התמונה המלאה: מיהם האישה והתינוק בצילום של הגרלת הצדפים?
חלק מתמונת "הגרלת הצדפים" הידועה של מייסדי ת"א לרוב נחתך ממנה - אישה ובידיה תינוק בוכה. האישה היא יהודית הררי, והילד הוא יזהר הררי, לימים חבר כנסת. בנו של יזהר, חתן פרס ישראל פרופ' חיים הררי, מספר לראשונה את סיפור המשפחה "הנשכחת"
כמעט כל אירוע מכונן בהיסטוריה מלווה בתמונה הנצרבת במוחם של האנשים ומנציחה רגע אחד, בעל משמעות, שלא ישוב עוד.
האנשים המצולמים אולי לא יודעים את גודלו של הרגע בזמן אמת, אולם תמונתם עוד תמשיך ותלווה את בניהם ואת בני בניהם. דוגמה לתמונה כזו היא זו המנציחה את הגרלת המגרשים המפורסמת של תל אביב, שצילם הצלם אברהם סוסקין ב-11 באפריל 1909, יום הנחשב יום ייסודה של העיר תל אביב.
התמונה, המציגה את נציגי שישים המשפחות המייסדות של העיר מתכנסות על גבעת חול, הוצגה אין-ספור פעמים לאחרונה, ועוד תמשיך ותוצג בשנה הקרובה, אולם ברוב מוחלט של המקרים לא מוצגת התמונה המקורית של האירוע, אלא גרסה "חתוכה" שלה.
מי ש"מוסר" בקביעות על ידי עורכי ספרים ועיתונים מהתמונה המיתולוגית היא אישה הממוקמת בקצה השמאלי של התמונה המקורית, במרחק מה מקבוצת האנשים. אם מסתכלים מקרוב, אפשר לזהות כי האישה נושאת תינוק בידיה.
"האישה הזאת - זאת סבתא שלי", סיפר השבוע בהתרגשות הפיזיקאי פרופסור חיים הררי, "והתינוק בידיה זהו אבי יזהר, לימים חבר כנסת בישראל. משפחתי הייתה ממייסדי העיר תל אביב, והם היו בין הראשונים שהתיישבו בשכונה החדשה".
סבתו ואביו של הררי "נחתכים" מן התמונה רק משום ריחוקם מקבוצת האנשים המרכזית, אולם הדבר בכל זאת תופס את תשומת הלב של המשפחה. "אנחנו לא מתלוננים שנותרנו בחוץ", מסביר פרופסור הררי.
"המרכז של התמונה הוא קבוצת האנשים, וזה טבעי שבכמה ספרים היא נחתכה כדי להתאים את התמונה לדף. אבל האמת היא שאותה אישה שעומדת בצד השמאלי עם תינוק מעניינת במיוחד. אם מסתכלים ממש-ממש מקרוב, אפשר גם לשים לב שהתינוק - אבא שלי - בוכה".
רגע היסטורי, תל אביב מתהווה, והילד בוכה.
כאמור, טקס ההגרלה באפריל 1909 נחשב האירוע המכונן של תל אביב. הטקס התקיים במקום שהוקם בו ביתו של מאיר דיזנגוף, ראש העירייה הראשון של תל אביב, ברחוב שדרות רוטשילד 16.
המקום נהיה מאוחר יותר מוזאון תל אביב, שם הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה. בתצלום המפורסם המנציח את רגע ההגרלה המייסדים נראים לבושים נאה. הגברים בחליפות ובמגבעות עגולות לראשיהם, הנשים בשמלות רחבות וצעיפים רחבים. ברקע, מרחוק ובאמצע התמונה, נראה אדם בודד, שצלו מוטל מאחוריו בחול, ומשקיף על החבורה.
לפי גרסתו של עקיבא וייס, אחד ממייסדי העיר, הוא האדם הניצב על הגבעה, באירוע המכונן שנקרא "הגרלת הצדפים". לפי עדותו של וייס, נערכה ההגרלה באמצעות צדפים לבנים ואפורים שהוא אסף בעוד מועד על חוף הים. הוא רשם על הצדפים הלבנים את שמות חברי האגודה הזכאים להשתתף בהגרלה, ועל האפורים-את מספר המגרש וכיסה אותם. אחד הילדים הוציא את הצדפים האפורים, וילד אחר הוציא את הצדפים הלבנים. כך נודע למשתתפים איזה מגרש העלו בגורל.
