דרכה האחרונה של אסתר גינדי
דווקא ביום הולדתה ה-88 הלכה לעולמה אסתר גינדי, מי שנחשבה לראש השבט והכוח המניע הגדול מאחורי משפחת גינדי מראשון לציון. חבריה, ילדיה, נכדיה וניניה באו להיפרד ומספרים על האישה החזקה של המשפחה
הבנים, הנכדים והנכדות, הנינים והנינות, החתנים והכלות, כולם מחופשים, יפים מתמיד, חוגגים את החג השמח בשנה, והכי חשוב - את יום הולדתה של אם הבנים, אסתר.
אלא שהשנה, במקום לשמוח ולחגוג, מצאו את עצמם בני שבט גינדי עומדים על קברה הטרי של אסתר ובוכים על לכתה של מלכה. אסתר המלכה.
המונים הגיעו השבוע לבית העלמין הישן בראשון לציון לחלוק כבוד אחרון לאסתר גינדי, אמם של יעקב, עזרא, משה ויגאל גינדי, מבעלי חברות הנדל"ן הוותיקות והגדולות במדינת ישראל בארבעים השנים האחרונות, שנפטרה השבוע בערב חג הפורים, בדיוק ביום בו מלאו לה 88 שנים.
"היום אנחנו נפרדים ממורשת שלמה, ממוסד, מנשיאת משפחתנו שהחזיקה אותנו, מהיום שנולדנו, חזק ביחד", ספדה לה נכדתה ליטל.
"אנחנו נפרדים מהאדם שהיה הכי דומיננטי בחיי משפחת גינדי, מהמנוע של השבט, שהתרומם ונבנה כולו סביב אישה אחת. פירות מלאכת החיים שלך, סבתא, מפעל חייך
נכדה נוספת. "סבתא הקימה ובנתה את שבט גינדי, היא הובילה והנהיגה את המשפחה והקדישה את חייה להיות הגרעין המאחד והמלכד את כולם.
היא ידעה לחבר בין הנכדים והנינים והפכה את כולנו לחברים הכי טובים", ספדה הנכדה סתווית, שהזכירה לכולם איך כילדים הם היו מגיעים מדי שבת לבית סבתם, אל שולחן האוכל הגדול שהיה הלב של הבית. "חיכינו לשבתות האלה. והחגים, הם היו השיא לכולנו, חודש מראש סבתא דאגה לקנות לכולם מתנות, בהתאמה אישית לכל נכד ונין".
גינדי נולדה בשנת 1921 בעיר חאלב שבסוריה. היא נהגה לספר לבניה כי ילדותה עברה עליה באושר ובנחת, אך דווקא את אסתר, שמתוארת מפי קרוביה כאישה חייכנית ומלאת שמחת חיים, פקדו לא מעט אסונות בחייה.
בגיל 17 היא ובן דודה, מנחם גינדי, החליטו להינשא. החתונה, כך החליטו, תתקיים בארץ ישראל, במושבה ראשון לציון. בשנת 1938 הגיעה אסתר לארץ במיוחד ליום החתונה, אלא שבצהרי אותו היום נרצח חמה על ידי ערבי בפרעות ביפו. אותו יום הפך ליום אבל עבור המשפחה ואסתר, שהייתה אז ילדה, גדלה בצל האסון והטרגדיה הזו.
השנים חלפו, ואסתר ומנחם הביאו לעולם שישה בנים: עזרא, אברהם, יצחק, יעקב, משה ויגאל, בן הזקונים. אלא שגם לאחר לידת הבנים, שהיו מאור חייה של אסתר, לא תמו האסונות. בשנות החמישים נפגע בנה יצחק בתאונת דרכים קשה, והוא רק בן שנה.
"זה היה היום הראשון שהמטפלת יצאה איתו מהבית", נזכר יעקב. רכב של המשטרה הבריטית פגע בעגלת התינוק, יצחק נפגע בראשו והפך למשותק, במהלך אחד הניתוחים שעבר - הוא נפטר. "אמא סירבה לשתף אותנו כילדים באבל על יצחק, והטרגדיה הזו הפכה לשתיקה במשפחה.
"היא הסתירה זאת מאיתנו בשביל לא להעציב אותנו, זה נושא שהיא שמרה ונצרה בליבה. היום אני יודע שמדי לילה היא הייתה הולכת לישון עם יצחק. את כל האבל היא חוותה בינה לבין עצמה, אפילו את יום הפטירה שלו כמעט ולא ציינו".
האסון הגדול השני שפקד את אסתר ומשפחתה אירע לפני מספר שנים, כאשר בנה אברהם החליט לשים קץ לחייו והתאבד. "גם במקרה הזה היא ידעה לחזור לחיים ולציין את השמחות והחגים", מוסיף יעקב.
