גיא חסון נהרג במלחמת לבנון. אימו ממשיכה להחזיק את המסעדה שהקים
גיא חסון, מושבניק מנעמה, הקים לפני שלוש שנים את "גיא-לי", הפאב היחיד בכביש הבקעה. זמן קצר אחר כך הוא נהרג במלחמת לבנון השנייה. מאז עומדת אמו ליאורה מאחורי הבר ומספרת לכולם את סיפורו. לקרוא, ולבכות איתה
( מתוך הבלוג של ליאורה חסון)
ליאורה חסון צילום: שימי נכטיילר
כביש הבקעה בשבוע שעבר. כמה ימים לפני שנרצחו בשוליו שני שוטרים. סוף העולם שמאלה. קרבן של סכסוך מתמשך בינינו ובין הפלסטינים. פעם מישהו חשב שזו תהיה הדרך היפה בארץ, זו המחברת בין מטולה שבצפון לאילת שבדרום, דרך הכנרת, בית שאן, ים המלח והערבה.
כמעט 600 ק"מ של פונדקי דרך בואכה הים האדום. הפוטנציאל היה עצום. אבל המציאות גם במקרה העצוב הזה חזקה מכל דמיון, ויעידו על כך שרידים של קיוסקים ובתי קפה קטנים, רובם מעץ, הפזורים לצדו של הכביש.
היה גם יזם שניסה להקים באזור חוות קרוקודילים לגידול ולתיירות. היום החווה ריקה מאדם, פועל ערבי אחד שומר על אחרוני התנינים שנותרו. האינתיפאדה גדעה את החלום התיירותי המקסים הזה, ברגע שהכביש מבית שאן דרומה עד לצומת אלמוג הפך לסכנת נפשות ביטחונית. חייבים לעבור בעוג'ה א-תחתא, במחנה הפליטים נועימה ובפאתי יריחו כדי להמשיך.
הבר-מסעדה "גיא-לי", על אם הדרך בכניסה למושב נעמה, דרומית לנועימה, מצליח איפה שכולם התייאשו. גיא חסון, בן המושב, הקים אותו לפני שלוש שנים עם חברתו ליהי. הם העדיפו להישאר בבקעה ולפתוח מול הבית פונדק דרכים, במקום לחפש את עצמם בתל אביב.
יחד האמינו שהאינתיפאדה תחלוף ושכביש מס' 90 יחזור לימיו הגדולים. אבל בינתיים הפך המקום רק למפלט, כמעט שכונתי, לעשרות ומאות צעירים מהבקעה שמבלים בו באופן יום-יומי. מלחמת לבנון השנייה הרסה לגיא ולליהי את החלום.
גיא חסון (24) נהרג בכפר עייתה א-שעב, מטיל של חזבאללה. אמו, ליאורה, נמצאת היום מאחורי הבר ומתפעלת את העסק. מאחורי הבר הזה היא מספרת את סיפורה הטרגי. "אין אחד שלא יוצא מכאן עם עיניים אדומות, אבל עם חיוך", היא מתחילה לגולל את סיפורה, אגב מזיגת משקה.
"ביום האחרון הממשלה המטורפת הזאת שלחה כוח למטה לחפש את השביל שבו הלכו החוטפים והחטופים בזמן שכבר ידעו שהחטופים הרוגים. סיכנו חיילים לשווא. המלחמה שלי באהוד אולמרט החלה כבר ביום הראשון שבו קמתי על רגליי. אמרתי שאני לא אאפשר לראש ממשלה שהיה שותף להריגתו של בני להמשיך בתפקידו. בעיניי הוא אפס-אפסים. ביפן שר התחבורה התפטר לאחר שרכבת ירדה מן הפסים וכאן אולמרט - משיקולים קואליציוניים - ממנה שר ביטחון שאינו מקצועי, ומשיקולים פוליטיים גורם למותם של 33 ילדים - והוא המשיך לנהל מדינה.
