בגובה העיניים עם ישראל גוריון
הוא נולד בירושלים וגר בתל אביב. כילד הוא חי בסרט. הוא אוהב את הקור בירושלים. עשו מגבית בירושלים כדי לקנות לו אקורדיון. והוא רוכב על אופניים כבר 30 שנה. 1,613 מילים עם ישראל גוריון (73), נשוי + 2, מוזיקאי, שחקן, פנטומימאי ובמאי, שחולם להיות ליצן
"תחכמוני, עיר הקודש, דתיים, ילדות, קולנוע. הפגישה הראשונה שלי עם הקולנוע הייתה בירושלים. זה היה הדבר שאליו הייתי בורח מתוך העוני והחיים הקשים בשנות הארבעים. זה היה סוג של הימלטות, רוב הילדות שלי חייתי בסרט".
תחכמוני
"זה בית ספר דתי. הוריי, שלא היו שומרי מצוות, היו חלוצים, הגיעו לארץ ורצו שיהיה לי מושג במסורת, אז שלחו אותי לבית ספר דתי. לתקופה מסוימת הייתי ממש דתי, למדתי תלמוד והייתי רודה בהורים שלי ובמשפחה למה הם מחללים שבת וכל מיני כאלה.
"לא הייתי תלמיד טוב, הייתי חולמני והייתי יושב בכיתה ומצייר או משחק. כבר אז התברכתי בקול יפה, אז היו שולחים אותי לשיר חזנות בימי שישי בבית כנסת".
שוק מחנה יהודה
"לרחובות אז לא היה שם, לא היו מספרים לבתים. לבית שלנו קראו בית קלדרון. בתקופה מסוימת בעל הבית גר איתנו. שם ביליתי את כל ילדותי, אם אני זוכר נכון. נולדתי במקור ברוך, אבל ההורים שלי עברו די מהר לבית קלדרון, ליד רחוב אגריפס.
"היו שלושה חדרים. חדר אחד היה מושכר, היה בית שימוש משותף, מטבח משותף עם פתיליות כאלה והייתה תורנות מי מבשל מתי. הילדות הייתה נפלאה, מלאת חלומות. הייתי בצופים והיו חבר'ה מגובשים, הכול היה פשוט. לא היו אמצעים, לא היה כסף, אז הדמיון היה עובד.
"היינו בונים משחקים מכל מיני גרוטאות, כיף לא נורמלי. בקריית הכנסת ובכל הסביבה לא היה כלום. היו שדות והיינו משחקים שם. אני זוכר את מזג האוויר הנפלא, החורף, אהבתי את הקור ואת תנור הנפט שדלק בבית".
חומוס
"חומוס טעמתי בפעם הראשונה אצל שני אחים שהיו חברים שלי וגרו קומה מעליי בירושלים. אמא שלי הייתה פולנייה ובישלה אוכל שלא אהבתי אף פעם, הדבר היחידי שאהבתי היו החצילים בטעם כבד קצוץ.
"הייתי בא אליהם לאכול והפעם הראשונה שבה טעמתי אצלם את החומוס לא ידעתי מה זה, זה היה מן קסם כזה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, זה היה פשוט מדהים. הם כנראה בישלו את זה לבד, כי לא ממש מכרו חומוס בעיר, מה שמכרו היה פלאפל".
מפעל חיים
"קיבלתי שניים. אחד להצגות ילדים ואת השני כאמן~זמר~במאי. זה נחמד נורא, אבל שוכחים אחרי זה. המפעל האמיתי זה הקהל עצמו, העבודה עצמה. זו מחמאה, אות הכרה על דבר שעשית, אבל אין על העבודה עצמה מול הקהל עצמו".
בני אמדורסקי
"חסר. אבל אין מה לעשות, ממשיכים הלאה. בכל מיני מצבים אני מוצא את עצמי חושב מה בני היה אומר על זה, איך הוא היה פועל. הקול שלו חסר לי, ברכת השלום שלו, אהבת החיים, הוא ניצל את החיים עד תומם, הוא לא השאיר שום זנבות. הוא היה אופטימי ולפעמים יותר מדיי. אני שמח שפסחו עליו רצח יצחק רבין, השלום שהתפספס ואביגדור ליברמן שעומד להיות מלך".
"הדודאים"
"נחשבנו ללהקת פולק, להקה עממית של שירי עם. היינו משהו אדיר, לפנינו לא שרו בצוותים, אולי רק להקות צבאיות. אנחנו שרנו שירים פשוטים בקולות פשוטים, וזו הייתה נישה שהייתה חסרה מאוד בתרבות בארץ. כשהוצאנו תקליט זה היה במחזור של אלף תקליטים וכולם נמכרו במכה. זה היה ממש איזשהו קונספט פורץ דרך.