"היא תמיד אמרה לנו שהיא בחרה בחיים ושאנחנו, בשביל הנשים והילדים שלנו, צריכים לבחור גם בחיים. ואכן, השמחות נחוגו והמפגשים המשפחתיים לא חדלו. המשכנו בחיינו כאילו לא קרה כלום, וגם זה נעשה במודע על ידי אמא, שידעה שאם היא תבכה ותביע את הכאב הנורא, זה ישפיע גם עלינו. היא ידעה שרק בדרך הזו נתמודד עם האובדן, הרי אי אפשר להחזיר את מי שהלך".
משפחת גינדי היא אחת המשפחות המוכרות והמצליחות ביותר בראשון לציון, ומאחורי אסתר, האם, היסטוריה רבת פעלים והישגים. "כל ההצלחה של משפחת גינדי התחילה מאמא שלי. היא דחפה אותנו לעסקים ואף פעם לא ויתרה לנו", אומר משה גינדי, ואחיו יעקב מוסיף לדבריו: "אמא הייתה גברת עם חזון, עם תנופה, היא דחפה את כולם ללימודים, לעסקים, להתקדם ולהתפתח, היא הניעה את העשייה במשפחה ותמיד ראתה שניים שלושה צעדים קדימה".
יעקב נזכר לרגע בתחילת הדרך, במכולת שאביהם ניהל, כשהם היו עוד ילדים. "אמא תמיד דחפה את אבא לעשות עסקים נוספים", הוא אומר. ובאמת, בשנות השישים, כשרק החלו השידורים בערוץ הראשון ידעה אסתר שזה הולך להיות משהו גדול, והפצירה בבעלה ובניה לפתוח חנות למוצרי חשמל. יחד הקימו את "סלון חשמלית" - רשת למוצרי חשמל ואלקטרוניקה. "מדי יום כשהייתי חוזר הביתה אמא הייתה שואלת אותי כמה טלוויזיות מכרתי, וכשהייתי אומר לה שעשר היא מייד הייתה עונה לי שזה לא מספיק", נזכר משה.
באמצע שנות השבעים זיהתה גינדי את ההזדמנות בענף הנדל"ן, היא סימנה בעיקר את אזור ראשון לציון כאזור העומד בפני גל פריחה. עסקת הנדל"ן הראשונה של בני גינדי הייתה הקמת שכונת קריית מנחם בראשון לציון, שכללה ארבעה בניינים רבי קומות ובהם 160 יחידות דיור.
לאחר מכן, הפכה חברת "משה ויגאל גינדי לאחת מחברות הנדל"ן המרכזיות, שבנו בין היתר את קניון הזהב ואלפי יחידות דיור באזור ראשון לציון. שכונות רבות, רחובות וגנים בעיר קרויים על שמם של בני המשפחה השונים. זה היה מפעל חייה של אסתר, שעד הרגע האחרון הייתה המאשרת והקובעת הסופית לגבי כל עסקה שביצעה החברה. כל קרקע שנרכשה, כל עסקת מכירה שבוצעה, כל השכרת חנות בקניון הזהב - לא נחתמו ללא אישורה וקבלת ברכתה.
"היו פעמים רבות שאמא עמדה על דעתה ואמרה לנו שהעסקה לא מתאימה לנו, ובאמת לא נכנסנו לעסקה", מגלה משה. "לפני כשמונה שנים עמדנו לקנות חברה גדולה מאוד בענף הנדל"ן, ולאחר התלבטויות רבות הטילה אמא וטו וירדנו מהעסקה. גם בעסקאות פשוטות של נדל"ן היינו מתייעצים איתה, שואלים ומספרים לה. כל עסקה שהיינו חותמים עליה הפכה לגאווה אישית עבור אמא". משה ויעקב לא מסתירים את העובדה כי יהיה להם קשה בלי אמם, אבל יודעים שהחיים ממשיכים ומבטיחים להמשיך את דרכה העסקית והמצליחה.
בהלכה נאמר כי אדם שנפטר ביום הולדתו - צדיק היה. וכזו הייתה אסתר גינדי, מספרים בני משפחתה, אישה מיוחדת במינה שחיה למען ילדיה, נכדיה וניניה. הייעוד שלה בחיים, הם אומרים, היה לשמור על משפחתה מאוחדת ומלוכדת.
היא ובעלה מנחם היו כמו מלך ומלכה שעומדים בראש שבט לא קטן. שרית, נכדתה של אסתר הביעה בהספדה את הקשר המיוחד והחזק שהיה בין אסתר לנכדיה וניניה. "רועי, הבן הבכור שלי, אמר לי שהוא לא הולך לחוג כדורסל כי סבתא נפטרה, אמרתי לו 'רועי, זו סבתא שלי', והוא אמר לי 'אמא, היא גם הייתה סבתא שלי, מה ההבדל?'".
בחודשים האחרונים החלה אסתר לחוש בכאבים וטופלה בבית החולים. לפני כחודשיים, בעקבות בעיה נשימתית, אושפזה בבית החולים "אסף הרופא". "אני לא יודע אם היא הבינה שאלה ימיה האחרונים", טוען יעקב, "אבל היא הייתה בתחושה שהחיים שלה היו חיים מלאים, מסופקים, היא ראתה הרבה בחיים, היא חגגה את האירועים המשפחתיים וזה מה שהיה חשוב בשבילה".
