בעקבות האוצר האבוד של פרופ' טל
המלחין הנודע פרופ' יוסף טל תרם את יצירותיו לבית הספרים הלאומי של האוניברסיטה העברית. כעת משפחתו טוענת כי בית הספרים הזניח את היצירות ודורשת לקבלן חזרה
לאחרונה בנו הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי שבה הוא דורש מן האוניברסיטה להחזיר לידי המשפחה את יצירותיו של אביו, שתרם אותן מבלי לדעת על רמתה הירודה של הספרייה, שלטענת משפחתו ומומחית בעל שם, אינה מקפידה על הנהלים הבסיסיים של חוק השימור.
יתרה מכך, האוניברסיטה מסרבת להחזיר לו את היצירות של אביו, למרות בקשות חוזרות ונשנות של המשפחה. "כשצלצלתי למחלקה המשפטית של האוניברסיטה וביקשתי את הדברים של אבי אמרה לי הנציגה כי היא מבינה את טענתי, אבל שהם קיבלו את החומר במתנה.
"זה שלהם, היא ימרה, והם יעשו עם זה מה שהם רוצים, אפילו ברמה של למכור את זה לצד שלישי", מספר השבוע איתן טל, בנו של המלחין הדגול. "נהיה לי עור ברווז. היינו במצוקה. אני ואבא שלי באמת לא ידענו איך יוצאים מזה".
פרופ' טל נפטר לפני כחצי שנה בגיל 98. במהלך הקריירה שלו הוא זכה לכבוד רב ושלל פרסים על פועלו הרב. בין היתר הוא חתן פרס ישראל ופרס וולף למוזיקה, ונחשב לאחד מחלוצי המוזיקה האלקטרונית בישראל. טל נולד בפולין והחל את דרכו מעלה כאשר התקבל לבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין. לישראל עלה ב~1934, שנה לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה.
הוא התקבל בכבוד ובברכה בקרב אנשי האקדמיה. גדולי המוזיקה הקלאסית העריצו את טל ואת מרבית הקרדיט צבר המלחין בעיקר בגרמניה, שם האופרה פופולרית הרבה יותר מבישראל. בהמשך אף זכה טל לעיטור כבוד מידי שר החוץ של ממשלת צרפת.
במהלך עבודת ההוראה שלו באוניברסיטה, הוא העמיד דורות רבים של תלמידים ובוודאי לא האמין שתלמידיו ועמיתיו ינחילו מכה אנושה כל כך על יצירותיו, מה שנחשב בעיני בנו להזנחה פושעת של היצירות בבית הספרים הלאומי בתנאים-לא תנאים.
למרות סירובה של האוניברסיטה להחזרת היצירות, החליטו פרופ' טל ובנו שלא לוותר. הבן הנאמן החל בתחקיר שארך כשנתיים, ומתפרסם כאן לראשונה. טל ג'וניור גילה מספר רב של מחדלים בבית הספרים הלאומי: "הכול התחיל בידיעה שראיתי בעיתון 'הארץ' בגין חרקים הפוגעים בארכיב, אולם לאחר שנה וחצי של מחקר, גיליתי שהמחדל הזה הוא רק קצה הקרחון", מספר טל.
כדי להיכנס לעובי הקורה, ובהמלצתו של פרקליטם, עו"ד אילן הקר,
בביקורת שערכה רימון במחלקה למוזיקה בבית הספרים הלאומי, ומתפרסמת כאן לראשונה, עולה תמונה קשה שלה מסקנה חד~משמעית: ישראל (עדיין) לא יודעת לשמור על נכסי התרבות שלה. "השימור המניעתי של כתבי היד אינו עומד בתקנים המקובלים הנהוגים בתחום השימור", כתבה רימון בדוח מיוחד.
מאז קום המדינה, נחשב בית הספרים הלאומי לארכיון החשוב ביותר בישראל ליצירות תרבות של גדולי היוצרים ישראלים. בארכיון שמורים מיליוני כתבי יד ויצירות תרבותיות החשובות למורשת היהודית והישראלית.
