אני רוצה להתגייר ולהתגייס. אני רוצה להיות אזרחית מן המניין, וכן, אני גם רוצה שתהיה לי זכות הצבעה. אבל הביורוקרטיה הזו בינתיים מנצחת אותי. זה יכול לשגע כל אחד. לפעמים נדמה לי שהניירת הזו לא תסתיים לעולם".
חברת הכנסת ד"ר מרינה סולודקין (קדימה), תושבת אשקלון, מנסה לעזור לאלמסקינה. לדבריה, הבעיה של אלמסקינה לא זרה לה. "הסיפור של אולגה הוא הסיפור של אלפי אנשים החיים בישראל. מבחינתי, ילדה שהגיעה בגיל ארבע לארץ, האפוטרופוס שלה ישראלי, בית הספר שבו היא למדה הוא ישראלי ושפתה היא עברית - היא ישראלית.
"בחורה שמדברת על רצון לשרת בצבא ההגנה לישראל ואף רוצה להתגייר, אין אפשרות אחרת חוץ מלהגדירה כישראלית. תהליך ההתאזרחות הוא תהליך לא פשוט. וכמו במקרה של אולגה מדובר בעיקר בהמון ביורוקרטיה והמון ניירת. הרי משרד הפנים הישראלי אינו מתנגד לאשר לאולגה קבלת אזרחות ישראלית. התהליכים הללו נתקעים בעיקר בגלל אותה ביורוקרטיה ארורה. אני יותר ממוכנה לעזור לאולגה לקבל את האזרחות הישראלית שלה".
בזמן הדרום נעקוב אחר ההבטחה של חברת הכנסת סולודקין לעזור לאולגה, בתקווה שמעורבותה של סולדקין תביא לזירוז ההליכים.
ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "רישיון הישיבה של גברת אלמסקינה, שניתן בזמנו עקב הנסיבות, לא הוארך בין השנים 2000-2005 על ידי דודתה. למעשה, היא שהתה בארץ באופן בלתי חוקי במהלך חמש שנים רצופות.
"עם זאת, מתוך התחשבות בנסיבות המקרה, הוחלט להאריך בשנת 2005 את אשרת השהייה שבידה. לאחרונה הגישה גברת אלמסקינה בקשה לקבלת מעמד של אזרחות בישראל. במסגרת בקשה זו ועל פי חוק האזרחות, נדרשה לוותר על אזרחותה האוזבקית. גברת אלמסקינה הציגה אישור מהרפובליקה האוזבקית, לפיו אינה אזרחית, אך האישור המקורי תורגם נוטריונית לעברית.
"חוק המרשם הישראלי מחייב אימות אישורים מעין אלה וחל איסור לקבל אישורים שלא אומתו. אי לכך, התבקשה הפונה לאמת את המסמך במדינת המוצא, ב'שרשרת חותמות' כנדרש, לרבות חותמת שגרירות ישראל באוזבקיסטן. עד כה, טרם הציגה את המסמך האמור והנושא נמצא באחריותה הבלעדית. לכשיוצג האישור המאומת, ניתן יהיה להשלים את הטיפול בבקשה".
נא להמתין לטעינת התגובות