"בתמונה הזו - תמונת ההגרלה - בעצם נראים הסבים והסבתות שלי לא רק מצד אחד, אלא משני הצדדים", סיפר השבוע חיים הררי. "אינני יודע כמה אנשים במדינת ישראל הם נכדים לשני זוגות של סבים וסבתות ממייסדי תל אביב. אני מכיר רק שניים כאלה: אני ואחותי. אינני יודע אם יש אחרים. אולי כן, אבל יש להניח שמספרם זעום".
ואכן , סיפוריהם של משפחת הררי ומשפחת נאמן (משפחת אמו של הררי) שזורים בסיפור ההתיישבות הציונית ובסיפור הקמת העיר העברית הראשונה. לדברי הררי, זרח אלתר מושלי, אבי סבתו, היה השען שהתקין את השעון המקורי במגדל השעון ביפו לפני ייסודה של תל אביב.
אבא נאמן, סבו מצד אמו, הקים את מפעל המתכת השני בארץ, בית החרושת למשאבות ביפו. הוא ושרה אשתו היו בין שישים המשפחות של אחוזת בית, וכאמור,
"הסבתא שלי שרה כבר הייתה דור שלישי בארץ, כלומר ממשפחה שהגיע בשנת 1820 בערך לירושלים", מספר הררי על משפחתו מצד אמו. "בעלה אבא נאמן עלה ארצה מליטא, והקים ביפו בית חרושת למשאבות. את מגדל השעון בנה בשנת 1906 הסולטאן הטורקי, והשען שהתקין את השעון הזה היה אבא של סבתא שלי. אגב, כולם קבורים בבית הקברות טרומפלדור בעיר".
חיים הררי, סבו מצד אביו, היה המורה הראשון לעברית בגימנסיה הרצליה, סופר ומייסד התאטרון הראשון בארץ בתל אביב, עוד לפני עליית "הבימה" לארץ. היום יש רחוב קטן על שמו בשכונת רמת אביב.
סבתו יהודית הררי היא אותה אימא שנראית בתמונה "ונחתכה" ברבות השנים. הררי היא בתם של אהרן ובלהה אייזנברג, ממייסדי המושבה רחובות, וממניחי היסוד לחינוך עברי בארץ. היא נולדה בשנת 1885 בדרך לארץ ישראל מאוקראינה, ובשנת 1902 ייסדה ברחובות את גן הילדים העברי השני בארץ. בשיא הקריירה שלה ניהלה את "בית הספר גאולה", על שם הרחוב שהמוסד נמצא בו (ובו גם למד נשיא המדינה שמעון פרס).
מרחוב גאולה עבר המוסד בשנת 1937 לבניין שהקימה העירייה למענו ברחוב בלפור, ומאז הוא נקרא "בית הספר בלפור", והוא כמובן קיים עד היום. הררי הייתה גם חברה פעילה ב"חובבי הבמה העברית", שהניחו את היסוד לתאטרון העברי בארץ, והשתתפה בפועל בכמה מהמחזות שהוצגו. היא פרסמה מאמרים וסיפורים בעיתונים ובירחונים, ולאחר פטירת בעלה הוציאה את כתביו בהוצאת "מסדה". ספר נוסף שהוציאה הוא רומן בשני חלקים מחיי הארץ, בשם "בין הכרמים". היא האריכה ימים עד גיל 93, ונפטרה בשנת 1979.
בזמנו נתנה יהודית הררי עדות מצולמת על ימיה הראשונים של תל אביב. בעדותה אמרה: "רצינו לעזוב את יפו ולבנות שכונה עברייה יפה, עם רחובות, עם גינות מבית לבית. היה צריך להשאיר שני מטר בין הבתים כדי לא להסתיר את האוויר, והייתה גם חוקה לא לבנות קומה שנייה ולא לבנות חנויות. להפוך את זה לעיר גנים... הכל היה חולות, והיה צריך ליישר את החולות..."
מי שנישא על ידיה של יהודית הררי הוא יזהר הקטן, לימים חבר כנסת מהכנסת הראשונה ועד שנת 1974, מטעם המפלגה הפרוגרסיבית, המפלגה הליברלית הישראלית והמערך.