יצירותיהם של המדען אלברט איינשטיין, מחייה השפה העברית אליעזר בן יהודה ואייזק ניוטון וכתבי היד של היוצרים הגדולים ביותר בישראל נשמרים כאן. אולם, לפי כתב התביעה אותן יצירות אינן זוכות לתנאי השימור הראויים להן, כך מגלה הדוח שמופיע בכתב התביעה.
תנאי שימור ארכיוניים של כתבי יד, על פי המלצותיה של ספריית הקונגרס האמריקנית, הם מוקפדים וברורים מאוד. על הארכיבאים לבצע בקרה של החדר שבו מאוכסנות היצירות, מכיוון שיש יחס ישיר בין טמפרטורת האכסון והלחות ובין אורך החיים של הנייר.
מהבחינה הזו, טמפרטורה נמוכה ולחות יביאו לתוחלת חיים ארוכה יותר. שנית, על העובדים לשמור על תנאי תאורה אופטימליים, אמצעי סינון אוויר לפי התקן ואף להימנע משימוש בחדר אכסון לצרכים אחרים (עקב תנודות בערכי הטמפרטורה - י.א).
נראה כי לאורך שנים התעלמו בבית הספרים הלאומי מכללים אלה. "אדם מהרחוב לא מבין שמדובר במקצוע ובסכנה ענקית לדברי ארכיון", מוסיף טל.
"הוא רואה נייר ומצטיירת תמונה של 'הכול בסדר', אולם אנשי מקצוע יודעים שזה חשוב לשמר את כתבי היד בצורה המוקפדת ביותר, מכיוון שבעוד כמה שנים הם פשוט יתקלקלו. פשוט הטעו אותנו", זועק טל.
"כדי לשמור את היצירות לטווח ארוך, האקלים בתוך המחסנים מוכרח להיות מבוקר", מציינת המומחית רימון. "לא רק הטמפרטורה והלחות, אלא גם זיהום האוויר.
"גם איך שמרימים ואיך שפותחים את הארכיב. לכל דבר צריך להיות נוהל במוזיאון ולכל מקום שמחזיק חפצים בעלי ערך היסטורי. המטרה של שימור הוא לשמור על נכס תרבותי. בדרך כלל במוסדות יש נוהל.
"הנוהל צריך להיות מפורט. כמה שיותר מפורט, יותר בטוח. אם יש נוהל כללי, כמו איסור להכניס תיקים לתוך החדר, זה לא מספיק. צריך לרשום שמוציאים חפץ מהארון, וגם מה מוציאים ואיך מוציאים.
"צריך להשתמש בכפפות, לא להכניס אוכל לחדר, לא להשאיר חלונות פתוחים, כי כל זה גורם לזיהום שאי אפשר לנקות. כשנכנסתי לספרייה נכנסתי כאזרחית מהשורה. מבקרת סמויה. אחרי הביקור, כתבתי שאלון למחלקת השימור של האוניברסיטה וביקשתי שיענו בעניין תנאי האקלים במקום. מהתשובות שלהם רציתי לתת חוות דעת. האוניברסיטה סירבה".
לטענתה של רימון, בארץ אין סטנדרטים מוגדרים בעניין השימור. "לאוניברסיטה יש מחלקה לשימור יוצאת מהכלל, אבל אין חקיקה שמגינה עליה. פשוט אין לה קול. לדעתי, עושים כל מאמץ לשפר את התנאים בבית הספרים הלאומי, אבל הם עובדים עם ידיים קשורות. לא המחלקה של השימור אשמה פה, אלא הניהול. המחלקה הזו עושה מה שהיא יכולה עם התקציב הדל שיש לה".
ואלו הם פרטי הדוח: "ביום הביקור, חלון אולם הקריאה היה פתוח וללא רשת. מצב זה מאפשר תנודות חריפות של טמפרטורה ולחות. כמו כן, מצב זה מאפשר כניסת חלקיקי זיהום, גזים, ציפורים, חרקים, מכרסמים וזוחלים לחדר. וילונות החלונות שבאולם הקריאה לוכדים אבק ומגבירים בכך את זיהום האוויר". גם בעניין התאורה מצאה רימון מחדלים. על פי הדוח, התאורה באולם הקריאה ובחדר האכסון מופקת מגופי פלורסנט שמותקנים בתקרה, ללא שרוולי פילטר.