אסתר נהגה לארח מדי שבוע את כל בני משפחתה במוצאי שבת. היא הייתה מבשלת לבד ומסדרת את הבית, והאווירה הייתה מיוחדת, משפחתית כזו אבל שונה, שונה מכל משפחה אחרת. מסיבת חג החנוכה השנה הייתה הפעם האחרונה שחגגה אסתר עם כל בני משפחתה. זו הייתה מסיבה צבעונית, מלאת בלונים ושמחה - כמו שרק היא יודעת.
"הפעם האחרונה שראיתי את סבתא הייתה בחנוכה. היא רקדה, שמחה ונהנתה, והייתי בשוק באותו רגע, ומרוב אושר ירדו לי דמעות", מספר מנחם, נכדה הצעיר ביותר, "זה היה הזיכרון האחרון שלי ממנה. הכל אצלה היה יותר מיוחד מכל דבר אחר".
בנה משה מוסיף על אותו יום מיוחד: "היינו פה כמאה אנשים, היו פה עשרות חנוכיות, כל ילד, כל נין, כל אורח היה צריך להדליק נר. וזו התחושה שהיא תמיד נתנה לכולם, שלכל אחד יש מקום בליבה".
בני המשפחה מספרים על כך שלאסתר היה קשר מיוחד עם כלותיה ועם נכדיה. היא הכירה את כל בני ובנות הזוג, ולא פעם גרמה לפרידה כשראתה שהשידוך לא מוצלח. "הרבה פעמים היא עמדה על דעתה, והפרידה בין הנכדים והחברות שלהם", מספר משה. "כל הכלות והחתנים שנכנסו למשפחה קיבלו את ברכתה, והם יודעים את זה. לא היה מקרה שהיא לא רצתה מישהו והוא נכנס למשפחה".
חברותיה מזה שנים רבות מספרות גם הן על האישה המיוחדת שהייתה. הן העריצו אותה, אהבו אותה, ופעמים רבות ניסו לחקות את התנהגותה. "היא הראשונה שהיה לה רישיון נהיגה בראשון לציון, ואחרי שלה היה גם אני רציתי", מספרת חברתה עמליה פלצ'י.
"לקחתי ממנה דוגמאות למופת, הייתי קונה את אותן המתנות שהיא קנתה לנכדיה ומזמינה את אותם הבלונים שהיא הזמינה. היא הייתה עבורי כמו אחות, למדתי ולקחתי ממנה המון".
אדלה פרנקו, חברה נוספת, נזכרה בפעם האחרונה בה ראתה את אסתר חברתה. "נסעתי לבית החולים לבקר אותה וקובי היה שם, איך שנכנסנו לחדר היא פקחה את העיניים. קובי אמר לה שהוא אוהב אותה והיא ניסתה להחזיר לו בסימנים בפה, כי היא לא יכלה לדבר, אבל היא ראתה אותי. זו הייתה הפרידה שלי ממנה".
גם כלתה של אסתר, אלומה, מספרת כי היה לה קשר מיוחד מאוד עם אסתר. היא הושפעה ממנה וראתה בה דמות לחיקוי. "בכל מה שאני נותנת היום לילדים שלי - אני מרגישה שאני מחקה אותה", היא אומרת. "היא הייתה עבורי אמא, חברה ואשת סוד והיא לקחה איתה לקבר המון סודות שסיפרתי לה".
בנוסף, מגלה משה כי הוא ובני משפחתו רואים באלומה ממשיכת דרכה של אסתר, זאת שתמיד תדאג לטיפוח המשפחה, ללכידות והאחדות, ועבור כל בני המשפחה יהיה זה האתגר הגדול ביותר. זו הצוואה שאסתר השאירה אחריה וכל בני המשפחה מבטיחים לקיימה.
"הצורך הזה באתגר מגיע אלינו מהדור השלישי והרביעי", מוסיף יעקב. "יש לנו מייל משפחתי שכל בני המשפחה מכותבים בו. והכותרת העיקרית של המיילים שרצים שם זה המשך הצוואה של אמא, והמשך ליכוד ואיחוד המשפחה".
"אני זוכר איך כל חג פורים היה עבורנו סיבה למסיבה. אמא הייתה תופרת לכולנו את התחפושות, ותמיד הייתה זאת דמות ממשפחת המלוכה. מלך, נסיך או אביר, העיקר שיהיה לנו כתר על הראש, ושהתלבושת תהיה מלאת זהבים ונוצצים. זו התחושה שתמיד קיבלנו ממנה: שאנחנו הכי יפים, הכי מוכשרים, הכי מוצלחים והכי טובים".
גם כשנוספו למשפחה הנכדים והנינים, המסיבות לא תמו. עד לחג הפורים הזה. נכדתה של אסתר, ליטל, סיכמה את חג הפורים העצוב: "זאת הפעם הראשונה מאז שנולדתי שראיתי אותך בחג הפורים בלי כתר על הראש ובלי שמלת אסתר".
נא להמתין לטעינת התגובות