"לא חשבנו שאנחנו הולכים לעשות פריצת דרך, בסך הכול רצינו לשיר, היינו שרים במסיבות
אקורדיון
"זה סיפור מעניין. הייתי מנגן בפסנתר ובחלילית וכשהייתי בן 13, לפני מלחמת השחרור, הגיע בן דודי עם האקורדיון והלך להילחם. התחלתי לנגן ואת כל השירים שידעתי לשיר ידעתי גם לנגן באקורדיון. לאחותי היו חברים אמידים, שני תאומים, והיא החליטה לעשות לי מגבית כדי לקנות לי אקורדיון לבר מצווה. עשו מגבית בירושלים, נסעו לתל אביב וקנו לי אקורדיון.
"והאקורדיון הזה ליווה אותי כל הזמן. אחר כך בצבא הייתי מנגן וכולם היו רוקדים. גם אני רציתי לרקוד, אז סירבתי לנגן ואני זוכר שהתעללו בי בגלל זה. אבל בסוף כולנו נהיינו חברים".
גיטרה
"הפעם הראשונה שבה גיליתי את הכלי הייתה בחיפה. יום אחד באו אליי כמה חברים מדרום אפריקה והיה שם מישהו עם גיטרה והצליל הזה כבש אותי כל כך. אמרתי לעצמי שאני חייב לקנות גיטרה. בירושלים לא היו גיטרות, אבל אמא שלי החליטה לקנות לי גיטרה ליום ההולדת. זה עלה 60 לירות, משהו נוראי. לא ידעתי איך לנגן וכיוונתי אותה לא נכון, אבל איכשהו למדתי לבד לנגן. כשהתחלתי ב'דודאים' ידעתי שניים שלושה אקורדים, זה הכול, ועם הזמן התפתחתי".
פנטומימה
"הערצתי את שייקה אופיר. כשהייתי ילד ראיתי אותו מופיע בירושלים על משאיות. אז הוא הופיע בפנטומימה, הוא היה כישרון גדול. יום אחד הגעתי לתל אביב וראיתי אותו עם הלהקה שלו במופע מסכות שהזכיר לי את פנטום האופרה וזה הדליק אותי בצורה בלתי רגילה. ואז יום אחד חבר שלי מירושלים הציע לי לעשות בחינות לפנטומימה.
"ברכה נאמן לימדה אותי ללכת במקום. באתי לבחינה וקיבלתי הודעה שהתקבלתי. למדתי פנטומימה והתחלתי להופיע ב'מועדון התאטרון'. כשנסענו בני ואני לפריז בני אמר, 'שמע, אתה חייב ללמוד אצל מרסל מרסו'. ובאמת התחלתי ללמוד אצלו והייתי תלמיד מצטיין. הצטרפתי ללהקה שלו ונסענו למסע הופעות בארצות הברית. בני הצטרף אליי. שם גם הכרתי את אשתי הראשונה, שהייתה שוויצרית. למדתי גם אצל סינדי קרו. הצטיינתי אצלו והוא גם רצה שאצטרף אליו".
פורים
" מאז שנעשיתי שחקן אני כמעט לא מתחפש בפורים. בתור ילד זה היה חג נפלא, אבל היום בפורים אני מופיע ועושה הצגות. במקצוע הזה אני מתחפש כול הזמן".
ליצן
"זה החלום שלי. אני משחק כליצן ואני גם מוזיקאי ומביים, אבל אולי יום אחד פשוט אעזוב את הכול ואהיה ליצן. ליצנות זו גולת הכותרת של אמנות הבמה, זו התמצית של התמצית: יש בזה צחוק, עצב ושמחה".
בית"ר או הפועל ירושלים
"יש לי דילמה. הייתי בהפועל, הייתי מתעמל במכשירים ושוחה בבריכה בימק"א. הייתי אוהד הפועל. לפני כמה שנים שיחקתי בלהקת השחקנים של 'החאן', והייתה הצגה שנקראה 'יאללה, בית"ר, יאללה', והתחלתי לאהוד את בית"ר ירושלים. אני לא בית"ריסט ואני לא הפועל. כמה חברים שלי, כמו אריק איינשטיין וסלווה הם אוהדי הפועל וכואב להם הלב בכל פעם שהקבוצה מפסידה; אני בין שתי הקבוצות".
"הדודה מארגנטינה"
"הייתי פוסח על זה. הייתה לזה הצלחה במירכאות בקרב הנוער, אבל זה לא סרט שהייתי גאה בו".
"האח הגדול וי~איי~פי"
"מיותר. שחקנים, אמנים, צריכים לעבוד כדי לחשוף את האמנות שלהם, לא את עצמם. הציעו לי להשתתף. סירבתי".
"שלוש, ארבע, חמש וחצי"
"זה היה מאוד נחמד. זו הייתה תקופה כיפית ויצירתית, אבל מאוד קשה. התנאים לא כמו היום והיינו צריכים לעשות את כל הצילומים.
"אם הייתה טעות היינו צריכים לחזור על הכול מהתחלה, כי לא היה ניתן לחבר את זה באמצע, העריכה אז לא הייתה דיגיטלית. אבל זה היה סיפוק לראות את זה, היה כיף מאוד לעבוד עם מפעילי הבובות".
