המקושר: חיליק גוטמן - פרופיל על סלב בטעם של פעם
עו"ד חיליק גוטמן חבר בחמישה פרלמנטים ירושלמים שונים. מכיר את כל, העולם והעולם מוקיר אותו. נתניהו, ברק ואולמרט הם חבריו הטובים. והספר החדש שלו מדיר שינה מעיניו של מני מזוז
המילה "לכאורה", כמו גם ההערות שכל קשר לדמויות הינו מקרי, עושות רושם שאינן אלא כסת"ח משפטי להוויה המציאותית של מערכת המשפט שבשנים אלה נמצאת תחת בליץ של הימין והחרדים.
גיבור הספר הוא ראש ממשלה מוכשר, כריזמתי ונהנתן, שמשתדל להשכין שלום במזרח התיכון ולצמצם את השפעתה של הצמרת המשפטית. פעמוניכם מצלצלים אולמרט? לא בכדי.
העלילה מגוללת את סיפורם של היועץ המשפטי לממשלה, משטרת ישראל והאופוזיציה, שרוקמים קנוניה נגד ראש הממשלה רודף השלום ותופרים תיק כדי להדיחו. את הרומן לא כתב ינקי גלנטי, יועץ התקשורת של ראש הממשלה היוצא, אהוד אולמרט, אלא דווקא איש מפלגת העבודה ובוגר משרד המשפטים, הלא הוא עו"ד חיליק גוטמן.
גוטמן הוא אושיה ירושלמית ידועה וסלבריטאי מקומי לאורך כמעט יובל שנים. ב~30 השנה האחרונות הוא אמנם פרקליט, אבל במקביל הוא גם סופר; עיתונאי; פרשן; שדר; קולנוען; איש עסקים; סוציולוג; היסטוריון; מורה; עסקן פוליטי וסגן אלוף במילואים.
גוטמן מחזיק כנראה בשיא גינס כדירקטור בלא פחות מ-31 מועצות מנהלים מכל הסוגים: "אל על", "צים", בתי הזיקוק, בנקים, חברות בנייה, מפעלי תעשייה וגם גופי תרבות כמו רשות השידור, מועצת הקולנוע, המועצה לביקורת סרטים ומחזות, תאטרון ירושלים, התזמורת הסימפונית ירושלים, רדיו ירושלים וכמובן הפועל ירושלים בכדורסל.
הוא אחד הבודדים המצוי בקשרי ידידות עמוקים עם השלישייה שלעולם לא תלך על מנאז' א~טרואה: אהוד אולמרט, בנימין נתניהו ואהוד ברק. בספר השיאים הירושלמי שטרם נכתב הוא גם אלוף הפרלמנטים המקומיים, שמחזיק בחברות בלא פחות מחמישה פרלמנטים קבועים.
הספר החדש כולל כמובן לא מעט תיאורים המזכירים את גוטמן עצמו, אבל את סיפור חייו הצבעוני ורב האנפין של 65 שנה בעיר הוא עדיין לא כתב.
גוטמן נולד בבית אבן ירושלמי ברחוב מלאכי שבשכונת גאולה – כרם אברהם המנדטורית. השכונה שהיא כיום חרדית מובהקת הייתה אז שכונת פועלים על גבול הבורגנית, שהורכבה מציבור חילוני ודתי לאומי.
בלב השכונה ניהלו הוריו את סניף "תנובה", שהיה סוג של בן כלאיים שכלל מכולת, קיוסק, מסעדה ובית קפה. אולי הגלגול הראשון של מה שנקרא היום פיצוציה. אביו יצחק היה גם הוא סלב מקומי, איש ציבור במושגים של פעם, כששימש בתפקיד יו"ר התאחדות הסוחרים בירושלים.
ההורים היו אמנם חילונים למהדרין, אבל הסבא והסבתא שהתגוררו בשכונת אחווה הסמוכה היו חרדים. הסבא היה איש תנועת החירות ומאנשי בית הכנסת "אחדות ישראל". לאחר מכן הוא שבר שמאלה, תחילה בציונים הכללים ואחר כך, רחמנא לצלן, למפא"יניק מובהק.
"למדתי בבית הספר על שם ברל כצנלסון, תחת ערכי תנועת העבודה בשכונת מקור ברוך, שהפך היום לתלמוד תורה של ילדי ש"ס. הייתי פעיל בקן התנועה המאוחדת ברחוב המלך ג'ורג', עם 'חולצה כחולה והיא עולה', עם נחמן שייקביץ – היום נחמן שי", נזכר גוטמן.
"למדתי בתיכון שליד
לאחר שפשט את המדים גוטמן נרשם לאוניברסיטה העברית ללימודי סוציולוגיה והיסטוריה. "זה פשוט מה שעניין אותי אז", הוא מסביר. תוך חודשים אחדים השתלב בהווי הסטודנטיאלי: "הייתי בין אלה שהמציאו את הקפיטריה והיינו מבלים ב'בנחוס', 'סורמאללו', 'טעמון', ויתר 'המוסדות' דאז".
