השלט אמר את דברו: מה יש לעיריית גבעתיים עם שלטים?
עיריית גבעתיים אוהבת להדריך את התושבים. בכל פינה שלטים, שלטים ועוד שלטים. אין כניסה ויש כניסה. זהירות במפרים בעוד 300 מטר. בעוד מאתיים. בעוד עשר. תשע. שמונה. למה זה טוב?
שילוט בגבעתיים. צילום: נאור רהב
רק לפני כמה שבועות הייתי בחולון וראיתי שביל אופניים זהה, ושמה לא היה שלט, והתושבים קודם כול לא יכולים לדעת שזה שביל אופניים. וגם אם הם מבינים שמדובר בשביל אופניים, בניגוד לתושבי גבעתיים המאושרים שמודיעים להם מראש בידי שלט גדול, החולונים לא יכולים לדעת שהשביל הוא לרווחתם. הם עלולים לחשוב שהשביל נסלל כאקט מכוון נגדם ולהפסיק לנסוע על אופניים ולהיות חולים. איזה מסכנים החובתים האלה.
שלושים מטר הלאה בדרך רבין, אחרי השלט הגדול של האופניים, ניצב בגאון שלט ענקי נוסף המודיע "גבעתיים מתחדשת, מגרש חניה זמני לרווחת התושבים". ושוב - זה יפה. אפילו יפה מאוד. כי תושב גבעתיים שלא יודע שמדובר במגרש חניה - זמני או קבוע - עלול להבחין בשטח האדמה הגדול והפנוי ולהתבלבל.
מה זה יכול להיות השטח הזה, אומר לעצמו התושב המוטרד, למה לעזאזל לא אומרים לי מה לעשות עם השטח הזה. הוא עוד עשוי, התושב המוטרד והמבולבל, לרדת עם הפסנתר שלו למגרש ולנגן שם, רק כי אף אחד לא אמר לו שזה מגרש חניה זמני לרווחתו.
אבל עיריית גבעתיים האוהבת דואגת לרווחתו ולשלוות נפשו, מציבה שם את השלט הגדול כדי שיהיה מרושת על העניינים. כאן זה לא חולון, חביבי.
עוד שלושים מטר הלאה במעלה דרך רבין הציבה העירייה שלט ענקי נוסף, עליו כתוב "גבעתיים מתחדשת, מרכז יום לקשיש לרווחת התושבים". וזה יפה מכל הקודמים לו. בן אדם מתבגר, בא בימים, רוצה קצת לנוח בזמן שנותר לו, אז לאן ילך?
אז הוא הולך ברחוב ואומר, איי, אשרינו שקיימנו והגענו ליום הזה שיש לי מרכז יום, ועוד לרווחתי, כמו שמספר השלט. יתנהגו אליי יפה. לא ירביצו לי שם עם, נגיד, שוקר חשמלי. איי, איזה עירייה נהדרת יש לנו. איזה מסכן שלומקה החבר שלי, תקוע בבית שלו ליד כיכר קוגל בחולון, ואין לו שום דבר לרווחה שלו. אפילו שלט אין לו.
ככלל עיריית גבעתיים אוהבת להדריך את התושבים שלה. בכל פינה שהתושב פונה אליה הוא מוצא שלטים. שלטים, שלטים ועוד שלטים. אין כניסה ויש כניסה. כאן חוצים ילדים. החניה למשאיות אסורה. זהירות במפרים בעוד 300 מטר. בעוד מאתיים. בעוד עשר. תשע. שמונה. אין פנייה באין כניסה. יש פנייה ביש כניסה. גבעתיים מתחדשת לרווחת התושבים. זהירות, מדרכה. זהירות, ילדים חוצים. זהירות, גבעתיים מתחדשת משאיות במפרים הנסיעה אחורה אסורה בזמן שנוסעים קדימה.