תאטרון
"אלה חיים, זה עולם. אני מאוד אוהב תאטרון, לביים ולשחק. קשה לוותר על הכול, אני אוהב הכול בצורה שווה. לעולם לא אוותר על מוזיקה, למשל. אני גם כותב שירים והוצאתי דיסק. תאטרון זה כמו מאהבת: כשאומרים לי שיש תפקיד בשבילי, אני עוזב הכול והולך לשחק. זה כמו שהאהובה קוראת לך ואתה הולך".
תל אביב
"עיר נהדרת, פשוט מדהימה. אני מדבר כירושלמי שאוהב את ירושלים, אבל קשה לו לחיות בה. למדתי לאהוב את הכיעור שלה ולמצוא בו יופי. יש בה גם ים".
ים
"הכרתי את הים דרך קרובי משפחה בחיפה. ברגע שטעמתי את הים הייתי כל הזמן חולם עליו והייתי רוצה כל הזמן להגיע אליו. והנה אני בים.
"היום אני גר יותר רחוק מהים, ברחוב שלמה המלך בתל אביב. אני לא רואה את הים, אבל הולך לחוף כמעט כל יום".
אופניים
"גיליתי את האופניים בחו"ל, בשווייץ. שם נוסעים לכל מקום עם אופניים. כשהגעתי לתל אביב אמרתי לעצמי, 'מה אני צריך רכב וחניות', אז קניתי אופניים אנגליות כבדות והייתי מהראשונים שגילו את כלי התחבורה הזה. הייתי רוכב לרמת אביב ולכל מקום. אריק לביא התחיל לנסוע באופניים ואחר כך גם בני. אני רוכב עליהם כבר 30 שנה".
תלתלים
"כבר אין לי כל כך. כשאני מגדל את השיער הם חוזרים, וכולם לבנים. מה שבא ברוך הבא. הכי חשוב שעדיין יש לי שערות על הראש".
בוהמה
"אני לא יודע מה זו בוהמה. אני בוהמה. אנחנו היינו יושבים ב'כסית', מדברים על אמנות, מדסקסים היום אין בוהמה כמעט, היום יש סלבס ולא מדברים על בוהמה, למרות שגם היום יש חבר'ה שיושבים ויוזמים ולא מחכים למשהו שיקרה להם, שזה מאוד יפה".
"כסית"
"אין כסית כבר שנים זה חסר לי קצת, אבל יש מקומות אחרים שנפגשים בהם, הספרייה בתל אביב ועוד מקום ששכחתי את שמו ליד צוותא. עוד בצבא הייתי בא לפגוש חברה שגרה ליד כסית והיא אמרה לי לפגוש אותה במקום שנקרא כסית, הגעתי וראיתי את כול השחקנים שאני מכיר וכמעט נפלתי מהכיסא. אין יום שלא הייתי יושב שם, הייתי אוכל שם צהריים, זו הייתה תקופה מדהימה, הריבים הצעקות, הוויכוחים, היה כיף. פעם אחת השתכרתי והלכתי מכות, רצו להרוג אותי. איך אני אגדיר את האווירה, היה אש".
בנייני האומה
"זה היה המקום הראשון שבו התחלנו להופיע. לא הופענו באולם הגדול, הוא עדיין לא היה מוכן. היה שם אולם קטן. שרנו את 'שיירת הרוכבים' ועוד כמה שירים. אני זוכר שאחרי זה ירדנו ומישהו ניגש אלינו וביקש חתימה. היינו נורא נבוכים, מי אנחנו שנחלק חתימות? אז בני ענה לבחור שאנחנו לא חותמים".
כסף
"לא חסר לי, אין לי יותר מדיי ושיישאר כך".
בימוי
"זה דבר לא כל כך חדש בשבילי. זה התחיל במקרה כששיחקתי בהצגה של הלל מן, שביים אז שתי הצגות. נתתי לו עצות לגבי הצגה והוא הציע לי שאביים אותה וכך התחלתי. זה הלך לי טבעי ונדלקתי על זה. התחילו להגיע הצעות מהטלוויזיה והתחילו לפנות אליי מתאטרון מסחרי ומתאטרון ילדים, שם ממש נדלקתי. הדמיון עבד יותר ועם ילדים אני מרגיש יותר פיוטי".
אורי זוהר
"כישרון גדול שאבד לנו".
זיקנה
"אני מתקרב לזה ולא מרגיש את זה".
דויד גרוסמן
"סופר גדול. עשיתי עכשיו הצגה שלו, זה היה תענוג. העיבוד הוא להצגת ילדים, 'שלושה איתמר ורותי גם', והיה לי עונג גדול לעשות את זה".
ניר ברקת
"הוא נראה לי פטיש, האיש הזה".
ישראל גוריון
"אני לא יודע מי אני. כשאני עובד אני מגלה מי אני: כשאני מביים, כשאני שר, כשאני רואה קהל. אני מה שאני עושה".
נא להמתין לטעינת התגובות