גוטמן השתלב בהסתדרות הסטודנטים בתא של מפא"י וכתב בעיתון הסטודנטים "פי האתון". בין המדשאות של גבעת רם ואולמות הפקולטה למדעי החברה הוא פגש סטודנט לפסיכולוגיה שבא מבנימינה וגילה את ירושלים. אותו סטודנט התגלה גם כעסקן לא רע בהסתדרות הסטודנטים, אבל הוא פנה לאגף הימני של תנועת החירות. קראו לו אהוד אולמרט.
ביום שקיבלו שניהם את התארים, גוטמן בסוציולוגיה ואולמרט בפסיכולוגיה, הם ישבו לחגוג את התואר ודסקסו על העתיד עם עוד כמה חברים. "הבנו שלא למדנו מקצוע והבי~אי נתן לנו רק ידע. לכן החלטנו להתחיל ללמוד תואר ראשון במשפטים. בפקולטה הלכו לקראתנו ואפשרו לנו ללמוד שלוש שנים במקום ארבע", מספר גוטמן.
במקביל ללימודים גוטמן עבד לפרנסתו בעבודות שונות. "הג'וב הראשון שלי היה מנהל בית הנוער בקטמון ח'". כאן כבר אירע העימות הפוליטי הראשון שלו. "יום אחד נדרשתי להוציא את החניכים מהקטמונים לתהלוכה של אחד במאי ברחוב יפו.
"היה בתוכי משהו שהתנגד לאחד במאי, אמרתי שאני לא בעניין, ובאותו יום קיבלתי מכתב פיטורים. אחר כך עבדתי בעירייה במחלקה לתרבות נוער וספורט, והייתי אחראי על הפעילות החברתית בבתי הספר התיכוניים. כעובד עירייה רצתי לבחירות לוועד העובדים ונבחרתי, ובהמשך הייתי מזכ"ל ועד העובדים. כאשר יוסף אלמוגי היה שר העבודה הוא מינה אותי לסוציולוג הראשי של שירות התעסוקה ולאחראי על לשכת העבודה לנוער. במקביל לי עבד סטודנט צעיר פעיל במפא"י כאחראי על תעסוקת אקדמאים, קראו לו יוסי שריד.
"כשסיימתי את לימודי המשפטים בא אליי שריד והציע לי הצעה שאי אפשר לסרב לה: להיות עוזר ויועץ של שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, וכמובן שקפצתי על המציאה. עבדתי עם שפירא עד לאחר מלחמת יום הכיפורים. שר המשפטים החדש היה עו"ד חיים צדוק, שהייתי עוזרו ויועצו הקרוב", הוא מספר.
היית איש משרד המשפטים ונציג מובהק של הצמרת המשפטית, אבל לימים פרסמת ספר נגד היועץ המשפטי לממשלה, וגם הספר הנוכחי נכנס חזק במערכת המשפטית.
"הסקרנות בכל מה שקשור ליועץ המשפטי לממשלה נולדה באותה תקופה כי חוויתי וחזיתי חוויות ומחזות שלא העליתי על דעתי, בעיקר כאשר נוצר קרע עמוק בין שר המשפטים דאז שפירא ליועץ המשפטי דאז, מאיר שמגר.
הקרע היה כל כך עמוק שהם הפסיקו לדבר ביניהם. להפתעתי הרבה, דווקא בתקופה זו ראש הממשלה גולדה מאיר תמכה בשמגר וטיפחה אותו יותר מאשר שר המשפטים שלה שהיה בן בריתה הפוליטי. בשלב מאוחר יותר, כשנתמנה אהרון ברק ליועץ המשפטי לממשלה, הייתי נוכח בכמה עימותים חריפים בינו כיועץ משפטי לבין יצחק רבין, שהיה אז ראש הממשלה.
"הייתי מלא חידתיות לגבי התפקיד הזה של היועץ המשפטי לממשלה. היו לו ויש לו עוצמות וסמכויות שלא היו לאף פקיד אחר במדינת ישראל.
מאוחר יותר חקרתי את הנושא לעומק וכתבתי עליו ספר מקצועי. גם בספר החדש אני מביע את דעתי, אבל בטכניקה ספרותית של רומן. אני אכן סבור כי המבנה המשפטי של מדינת ישראל הוא בעייתי".
מה הבעיה?
"תפקיד היועץ המשפטי לממשלה מכיל יותר סמכויות מכל בעל שררה במדינת ישראל, הוא גם ראש התביעה הכללית וגם הפרשן האולטימטיבי של החוק. התפקיד הזה הוא המצאה ישראלית מקורית ואין לה אח ורע בעולם. הוא היה פגום מההתחלה וקידשו אתו מפני שבמהלך השנים התמנו אנשים טובים לתפקיד"
.