על שמו נקראה "החלטת הררי" לכתיבת חוקה בישראל הבנויה פרקים-פרקים, הלוא הם חוקי היסוד. "זהו בעצם אחד התינוקות הראשונים של תל אביב", אומר עליו בנו. "הוא נולד שנה אחת לפני תל אביב, בשנת 1908, ונפטר בשנת 1978. אילו היה חי היום היה בן 101".
בעבר סיפר חבר הכנסת הררי על ילדותו ברחובות השכונה החדשה: "אני זוכר כילד שעיקר מקום הבילוי בתל אביב היה בין רחובות לילינבלום, אחד העם והרצל", אמר. "שם הסתובבנו בימי שבתות, והשמחה הגדולה ביותר הייתה כמובן כשהיו מדליקים את מנורות הלוקס מנפט, וכל הילדים היו מתאספים סביב המנורה והיו צריכים לנפח אותה וזה לקח רבע שעה, ובסוף הלוקס היה נדלק, וזו הייתה שמחה גדולה וזה היה מאיר הכול".
חיים הררי (69), נכדה של האישה בתמונה ובנו של חבר הכנסת הררי, גם הוא אינו קוטל קנים. הוא פיזיקאי תאורטיקן, חתן פרס ישראל במדעים מדויקים ונשיא מכון ויצמן לשעבר. לא מזמן, לאחר פגישה מקרית עם ראש העירייה רון חולדאי, כתב לו הררי מכתב, ובו תיאר את ההיסטוריה המשפחתית שלו והציע את מעורבותו באחד מהאירועים המציינים את יום ההולדת המאה של תל אביב. בין היתר הדגיש הררי במכתבו כי נציגי משפחתו נראים בתצלום המפורסם וכי דמותה של סבתו ושל אביו נוטה "להיעלם" מדי פעם.
"אין-סוף סיפורים יש לי על תל אביב", הוא אמר השבוע בשיחת טלפון מווינה, שם הוא נמצא בשנת שבתון. "אבא שלי היה בן יחיד, ואימא שלי הייתה אחת מעשרה ילדים. אז יש המון סיפורים".
בתמונה סבתא שלך עומדת בצד עם אביך התינוק. אתה יודע למה?
"אני לא ממש יודע, אבל אני מנחש שהוא פשוט בכה, והיא לקחת אותו הצדה כדי לא להפריע לאספה. כמו שהיום לוקחים את הטלפון הסלולרי בהזדמנות כזו, אז היא פשוט לקחה את התינוק הצדה. התמונה המפורסמת הזו ארוכה מדי, אז בדרך כלל חותכים את הקטע הזה שלו ושלה".
יש טענה שהתמונה הזו היא בכלל לא תמונת ההגרלה אלא סתם עוד אספה בחולות.
"יכול להיות. אני לא יודע, אבל דבר אחד ברור - היא צולמה אחרי יולי 1908 כי זה החודש שהוא נולד בו. כלומר בפסח 1909 הוא היה בן עשרה חודשים, וזה בדיוק מתאים לתינוק בתמונה. אם זה היה פסח שנת 1908, הוא פשוט עוד לא היה. אז אם אתה רוצה להיות בלש, הוא ההוכחה שהתמונה צולמה בשנת 1909. אני לא יודע אם הייתה שם הגרלה, אבל זה בטח לא היה שנה קודם לכן".
אתה יודע איזה מגרש הגרילה המשפחה שלך?
"לא בדיוק יודע איזה בית, אבל זה היה ברחוב אחד העם. איזה מספר אני לא יודע, והבית גם נהרס מזמן. אני יודע מה הגרילו הסבא והסבתא השניים שלי. הם הגרילו את המגרש בלילינבלום 19. הבית הזה עוד בילדותי ראיתי אותו. הם לא גרו שם אז, אבל אימא שלי הראתה לי את הבית. הוא לא קיים היום. אני נולדתי חמישה ימים אחרי שסבא שלי חיים הררי נפטר, בשנת 1940. הוא נפטר מסיבוכים של ניתוח, משהו שהיום עם אנטיביוטיקה היה אפשר לפתור".
מה עוד ידוע לך על הבית שלהם בשכונה החדשה?