עם תיאבון שלטוטי כזה השמים הם הגבול
שלטים, שלטים בהמוניהם ברחובות גבעתיים. תלויים בודדים על עמוד, כמה מהם על שני עמודים ניצבים צמוד-צמוד אחד לכתף שלטהו. אחרים תלויים בזוגות, יש כאלה באשכולות של ארבעה חמישה שלטים. יש עמודים שמרוב שלטים שמסתירים אחד את השני, כבר לא רואים את השלט.
שלט בגבעתיים צילום: נאור רהב
עיריית גבעתיים מעוניינת ככל הנראה למנוע מצב שבו אזרח יצא מביתו ברחוב, נגיד, הכנסת, ולא ידע מה לעשות, והפגיעה האסתטית היא מחיר פעוט בעיניה בתמורה לאזרח מיודע ומאושר.
ככזאת עיריית גבעתיים היא אתגר ליצרנים ולציירים של שלטים. עם תיאבון שלטוטי כמו שיש לעירייה השמים הם הגבול. יש תחומי שילוט רבים שרגל ראש עיר לא דרכה בם, ואני בטוח שראובן בן שחר, הראש הנוכחי, שהכניס תנופה מרשימה במגמת השלטוט בעיר, יהיה פורץ
דרך בשדות החדשים.
למשל, ברחוב הכנסת פינת ז'בוטינסקי, ליד בית ספר גורדון, אפשר להציב שלט "גבעתיים מתחדשת. הפנייה ימינה למכולת של ניסו מותרת. ביצים בהנחה. לרווחת התושבים" או למשל באזור בתי הקפה ברחוב שינקין: "גבעתיים מתחדשת. כוסיות לבילויים. מרוקאיות קדימה. פולניות חפש בסיבוב. לרווחת התושבים" או "גבעתיים מתחדשת, משה כמה פעמים אמרתי לך תחזיר ת'מנגל שלקחת ביום העצמאות יא זבל מניאק. לרווחת התושבים".
"גבעתיים מתחדשת. בואו לרחוב גוש עציון לאכול חרא"
ויש לי רעיון נוסף לשלט. לפני כמה שבועות הזדמנתי לרחוב גוש עציון בגבעתיים. רחוב שקט גוש עציון. אתה פונה מרחוב כצנלסון ההומה לרחוב הקטן ללא מוצא, ופתאום אתה מוצא את עצמך במין אי רגוע של שקט, עם עצים מצלים בעלי צמרות עצומות.
שילוט בגבעתיים צילום: נאור רהב
זה היה יכול להיות גן עדן, אבל כשיצאתי מהאוטו ראיתי את זה מיד. זה היה חרא. חרא של כלבים. מכל כיוון, מכל פינה, בכל צבע וצורה. חרא בכניסות הבתים, חרא על המדרכות בין הבתים, חרא בארגז החול המיועד למשחקי ילדים, חרא בכניסה למקלט הציבורי ברחוב, חרא ישן מרוח בכתם רחב על המדרכה, או טרי ומהביל ישר מהתחת של הכלב.
זה לא היה חרא של יום אחד או יומיים. זה היה חרא ותיק, מבוסס, שלא נאסף שבועות וחודשים. לחלק מהחרא שם היה מספיק פז"ם להיבחר לוועד הבית. באוויר ריחפו חיידקי קולי בגודל של חולדה.
בזמן שתמרנתי בזהירות בין הערמות חשבתי שזה מוזר מעט כי קיימת ערנות של פקחים לעניין, והחינוך לאסוף אחרי הכלב כבר מושרש לא רע בכלל, לפחות באזור המרכז.
חשבתי גם שזה מוזר שתושבי הרחוב לא הופכים עולמות כי במקומם הייתי אוסף את הערמות ומפזר מול כניסת הבית של אדון ראש העירייה. אחר כך הבנתי מה קורה פה: ברחוב גוש עציון הדיירים כנראה אוהבים את זה ככה. אז הנה הצעה לשלט חדש לראש עיריית גבעתיים, פריק השלטים ראובן בן שחר: "גבעתיים מתחדשת. בואו לרחוב גוש עציון לאכול חרא. לרווחת התושבים".
נא להמתין לטעינת התגובות