ולאן זה מוביל?
"למיטב ידיעתי, לא היה יועץ משפטי שעשה במכוון שימוש לרעה בכוחו אבל היו כאלה ששיקול הדעת שלהם היה מוגבל".
גוטמן, איש מפא"י ומפלגת העבודה, עבד במשרד המשפטים עד שחיים יבין הכריז ב~1977 על המהפך שהפך את "בגין לשלטון" מססמה לעובדה. הפרקליט המבריק ואיש הליכוד שמואל תמיר התמנה לשר המשפטים, ותוך שבועות אחדים הראה לגוטמן את הדלת החוצה ועשה זאת בצורה מקורית.
"בין חדרי לחדרו של השר בתוך הלשכה היתה דלת פנימית. איך ששמואל תמיר הגיע הוא נתן הוראה להוריד את הידית בחלק שלי של הדלת ולהשאיר את הידית בצד שלו, כלומר שהוא יוכל להיכנס אליי בכל עת, אבל לי לא תהיה דלת פתוחה. הבנתי את הרמז והתפטרתי.
"אפרופו תמיר, אחרי שהתפוטרתי נסעתי ללונדון כדי לחקור את נושא היועץ המשפטי לממשלה בבריטניה. באותה תקופה התפרסמה כתבה לא מחמיאה על תמיר בשבועון "העולם הזה", והוא חשד שאני הדלפתי. זה יצר בינינו יחסים מתוחים מאוד. רק כעבור שנים הוא עלה על עקבות המלעיזים, פגש אותי בכנסת והתנצל, ומאז התפייסנו.
"בתפר שבין צדוק לתמיר היתה תקופה די ממושכת שלא היה שר משפטים בפועל. בתקופה זו עבדתי בצמידות מלאה עם אהרון ברק, שהיה היועץ המשפטי לממשלה. בימים אלה אנו סוגרים מעגל כשמתן בני הצעיר שהוא משפטן הוא עוזר המחקר של פרופ' ברק במרכז הבין~תחומי".
לפני 30 שנה פרש גוטמן מהשירות הממשלתי כסיביל סרוונט ופתח בפרקטיקה פרטית כעורך דין רב~תחומי.
"תחילה התמחה בנושאים כלכליים וייצג את החברות הגדולות במשק בנושאים שונים, ובהמשך, עם שותפו למשרד עו"ד דב נייגר, לשעבר נציב מס הכנסה, הרחיב את העיסוק במכלול הנושאים המשפטיים, אבל נמנע מלעסוק במשפטים פליליים או בדיני משפחה. כעורך דין כלכלי הוא שלח ידו בעסקים פרטיים והפך לאיש אמיד.
במשרד עורכי הדין שלו ברחביה לא הסתפק גוטמן במשפטים ועסק בדברים נוספים, "בשביל הנשמה", כמו שהוא מגדיר אותם. "לאורך כל השנים הייתי חבר פעיל במפלגת העבודה ומוסדותיה. הייתי פעיל מרכזי במשמרת הצעירה ובעיקר בסניף הירושלמי של המפלגה.
"בשעתו כיהנתי כחבר עיריית ירושלים מטעם העבודה בתקופת טדי קולק, וכמעט כסגן וממלא מקום ראש העירייה עד שטדי העדיף ברגע האחרון את יוסף גדיש, שהיה מבוגר ממני בעשרות שנים והיה מנוסה כראש עיריית עכו", הוא אומר.
בשלב מאוחר יותר שקלה מפלגת העבודה להריץ אותו כמועמד לראשות העירייה מול אולמרט וטדי, אך ירדה מהעניין לאחר שהתברר כי הסיכויים קלושים. גם בזירה הארצית הוא התמודד לפני שלוש שנים במרכז מפלגת העבודה על כהונת שר בממשלה, אך הפסיד על חודם של כמאה קולות.
"בשל ניסינו וקשריו לצד שלל תאריו האקדמאיים הוא הצליח כאמור להתברג לשורה ארוכה של מועצות מנהלים ודירקטוריונים. ברשימה החלקית שבהם הוא חבר או היה חבר ניתן למצוא את הרשות לניירות ערך, "אל על", חברת "נחושתן", הבנק הבין~לאומי, הבנק לפיתוח התעשייה, חברת הבנייה "דרוקר-מאליבו", חברת "לוחות הגליל", בנק אוצר החייל, החברה לסיכוני סחר חוץ, הכשרת הישוב של משפחת נמרודי, "נטוויז'ן" ועוד.