"הנשיא לא הגיע לכאן, לשר הביטחון עמיר פרץ לא היה זמן. הוא נחת עם מסוק מרחק עשר דקות ממני ולא יכול היה לבוא לנחם. הרמטכ"ל השפן-פחדן והשחצן, דן חלוץ, לא הגיע בכלל. כאשר ביקשתי פגישה עם אולמרט הוא לא הסכים. כאשר דרשתי ואמרתי שאני מוציאה את זה לתקשורת זומנתי כעבור חודש ימים ללשכתו. הוא דיבר שטויות והתפתל בכיסא".
בשם האידיאולוגיה
ליאורה חסון (50) הגיעה לבקעה ב-1982. היא פגשה את יעקב חסון לפני 27 שנה בקיבוץ קדרים בצפון וכעבור חודש החליטו להתחתן. הזוג הטרי החליט לפתוח את חייו החדשים ולהצטרף לגרעין ההקמה של יישוב חדש בבקעת הירדן.
גיא חסון צילום: ליאור ניר
"כאשר הגענו לכאן, במאי 1982, ואני בחודש שמיני להיריון, נתגלתה לי תמונה של ים המלח ובקעת הירדן, תמונה אשר קנתה את לבי. חודש מאוחר יותר יעקב גויס למלחמת לבנון הראשונה", היא מספרת.
גיא, הבן הבכור, החל בגיל חודש להסתובב בין הקרוונים של המושב החדש ולהריח את ריח הוורדים ומאוחר יותר התבלינים אשר בגידולם עסקה המשפחה. אחריו נולדו רועי, יובל ורעות. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי גפנים באזור התקבל לפנימיית בויאר בירושלים. אחרי הלימודים התגייס לצבא ושירת בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל במסלול בני משקים. בתום השירות הצבאי עבר את קורס אבטחה של רשות שדות התעופה ואבטח במעבר הגבול נהר הירדן וכן התנדב בזמנו החופשי ביחידת החילוץ מגילות.
גיא לא פסח על טיול גדול למזרח, ארז את הפקלאות ועם דודו, חברו הטוב מבית הספר, נסעו למונגוליה ולסין עם גיטרה ועם ספר שירי ארץ ישראל. אחר כך חזר והחליף את שותפו לטיול בחברה ליהי, בדרכם להודו. בשלהי
הטיול קיבל הודעה שלפיה המושב התחיל לחלק נחלות לבנים חוזרים ותוך שלושה ימים חזר לארץ במטרה להשתקע שם ליהי.
"התענוג הכי גדול להורה זה שהילדים שלו לידו", אומרת ליאורה, "שמונה חודשים של כיף. דווקא רצינו שילמד ולא יהיה חקלאי, כי המדינה מבזה את החקלאים, אבל הוא החליט שהוא רוצה להיות חקלאי, אז עשינו פה משק לתפארת והוא למד את התחום בצורה מדהימה והתחיל לנהל את העניינים. בלי קשר גיא וליהי החליטו בטיול לפתוח בית קפה במושב, כי עד אז החבר'ה כאן היו צריכים לנסוע שעה רק בשביל בירה או קפה הפוך".
"המקום הזה לא נולד בן לילה. גיא ויעקב כמעט לבדם הרימו את המקום הזה על תילו וזה כלל מלחמה במנהל האזרחי, שאיים בצו הריסה עד שגיא שלח מכתב קשה לנשיא משה קצב ותיאר את ההשפלה שצריך לספוג בחור צעיר המנסה ליצור יש מאין ולהחיות את בקעת הירדן, ומהל את המכתב במעט ציונות, על המשמעות של מקום זה בנוף היהודי של הבקעה.
בסופו של דבר גיא קיבל את הגושפנקה של המדינה והמקום נפתח ב-1 ביוני 2006, חודש וחצי לפני פרוץ המלחמה, ומיד עם היווסדו הנהיג המקום "ערב במה פתוחה", שאפשר לצעירי הבקעה לבטא את כישרונם המוזיקלי. חודשיים לא היה פה מקום לזוז, החבר'ה הגיעו עם גיטרות ותופים, שרו וניגנו. לא היה בבקעה מקום כזה לצעירים".