"לא נראה כי קיים הסינון הדרוש של האור האולטרה סגול", מציינת רימון בדוח. "נוסף לכך, אולם הקריאה מואר על ידי אור יום ללא אמצעי סינון אור מתאימים או תריסים".
גם בעניין הטמפרטורה אין הספרייה עומדת בתקנים. על פי התקן, במקום שבו מאוחסנים כתבי עת וכתבי יד עתיקי יומין, אמור המוסד להתקין בקרת מזוג אוויר ובקרת לחות, אמצעים שלא אותרו במקום. "בתקרה של אולם הקריאה נראים פתחי פילטר או מיזוג אוויר מזוהמים בפיח", הוסיפה רימון.
גם בנושא האכסון מצאה רימון מחדלים. על פי הדוח, תיקיו של פרופ' טל מאוחסנים בחדר אכסון צדדי, שמשמש גם כמשרד. בחדר קיים חלון מעוטר בווילונות כבדים, שלוכדים אבק ומגבירים בכך את זיהום האוויר בחדר, מצב המגדיל את הסכנה לפגיעה בכתבי יד ארכיוניים לאורך זמן.
"נוסף על כך דפי כתבי היד בגודל איי~3 נשמרים ללא עטיפת מגן מתאימה ומאוחסנים במצב אנכי ובולטים מהמדפים. עקב כך, לא ניתן לסגור את היחידות לחלוטין ולהשיג את ההגנה המבוקשת. "ביום הביקור חלק מהיחידות היו פתוחות, על אף שלא נראה שהיה בשימוש", נכתב בדוח.
המומחית אף ערכה בדיקה של הנחיות שימוש הניתנות למבקרים. בממצאיה, מציינת רימון כי מבקרים אינם מקבלים הנחיות כתובות. לא נאסר על המשתמשים, הן מבקרים והן עובדים, לכתוב הערות עם עט על הכתבים הנדירים, ואין דרישה להשתמש בכפפות כותנה לפני נגיעה במסמכים מקוריים.
מעבר לכך, לא נאסר על מבקרים להניח תיקים אישיים או שקיות, כלי כתיבה וכוסות שתייה על שולחנות הקריאה. על פי הדוח, אין הנחיות להימנע מלהניח משקל יתר על המסמכים ולערוך רישומים על נייר שהונח על מסמכים מקוריים.
וזה עוד לא הכול. המומחית מציינת כי בספרייה למוזיקה נהוגה פרקטיקה פסולה של צילום בלתי מבוקר של כתבי יד באמצעות מכונת צילום משרדית רגילה. "כל תהליך הצילום התבצע על ידי עובד הספרייה", מציינת רימון בדוח, "הוא הביא את כתב היד המקורי למכונת הצילום הממוקמת שתי קומות מתחת לקומת האוסף.
"כתב היד הועבר ביד דרך המעלית והפרוזדורים, בנפרד מהתיק, ללא מעטפה מגינה או קופסת מגן. אין הנחיות שימוש כתובות ואין מעקב רשום אחר ביצוע הצילומים, אין בדיקה של מדדי אור ומדדי אולטרה סגול, מכונות הצילום הנן ציבוריות ובעת הצילום שבו נכחתי לא נוקתה זכוכית המכונה כלל".
יתירה מכך, במהלך הביקורת נמצא כי המבקרים רשאים להזמין כמה תיקים בו זמנית, אך אין אמצעים למניעת ערבוב בין מסמכים השייכים לתיקים שונים, כמו גם בין ניירותיו האישיים של המבקר. "אין רישום ובקרה על השימוש בתיקים ושמירה על שלמותם", נכתב בדוח.