"אני יודע איך הם הצליחו לממן את בנייתו. אבא של יהודית הררי, איזנברג מייסד רחובות, השאיר לבתו כרם ברחובות, וחיים ויהודית הררי נסעו לפריז אחרי שתל אביב נוסדה, ושם הוא למד בסורבון ועשה דוקטורט בספרות. בשביל לנסוע לשם הם היו צריכים כסף, וגם בשביל לבנות את הבית בתל אביב הם היו צריכים כסף. אז הם משכנו את הכרם ברחובות.
"כשהם חזרו, אחרי מלחמת העולם הראשונה, לא היה להם כסף, ואז בדיוק חיים ויצמן הגיע לארץ וחיפש לקנות מגרש בשביל הבית שלו, במה שהיום נקרא מכון ויצמן. אז ויצמן קנה את המגרש הזה של הכרם מסבתא שלי, ועליו בנוי עד היום בית ויצמן, שהוא מוזאון. היום אני גר במכון ויצמן, מאה מטר מהבית ההוא. ככה כל המעגלים נסגרים אופן זה או אחר. אבל על הבית בתל אביב אני לא יודע הרבה. אני יודע שהוא היה בית יפה מאוד. בשנת 1940, כשאני נולדתי, הם כבר גרו בבית אחר בשדרות רוטשילד, ואחר כך הם עברו לבן יהודה".
שניהם היו קשורים גם לגימנסיה הרצליה.
"בהחלט. שמעתי הרבה מאוד סיפורים על הגימנסיה, שהייתה אז מרכז החיים של תל אביב. אחרי הרבה שנים גם אני למדתי שם וגם אחותי למדה שם. אני סיימתי את הלימודים במבנה הישן שנהרס. נדמה לי ששנה אחרי שסיימתי הרסו את המבנה. אבל גם הוריי למדו שם. לא היה מקום אחר ללמוד בתקופה ההיא. אני בעצם בכלל נולדתי לא בתל אביב אלא בירושלים.
"בשנת 1940 חיל האוויר של איטליה הפציץ את תל אביב במלחמת העולם השנייה, ואימא שלי הייתה בחודש התשיעי בהיריון, וכולם הבינו שאת ירושלים הם לא יפציצו בגלל המקומות הקדושים, אז היא נסעה לירושלים רק ללידה. אז נולדתי בירושלים בגלל חיל האוויר של איטליה. כשהייתי בן שבועיים חזרנו לתל אביב, וגדלתי בתל אביב עד שהלכתי ללמוד באוניברסיטה".
המשפחה שלך עסקה גם בתאטרון ובתרבות. מה אתה יכול לספר על זה?
"שני הסבים שלי היו מעורבים בתאטרון העברי הראשון שהיה בתל אביב עוד לפני שהבימה הגיעה מרוסיה. הוקם בתל אביב תאטרון בעברית, וסבא שלי חיים הררי היה גם שחקן וגם במאי בו. הוא היה ממייסדי התאטרון. הסבא השני, שהיה לו בית חרושת והוא היה בעל מלאכה טוב, עסק בהכנת התפאורות. אני מדבר על עשר השנים הראשונות של תל אביב, והתאטרון היה חובבני. שמעתי כילד המון סיפורים על התאטרון הזה, אבל אני כבר לא זוכר מה היה שם בדיוק. שמעתי את הסיפורים האלה לפני שישים שנה".
אתה מכיר צאצאים של משפחות אחרות אשר נראות בתמונת ההגרלה המפורסמת?
"כן, די הרבה כי הרבה מהם היו חברים טובים של ההורים שלי, וכמה מהם הכרתי אישית, וגם את הילדים שלהם. צריך להבין שזו הייתה ממש חבורה מלוכדת, ממש כמו משפחה אחת גדולה. אבל אין לי ממש קשר הדוק עם הרבה מהם כיום. מרבית המשפחות היו שנים רבות בקשר. היו שם שישים משפחות, וזה היה ממש כמו קיבוץ קטן.
"כולם הכירו את כולם, והמשפחות האלו נשארו בקשר גם כשתל אביב גדלה. כשהייתי הולך עם אימא שלי לבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב תמיד זה היה מסע רכילות מרתק, והיינו עוברים בין הקברים, מצביעה לי על כל קבר ומספרת לי את הרכילות הכי עסיסית, מי היה נבזה ומי היה גנב ולמי היה עסק עם מי".
נא להמתין לטעינת התגובות