בשם הבן
ליאורה מכינה לנו קפה ומתיישבת. אחרי המלחמה והאבל על מות בנה, היא מספרת, היא הפכה לאחת ממנהיגות המאבק להדחתו של ראש הממשלה היוצא, אולמרט. "אולמרט לא התקרב לנעמה, הוא לא מלכלך את הידיים ואת הרגליים במקומות שהוא לא יודע להסתדר בהם", היא מסננת.
היום היא מודה ש"מה שהפיל את אולמרט זה כסף ולא דם הילדים, המעטפות הפילו אותו", אולם זוקפת לזכות המאבק של המשפחות השכולות את ההתנהלות המוצלחת מבחינתה בעזה: "המלחמה שניהלנו במושחתים האלה בשנה האחרונה תרמה לדעתי ללקחים שהופקו בעזה. הפעם היה שר ביטחון מקצועי, הרמטכ"ל הוא איש שטח והתקשורת לא טיווחה את ילדינו. אם בשל המלחמה שניהלנו גיא הציל ילדים בעזה, אז ניצחנו. אולמרט פחד על הביצים שלו".
ליאורה מתרווחת לה באחת הכורסאות של פינת הזולה שאותה עיצב גיא ונזכרת בנוסטלגיה במנהיגים שאותם העריצה והלכה אחריהם כמעט בעיניים עצומות תחת המוטו הבן גוריוני "תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".
יצחק רבין. ביקש להיות חזקים צילום ארכיון: פלאש 90
"יצחק רבין", היא אומרת, "הגיע לכאן ואמר לי, 'אני מבקש מכם להיות חזקים בשביל ירושלים'. היה לנו ברור שהוא התכוון לזה שהוא רוצה למסור אותנו. יש לך בעיה כשאתה אוהב בן אדם ומעריץ אותו. גם אם אתה לא חושב כמוהו פוליטית, אתה מחבק אותו גם אם אתה כועס עליו. אהבנו את רבין, גדלנו עליו כעל גיבור ישראל. הוא בא אלינו עם אמפתיה מאוד גדולה, אדם אמיתי".
גם על המלך חוסיין היא לא חוסכת במחמאות: "אתה ראית פעם שליט של מדינה מוסלמית בא וכורע ברך בפני אמהות שכולות ואומר סליחה? איזו גדלות נפש. אין בן גוריון היום, אין מנחם בגין ואין חוסיין. מבחינתי הם נמצאים על אותה סקאלה. זו אישיות של אנשים שכבר פסה מן העולם. יצטרכו ליצור אנשים כאלה במעבדות", ומיד מגיעה ההשוואה המתבקשת: "אל תשווה אותם בבקשה לשחצן הזה שאפילו לא הגיע הנה".
חודש לאחר מותו של גיא התייעצה המשפחה לגבי עתיד המיזם של הבן המנוח וליהי החליטה שהיא מוכנה לנהל בעצמה את המקום. ליאורה: "כאשר היא החליטה שכך יהיה, גייסנו את כל המשפחה עם בכי ועם פרגון אין-סופי מצד אנשים שלא הפסיקו להגיע. אנשים היו צריכים את הפינה החמה הזאת להתייחד עם גיא. את פינת ההנצחה לכבודו של גיא בבית הקפה הרחקנו מהכניסה כדי שאנשים יוכלו לשמוח ולהשתולל יחד איתו. כאשר זה היה בתוך המקום - מול הפנים - היה מאוד קשה לאנשים. בכל מקרה, חשוב שתבין: זה לא עסק כלכלי, זהו מקום הנצחתו של גיא – בשמחה, בערבי שירה, בריקודים, בקבוצות המגיעות מהארץ ומחו"ל.
"אני נזכרת באם שכולה אחת שביקרה אותי ואמרה לי: 'אני שמחה שאת יכולה לספר על הבן שלך, כי את הבן שלי כבר שכחו ממלחמת יום הכיפורים. מי זוכר אותו בכלל?'. המוטו שמוביל אותי הוא שגיא יהיה בחיים פה".