"בתיקים שבדקתי לא ראיתי רישום מדויק של תוכנם מבחינת זהות הדפים הכלולים בהם, מספרם ותיאורם. לא ראיתי ביצוע רישום של החומר שנלקח לעיון. נמצא רק רישום לקוני ביותר. בבדיקה מדגמית שביצעתי הסקתי כי לא מבוצעת בקרה סדירה של האוסף, הכוללת בדיקת התאמה בין הרישום הקטלוגי המדויק והתכולה בפועל".
פרט נוסף שעלה מתוך ממצאי הדוח הוא כי בבית הספרים הלאומי לא קיים גיבוי לכתבי היד באוסף של טל. פרקטיקת הגיבוי המקובלת במוסדות המקבילים בחו"ל כוללת סריקה או צילום דיגיטלי של ספרים, מסמכים וכתבי יד", ממשיכה רימון לשטוח את מסקנותיה החמורות. "בהעדר כל גיבוי קיים סיכון מתמשך לאוסף, אם חלילה יקרה אסון אשר יפגע באוסף באופן בלתי הפיך או אף ישמיד את כתבי היד המקוריים".
גם בנושא האבטחה נמצאו מחדלים לא מועטים. בעת הכניסה למקום לא מתבצע רישום של מבקרים בספרייה, ואין כל אמצעים למניעת גניבות, כגון מצלמת וידיאו במעגל סגור. חששותיה של המומחית אוששו, אך לפני שלושה חודשי כשהמשטרה עצרה אז חשוד, תושב חיפה, שעל פי החשד, גנב מאות פריטים יקרי ערך מבית הספרים הלאומי.
על פי החשד, האיש ברר מסמכים שונים, גנב ומכר אותם באמצעות אתר האינטרנט אי~ביי, בסכומים הנעים מ~500 דולר עד לאלף דולר. על פי חשד המשטרה הצליח החשוד לגנוב חתימות מקוריות של הצייר שאגאל, תכניות של התזמורת הפילהרמונית משנות השלושים והארבעים ותווים של יצירות מאת טוסקניני, אנטון וברן וארנולד שנברג.
פרקליטו של החשוד, עו"ד גדי טל, מסר בתגובה כי "מרשי, שהוא אספן לגיטימי של מסמכים, בין היתר כאלה הקשורים לעולם המוזיקה, מכחיש ביצוע כל עבירה ובידינו ראיות למכביר המוכיחות כי רכש את המסמכים בצורה חוקית".
"למעשה, בערך שנה לפני שראיתי את הכתבה התחילו לצלצל לי צלצולים בראש", נזכר איתן טל. "אבי פרסם ביוגרפיה שלו בגרמניה, ולצורך הספר הזה המו"ל ביקש ממני לכלול דף של כתב ידו לסריקה.
"ביקשתי מאבי שימציא לי את כתב היד. הוא אמר לי שאין לו שום דבר. שהכול באוניברסיטה. זו הפעם הראשונה שבה נודע לי שהוא תרם את יצירותיו לאוניברסיטה. היה לו חשוב שהדברים יישארו בירושלים. חיזרו אחריו לא מעט מוסדות, כדי שיעביר להם את יצירותיו והוא ויתר על טובת הנאה כזו או אחרת.
'אני חושב שהמקום של יצירותיי הוא רק בירושלים', אמר לי. למעשה, זה היה מבחינתו המקום הטבעי להשאיר את יצירותיו. משנות החמישים הוא היה מעורב בהוראה ומחקר באוניברסיטה העברית.
"יצרתי קשר עם בית הספר וזו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את הדברים שם בבית הספרים הלאומי וסרקו לי בלי בעיה. אולם, כבר באותו רגע התפלאתי שזה לא סרוק. אז צלצלו אצלי פעמונים".
שנה לאחר מכן עטף השלג את רחובות ירושלים.
באותו זמן התפרסמה כתבה בעיתון "הארץ" בנוגע לכמה ליקויים בבית הספרים הלאומי, בין השאר נכתב על תקלות של נזילות וליקויים במתחם. לאחר קריאת הידיעה בנושא נבהל בנו המסור של הפרופסור שמא ייפגעו גם יצירותיו.
