היו ימים: ביקורת במסעדת עד העצם בהרצליה פיתוח
לפני 15 שנה עד העצם היה המקום להיות בו. הבעיה היא שמאז שום דבר לא השתנה. עד העצם היא מסעדה חביבה, שנשארה תקועה בשנות התשעים, וחייבת דחוף שדרוג תפריט וכוונות
עד העצם צילום: אלה פאוסט
למרות זאת, ואף על פי שנולדתי למשפחה חובבת אוכל, הכיף האמיתי שלנו היה נסיעה למרכז לאכול. היו המון מסעדות באיזור המרכז, אבל האהובה שבהן, ללא ספק, הייתה עד העצם. בעד העצם, שנוסדה לדעתי אי שם בסוף שנות השמונים, היה קסם אמריקני. מנות הענק נוסח ארצו של הדוד סם, הצ'יפס שהגיע במקום בצלחת שמנונית, בסלסילה אלגנטית, ומנות נוטפות בייקון וגבינה, הדליקו לנו את הדמיון. בעבור קפיצה קטנה להרצליה פיתוח, קיבלנו תחושה לרגע שאנחנו בניו יורק, או לכל הפחות בדרום אלבמה, סועדים בלי חשבון.
השנים חלפו, ומאז שעברתי לשרון (עוד מעט 10 שנים יפות), מיעטנו לבקר בעד העצם. מסביב צמחו להן מסעדות חדשניות הרבה יותר, הקונספט האמריקאי כבר מזמן לא מרגש, ואת המנות שלנו אנחנו מעדיפים איכותיות ולא בהכרח ענקיות. ובכל זאת, התרגשתי להגיע בשבוע שעבר לעד העצם, לכבוד שבוע הגורמה של מעריב.
העסקה ידועה ומוכרת, בעבור 89 שקל, תזכו לקבל מנה ראשונה, מנה עיקרית, וקינוח. עד העצם, כמו שאר אחיותיה לשבוע הגורמה, בחרה להציע עוד מנות פרימיום, במחירים שמעל 89 השקלים. למשל אנטריקוט, פילה ועוד, שדרשו תוספת של 20 שקל. עממיים כתמיד, הלכנו על המנות הכלולות בתפריט הבסיסי. קלמרי מטוגן (במקור בחרנו קרפצ'יו סלמון, אבל אחרי שקיבלנו קרפצ'יו סינטה שהוחלף, החלטנו ללכת על הקלמרי – החלטה רעה), פטריות בוסטון, מדליונים לבנים ועוף קייג'ון מושחר.
אבל נתחיל מההתחלה. איכשהו העיצוב של שנות השמונים עדיין נראה בסדר, גם היום. המסעדה לא נראית כאילו נלקחה מהימים בהם "אלף" ו"מי הבוס" שלטו ברייטינג, והמצב בסך הכל טוב. גם השירות מהיר, מדוייק, אם כי לא הכי חביב. מעולם לא אכלנו במסעדה שלוש מנות מלאות, וסיימנו אחרי פחות מ-40 דקות. כבוד לשירות המהיר של עד העצם, שנובע לדעתנו בעיקר מהעובדה שרוב סועדי המקום הם תלושאי הייטק, שחייבים להספיק לצאת מהמשרד ולאכול תוך זמן קצר במיוחד.
הגשה חסרת השראה
הבעיה הייתה כשהגיע סוף סוף האוכל לשולחן. ראשית ההגשה חסרת השראה, משל היתה עד העצם מסעדת פועלים דלוחה בדרום תל אביב. האוכל הגיע על צלחות סתמיות, עם כיתוב "עד העצם" עליהם. הגימיק הזה, כדאי להגיד, עבר מהעולם לפני עשרים שנה. לפחות. גם הצלחת, וגם הפלייטינג (צילחות בשפת הקודש) יכלו להיות הרבה יותר מושקעים.
מנה במסעדת עד העצם צילום: אלה פאוסט
האוכל עצמו לא היה רע. קשה היה למצוא נפילות אמיתיות בעד העצם, אבל לא יותר מכך. הקלמרי היו "בסדר", וגם זה בספק. המיונז שהגיע עימם, היה חסר השראה לפחות כמו הצלחות. לא צריך להיות רובשון בשביל לרקוח איולי כל שהוא, או מטבל קצת יותר מאתגר. רוטב החרדל שהגיע עם מדליוני הבקר הלבן, היה מתחת לכל ביקורת. עמוס חרדל, ונטול כמעט כל טעם אחר שיאזן את העקצוציות של החרדל. אפילו העוף המושחר בנוסח קייג'ון, שהיה בסך הכל לא רע, הגיע בצורה כל כך אנמית ולא מפתה, עד שכמעט התפלאנו כשנגסנו בו והוא התגלה כלא רע.
לקראת הסוף הגיע הקינוח והוא שווה הרחבה קלה. הפרפה קפוצ'ינו היה עייף, משעמם, קפוא
יתר על המידה, ובעיקר קטן ברמות שקשה לתאר. הקינוח השני, באמת נלקח מהאייטיז. תותים בקצפת עם נשיקות. זה עוד היה נסבל אם הנשיקות היו איכותיות ונימוחות בפה, ולא יציקת בטון שנדבקה לשיניים ולא הרפתה במשך שעות.
אין עצוב מלראות זכרונות ילדות מתפרקים לנגד עיניך, ועד העצם היתה זכרון כזה. מה שכן, לא הכל אבוד. מאחורי עד העצם עומדים האחים ירזין – מהמסעדנים הגדולים והרציניים בארץ. אם רק יקחו עצמם בידיים ויפיקו שדרוג רציני לתפריט של עד העצם, אין שום סיבה שהמסעדה לא תחזור לגדולתה. אם זה יקרה, אנחנו מבטיחים לשוב ולבקר שם. עד אז, נשתדל להסתפק בזכרונות מהילדות. הם טובים הרבה יותר.
עד העצם, בניין מרכזים, שד' אבא אבן, הרצליה פיתוח
לשימור:
מנה במסעדת עד העצם צילום: אלה פאוסט
לשיפור:
בשביל להגיע ל-2009 לא צריך מכונת זמן, רק שף מעודכן.
בשורה התחתונה:
שדרוג בתפריט ואתם שוב בעניינים. מישהו מרים את הכפפה?
נא להמתין לטעינת התגובות