בשם החברה
מאז מותו של גיא, הכינה ליאורה לוח שנה בדמותו, חולצות, פליזים ושלטים. היא חידשה בעזרת שכניה למושב את טיולי הג'יפים שהיו בעבר מנת חלקם של בני המושב. לטיול האחרון היא הזמינה את המג"ד של גיא לנקודה 105 על גבול הצפון, שם התבקש לספר על הקרב. "לא היה קל, אבל עשינו טקס 'יזכור' בנוף הזה, במקום עצמו. התבוננו דרך המשקפת במקום שבו נפל ושמענו את קלטת השירים לזכרו. כולם יחד שרו".
ליאורה חסון בפינת ההנצחה לבנה גיא צילום: שימי נכטיילר
רק בסוף השבוע האחרון יצא הזוג חסון לאילת לכבד את טקס סיום השנה השנייה של מסע רכיבה על אופני הרים בשביל חוצה ישראל, שארגן אתר האינטרנט דבוקה עבור גיא וחללים נוספים של מלחמת לבנון השנייה שרכיבה באופניים הייתה אהבה גדולה עבורם. בהמשך מתכוונת ליאורה לתכנן יד זיכרון בתצפית הר אדיר עבור כלל נופלי המלחמה: "משם רואים את כל מוקדי המלחמה. כאשר עלינו לשם כל הורה ששכל את בנו אמר בתורו, 'כאן הבן שלי נהרג. שם, על הגבעה הזו, הבן שלי נהרג. פה הטנק של הבן שלי היה למטה'".
גם שירים, היא מספרת, נכתבו על בנה. רוויטל וינשטוק, דודתו, כתבה את "שיר לגיא", שאותו הלחין יוחאי בלום וביצע גידי גוב. נטע, בת היישוב, כתבה את השיר "מגיע לנו יותר", אותו ביצעו רעות, אחותו של גיא, וגלעד שגב בעצרת בכיכר רבין. ליאורה עצמה כתבה לבנה שיר געגוע במלאת שנה למותו: "רק עוד שעה/ שבה אוכל ללטף את פניך, גיא/ לחבק עד כלות הנשמה/ להגיד כמה אוהבת, עד שתאמר דיי/ ולהריח אותך באותה נשימה/ רק עוד שעה/ שבה אבא ואתה בחיבוק גברים/ תיפרדו בדממה דקה/ אבא מאופק, לא מרבה במילים/ יבטא כך אהבה עמוקה/ רק עוד שעה".
ליהי (24), החברה הצמודה, עזבה בינתיים את המושב ואת העסק. היא הייתה הראשונה שזכתה למעמד של אלמנה, על אף שלא הייתה נשואה לגיא. ליאורה: "ליהי השקיעה את כל כולה בגיא ובמקום ותכננה את המשך חייה כאן. אנסתי את המערכת להכיר בליהי כאלמנה. בסופו של דבר פרץ קרא לי ללשכתו ומסר לי מכתב המאשר כי ליהי מוכרת כאלמנת צה"ל. התעלפתי. היום זוגות חילוניים חיים עם חשבון בנק משותף, הם לא צריכים את הטבעת הזו שתיתן הכרה לזוגיות שלהם. הבעיה עם חברות היא שהמדינה לא מכירה בהן. מדובר בילדות קטנות. הצעירה ביותר של מלחמת לבנון השנייה היא ילדה בת 17, שחייה נהרסו. היא יצאה עם הבחור שנה וחצי ופתאום הוא נעלם לה והיא ילדה. אצל החבר'ה הדתיים יוצאים שלושה חודשים, מתארסים, מחליטים על חתונה וכאשר קורה משהו הילדה לא מוכרת כלל".
ליהי חיה היום עם אחד מחבריו הקרובים של גיא. "ליהי היא חלק מאיתנו. היא בת עבורי כמו שאר ילדיי. הסיפור של ליהי ובן, החבר שלה, זהו סיפור האגדות של עם ישראל. זה קורה כל הזמן וזה קורה בכל מלחמה. זה נראה לנו טבעי לגמרי. בדצמבר שעבר, כאשר ראיתי אותה כאן מתפתלת, שאלתי אותה, 'ליהי, מה העניין?'. היא אמרה לי, 'תראי, חשבתי...'. מיד עניתי, 'בסדר, תמשיכי, זה בסדר'.