"ידעתי שיצירותיו של אבי נמצאות איפשהו בסמוך למקום שבו הייתה הנזילה", ממשיך טל. "צלצלתי למנהלים של בית הספרים וקבעתי פגישה, כדי לשמוע מהם מה קורה. המנהלים הרגיעו אותי ואמרו לי שהם מבינים למה אני דואג, אבל הכול בסדר. בכל זאת, לא הייתי שקט. אמרתי להם שאבי דואג ורוצה את הדברים בחזרה. בתגובה, הם אמרו לי שהוא לא יכול בשום פנים ואופן לקבל את יצירותיו בחזרה, אולי במחלקה המשפטית של האוניברסיטה".
טל לא ויתר, והחליט לצלצל ללשכת היועצת המשפטית לאוניברסיטה. שם הבהירו לו כי באפשרותה של האוניברסיטה לעשות כל שעולה על רוחה עם יצירותיו של אביו. "אמרתי לאבי שאין ברירה, חייבים לתבוע את האוניברסיטה. אולם, מנגד, לא רצינו שזה ייצא החוצה לתקשורת. זה לא טוב, אנחנו לא חיפשנו ריבים, אלא בסך הכול רוצים את הדברים שלנו חזרה.
"הם לא עמדו בתנאים שהובטחו לנו. התנאי היה שהאוניברסיטה תקטלג, תשמר ותשמור את החומר. אחרי המחקר אנחנו יודעים שהיא לא עשתה שום דבר עם זה. יתרה מכך, אחרי שעשיתי את המחקר נוכחתי לדעת שכתבי היד של אבי לא כלולים בתוך כתבי היד של האינטרנט.
"אם זה מכוון או לא, איני יודע. המצב הוא כזה שאם החומר וכתבי היד היו מונחים בארון הספרים בביתנו, הם היו זוכים לטיפול טוב יותר מאשר בבית הספרים. זה המצב שם. פרט לשם שלהם אין להם כלום".
על אף התסכול הרב, החליטו בני משפחת טל שאין זה הזמן לתביעה. "אמרתי לאבא שלי שיש אפשרות שהוא ייפגש עם נשיא האוניברסיטה, פרופ' מנחם מגידור. הגענו לפגישה, כאשר אבא שלי כבר היה על כיסא גלגלים ונטול ראייה. יש לציין שהוא קיבל אותנו יפה והקשיב לסיפור. הוא לא הכחיש שום דבר ממה שאמרנו", סיפר טל. "שמעתי, זה לא פשוט ואני אתן תשובה", הפטיר פרופ' מגידור לעבר פרופ' טל.
לאחר ציפייה שנמשכה חודשים הגיע לידי משפחת טל מכתב לקוני שבו מפורטת התשובה השלילית לבקשתם, החתומה בידי עוזרו של מגידור. "זה לא יפה", מציין טל בתסכול. "הייתה התייחסות כזו פורמלית שזה לא יאה. קיוויתי שזה לא יקרה. מצד אחד אני מבין למה היועצת המשפטית חוששת מהחזרת החומרים, כי אם אנחנו נקבל, אז השאר גם ירצו. בדיעבד, ככה החליטו, אולי הם חשבו שאנחנו לא נתבע".
בדצמבר 1996 הקימו משרד החינוך, האוניברסיטה וקרן "יד הנדיב" של משפחת רוטשילד ועדה בין~לאומית, שתמליץ כיצד להפוך את בית הספרים לספרייה לאומית. הוועדה הציעה להקים רשות ממלכתית, במתכונת דומה לזו המפעילה את יד ושם. במקביל הציעה קרן "יד הנדיב" לממן הקמה של ספרייה לאומית אמיתית, שתתבסס על בית הספרים הלאומי.
"בית הספרים הלאומי הוא משאב לאומי. האחריות העיקרית למימונו מוטלת על הממשלה", כתבו חברי הוועדה. על בסיס התפיסה הזאת הם המליצו שהממשלה תקצה כ~75 אחוז מהתקציב השנתי של הספרייה, ואילו האוניברסיטה תהיה אחראית ל~25 אחוז ממנו.
האוניברסיטה אימצה בשמחה את הדוח, שהוגש ביוני 1998, אך הממשלה התעלמה ממנו. משרד האוצר לא רצה בהקמת רשות ממלכתית, ובוודאי שלא הסכים לממן 75 אחוז מתקציבה. הטיפול בעניין הוקפא.
ארבע שנים המתינה האוניברסיטה לתגובת הממשלה עד שהחליטה, בעצה אחת עם "יד הנדיב", להקים ועדה ציבורית חדשה. האוניברסיטה לא רצתה לאבד את התרומה, הקרן לא ויתרה על דרישתה לחוקק את החוק, ולשני הגורמים היה ברור שבלי הממשלה כלום לא יזוז. הוועדה החדשה, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר התבקשה לנפק המלצות שונות מאלה של קודמתה, כאלה שיאפשרו לרתום את הממשלה לפרויקט.
"זה שנים שהוא (בית הספרים הלאומי – י"א) מתקשה לשמור על רמה ראויה ואינו מצליח למלא את התפקידים של ספרייה לאומית", קבעה הוועדה. "בשל מחסור במשאבים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי אינו מסוגל, במיוחד בתקופה האחרונה, למלא באופן ראוי את התפקידים המקובלים של בית הספרים הלאומי".
ועדת זמיר, שפרסמה את המלצותיה בפברואר 2004, אכן סיפקה את הסחורה. במקום רשות ממלכתית היא הציעה להקים את הספרייה כ"חברה לתועלת הציבור", מתכונת המפחיתה מאחריות הממשלה.
היא גם המליצה שהמדינה תחזיק במחצית מניותיה של החברה – במקום 75 אחוז בהצעה הקודמת. המחצית השנייה תחולק בין האוניברסיטה ובין גופים ציבוריים, כמו הסוכנות היהודית, שייקבעו בהסכמה בין המדינה לאוניברסיטה.
הוועדה הסבירה שבחלוקת התקציב החדשה, המדינה לא תצטרך להגדיל את הסכומים שהיא מעבירה לספרייה היום. היא אמדה את התקציב השנתי של הספרייה ב~70 מיליון שקלים, וציינה שהמועצה להשכלה גבוהה, שממומנת מתקציב המדינה, מתקצבת אותה היום בסכום שנתי של 35 מיליון שקלים.
אם ראשי האוניברסיטה ו"יד הנדיב" ציפו שהממשלה תאמץ את המלצות זמיר ותהפוך אותן להצעת חוק ממשלתית - הם שוב התאכזבו. הממשלה שוב הקפיאה את הטיפול בעניין, וקרן "יד הנדיב" כבר החלה לאותת לאוניברסיטה שהיא תחזור בה מכוונתה לתרום לספרייה.
אחרי כמעט שנתיים נוספות האוניברסיטה החליטה לעקוף את הממשלה ולפנות ישירות לכנסת.
חה"כ אריה אלדד (איחוד הלאומי) ויצחק הרצוג (העבודה), ניסחו הצעת חוק פרטית ברוח עקרונות דוח זמיר, החתימו עליה יותר מ~50 חברי כנסת והעלו אותה בסוף 2005 לקריאה טרומית.
כעשר שנים לאחר הצעת התרומה של הקרן הרשתה הקואליציה לחבריה לתמוך בהצעת החוק הפרטית, אך הודיעה שמשרד המשפטים מכין הצעת חוק ממשלתית בעניין הספרייה, ולכן תתנגד להמשך הליכי החקיקה של הצעת החוק הפרטית. מליאת הכנסת העבירה את ההצעה של אלדד והרצוג לוועדת החינוך.
יו"ר ועדת החינוך, ח"כ היוצא מיכאל מלכיאור (מימד), המתין בסבלנות, כמעט שנה וחצי, להצעת החוק הממשלתית, אולם היא כרגיל בוששה מלהגיע.