"שאלו אותי, 'איך את עומדת מול זה שהיא בזוגיות אחרת?'. אמרתי, 'מה, אני רוצה שהיא תישאר אלמנה? היא בגדה בגיא או משהו?'".
זה גם היה הרגע שבו החליטה האם ליטול על עצמה את הניהול של המקום: "ליהי דאגה לגורלו של 'גיא-לי'. אמרתי לה שכל עוד יהיה לי את הכוח אני מחזיקה את המקום. מובן שהיא דאגה, כי זה היה הבייבי שלהם".
ליאורה מסכמת בחיוך את האמוציות הרבות המעורבות כאן: "אני חושבת שגיא מסתכל על זה מלמעלה ונותן להם גושפנקה. יש להם כאב משותף שהוא נמצא במרכזו. יש להם בחדר השינה תמונה שלו".
תגובות
ממשרד ראש הממשלה נמסר בתגובה: "אין זה מקובל או ראוי בעינינו להתעמת באופן כלשהו עם משפחה שכולה אשר את כאבה אין לשער. משום כך נעמוד רק על עובדות מספר ואין בדברים כדי לבקר את דבריה של האם, אשר בוודאי מדברת מדם לבה.
גיא חסון צילום: ליאור ניר
"בכל ממשלה ממונים שרים בהתאם למשא ומתן קואליציוני המתנהל טרם הקמת הממשלה. איננו תולים בח"כ עמיר פרץ ובתפקודו את הכשלים שהיו במלחמה ומי שהיה ראוי בעיני בוחרים רבים לכהן כראש ממשלה בוודאי אינו פסול מלשמש שר ביטחון. ראש הממשלה בוודאי נושא באחריות הכוללת לביטחון ישראל. עם זאת, הכנת הכוח הצבאי למלחמה ואימונו עורכים וועדת וינוגרד מתחה ביקורת חריפה על הכנת הצבא בשנים שקדמו לכהונתו של ראש הממשלה.
"ראש הממשלה לא ערך ביקורי תנחומים בבתיהן של המשפחות השכולות. עם זאת, רוב רובן של המשפחות השכולות ממלחמת לבנון השנייה הוזמנו לפגישות אישיות עם ראש הממשלה, כולל משפחת חסון. נציגים מטעם ראש הממשלה אף ביקרו בבית המשפחה".
מלשכתו של ח"כ עמיר פרץ נמסר בתגובה כי "אנו מבינים את כאבה של משפחת חסון ומשתתפים בצערה העמוק. ח"כ פרץ, בכהונתו כשר הביטחון, גילה רגישות מיוחדת והשקיע את כל הנדרש כדי לסייע למשפחות השכולות. דרך טיפולו במשפחת חסון רק מעידה על כך.
"ליאורה חסון הוזמנה לפגישה עם פרץ, פגישה שהתקיימה במשרד הביטחון, בעקבות החלטה מיוחדת שקיבל ובה אישר את בקשת המשפחה להכיר בחברתו של גיא ז"ל כאלמנת צה"ל.
"ככל שחולף הזמן מתחזקת ההכרה כי מלחמת לבנון השנייה השיגה הישגיים אסטרטגיים חשובים בתחומים רבים. בתחום ההרתעה, ההוכחה הטובה ביותר לכך הינה העובדה כי חזבאללה לא העז להתערב במבצע "עופרת יצוקה" ולא פעל בצפון כפי שאיים לא אחת, אלא הקפיד לשמור על שקט ובכל פעם שהייתה הפרה התאמץ להוכיח כי אין לו יד בדבר.
"בניגוד למצב מערכת הביטחון וצה"ל עם כניסת פרץ למשרד, השאיר פרץ לבאים אחריו צבא מצויד יותר, מאומן יותר ופיקוד עליון בראשות הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שמונה על ידו".
נא להמתין לטעינת התגובות