על כן, ח"כ מלכיאור בחר לעקוף את הבעיה. הוועדה השלימה את ניסוח כל סעיפי החוק שלא היו קשורים לתקציב. כשהחוק הושלם ונותרה רק הסוגיה התקציבית מלכיאור איים להביא את הצעת החוק לאישור מליאת הכנסת ולהציג את הממשלה כמי שמתנכרת לנכסים התרבותיים של מדינת ישראל. הלחץ על הממשלה גבר.
המוצא נמצא בשיחה אישית בין פרופ' מגידור לשר האוצר דאז, אברהם הירשזון. בפגישה סוכם - בהתאם לדרישת האוצר - להסיר מהחוק את סוגיית המימון. במקום זאת, נקבע כי המימון יוסדר באמצעות הסכם בין הממשלה לאוניברסיטה, שייחתם במקביל להשלמת החקיקה.
ההסכם, שעליו אמורים היו לחתום מאוחר יותר ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר האוצר לאחר הירשזון רוני בר~און ומגידור, קובע שתקציב בית הספרים הלאומי יהיה 90 מיליון שקלים. המדינה תשא באחריות למחצית הסכום הזה, 30 מיליון שקלים יבואו מהמועצה להשכלה גבוהה, ועוד 15 מיליון שקלים ישירות מקופת האוצר.
מיד לאחר חתימת ההסכם ואישור החוק בכנסת אמורה "יד הנדיב" לממן את הליכי התכנון של הספרייה החדשה, שמיקומה המדויק טרם נקבע. באוניברסיטה מעריכים שבנייתה תסתיים עד 2012 ומשוכנעים שהשינוי שיחול במעמד הספרייה יאפשר לה למלא טוב יותר את תפקידיה.
מבחינתם של בני משפחת טל, מדובר בזרז נוסף למשיכת החומרים מבית הספרים הלאומי. "החוק החדש מאוד מטריד אותנו", אומר טל. "הדבר הזה יכול לקחת 20 שנה. עד אז לך תדע אם יהיו תקציבים, מי יודע. איזו רשות יש בכלל לאוניברסיטה להעביר דברים כשהבעלים עדיין חי? שיבקשו את הסכמתו. ממש התעלמות מוחלטת. האמנים פשוט לא יודעים שזה ככה וממשיכים לתרום להם דברים. הם לא יודעים שהדברים שלהם עומדים בפני סיכונים".
תביעתו של פרופ' יוסף טל, שהוגשה לבית המשפט המחוזי, יצאה לפועל בהסתמך על סעיף בחוק המתנה. על פי חוק זה, ניתן החזר למתנה, אם מקבל המתנה אינו עמד במילוי החיוב שאליו התחייב. מכתב התביעה עולה כי "הנתבעים (בית הספרים הלאומי והאוניברסיטה העברית – י"א) הצהירו והציגו בפני התובע (פרופ' טל – י"א) מצגי שווא ברורים וחד~משמעיים, כי אכן בידם האמצעים, הכלים, המקום והיכולת הראויים כדי לשמור על חומר יקר הערך, באופן מלא ומושלם ולאורך שנים, וכן הסתירו מפניו עובדות משמעותיות שביסוד העסקה, כגון ליקויים משמעותיים באופן שימור החומר בספרייה".
לטענתו של טל, עוד בעת קבלת הכתבים לפני כעשר שנים ידעה האוניברסיטה על הבעיות בספרייה הלאומית. "בגלל הוועדה, שהוקמה בדצמבר באותה השנה, הם ידעו על משהו שלא יכלו לקיים אותו בכלל", הוא אומר.
האוניברסיטה העברית מסרה בתגובה כי "בעקבות חוות הדעת של חסיה רימון שונו הנהלים בספרייה. ארכיון המוזיקה מועבר למקום חדש בבניין הספרייה שייתן מענה טוב יותר לארכיון של פרופ' יוסף טל. בימים אלו מאוכסן הארכיון של פרופ' טל במחסן האוספים הנדירים בבית הספרים הלאומי בתנאים העונים על כל הסטנדרטים המקובלים לגבי ארכיונים".
נא להמתין לטעינת התגובות