לצד העיסוקים הכלכליים והציבוריים מצא גוטמן פנאי להתמסר גם לאהבתו הגדולה: ספרות ועיתונות. במשך שנים הוא הנחה את תכנית הטלוויזיה "אש צולבת", בה ראיין או יותר נכון צלב את כל המי ומי; הגיש וערך את תכנית הרדיו "הפוך על הפוך" בקול ישראל; כתב תסריט לסדרת הטלוויזיה "קו 300", שהתבססה על ספרו "טלטלה בשב"כ" וזכתה בפרס סדרת הדרמה הטובה ביותר לשנת 77'. במשך שנים הוא שימש הפרשן המשפטי הקבוע של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות".
מה דעתך על התנהלות התקשורת מול הפוליטיקאים?
"המשפטים נעשים בכיכר העיר. לא בטוח שאלמלא התקשורת היה מוגש משפט רמון ושדוקטור ג'קי סרוב היה מקבל 18 חודשי מאסר על המעשה שעשה. אין לי ספק שכיכר העיר משפיעה מאוד גם על בתי המשפט, וגם על החלטות המשטרה והפרקליטות".
היא מביאה נושאים לידיעת הציבור והפידבק טבעי, זו לא אשמתה.
"תפקיד התקשורת הוא לסקר ולא ליצור. היא יוצרת מצב. להערכתי יש ברית לא קדושה והרסנית בין התקשורת, המערכת המשפטית והמשטרה. זה בא לידי ביטוי במשפט הרחוב היום ובלחץ על נושאי תפקידים, כולל היועץ המשפטי לממשלה. אני לא נוקט עמדה, אבל יכול להיות שאילו המערכת המשפטית לא היתה לחוצה על ידי התקשורת בפרשת משה קצב, כתב האישום היה אחר".
כעיתונאי, סקופ חייו היה ראיון שערך עם ראש השב"כ לשעבר, אברהם שלום, לספרו "טלטלה בשב"כ". "כשכתבתי את הספר אי אפשר היה להשיג את שלום, שסירב בעקשנות להתראיין וגם לא חי בארץ באותן שנים. יצרתי איתו קשר באמצעות מקורב, והוא הסכים לפגוש אותי בלונדון לשיחת סרק, עם אזהרה מראש שאצא בידיים ריקות", נזכר גוטמן.
"לקחתי את הסיכון. כמו בסרטי ריגול נסעתי ללונדון, השארתי הודעה במספר טלפון שקיבלתי מראש והמתנתי. הוא התקשר ולאחר משא ומתן ממושך ביקש ממני להגיע ב~24:00 בלילה לפתח המלון שבו התגוררתי, כדי שיבוא לאסוף אותי, וכך היה. הוא לקח אותי לדירתו, אבל בשיחה לגופו של עניין היה סגור הרמטית.
"הצעתי להקליט אותו ולהשאיר את הקלטות אצלו למשך שבועיים כאשר יש בידו אפשרות לשחרר, לצנזר או לגנוז אותן. התפתחה שיחה מרתקת של חמש שעות. הוא דיבר נון~סטופ, לפעמים ברמה של התרגשות שגבלה בבכי, וסיפר לי את הסיפור מנקודת המבט שלו. אחרי שבועיים הוא שלח לי את הקלטות באמצעות מקורב עם סיווג בטחוני, ואישר את הפרסום".
מעבר לקשת עיסוקיו המקצועיים, הציבוריים והפוליטיים, גוטמן ידוע בציבור הירושלמי כסלב מקומי, תואר שהוא קנה ביושר. הוא יקיר מדורי החברה והרכילות במקומונים המדווחים כי הוא וזוגתו תמי מקשטים בנוכחותם מסיבות ואירועים, פרמיירות ופתיחות למיניהן.
קשה להחמיץ את הנוכחות שלו וקומתו הגבוהה נראית למרחוק. בעבר היה כבד משקל, אך במשך השנים השיל עשרות קילוגרמים בדיאטות ואימונים יומיומיים. קולו רדיופוני, חזק ורועם ובדרך כלל נעוץ בפיו סיגר. לא פעם הוא כיבד והתכבד בסיגרים קובניים עם הקולגות חובבות העשן בדמותם של אולמרט, נתניהו וטדי קולק.
גוטמן מתנהל בו זמנית בשתי מכוניות: וולבו כסופה וחדישה כיאה למעמדו, ומכונית סמארט זעירה וקטנה שמעוטרת בצבעים ובאיורים פסיכדליים ובפרסומות של "מעריב".
הדמות של הענק עם הסיגר שנדחק למכונית צבעונית בעלת שני מושבים מושכת תשומת לב רבה. גוטמן עצמו מסביר את הכפילות במכוניות בפרקטיקה של העניין: קל יותר להחנות בירושלים עם מכונית קטנה שניתן להשחיל באופן מאונך לשורת מכוניות. אה כן, והסמארט פשוט מצאה חן בעיניו.
גוטמן, שכאמור לא זכה לכהן כשר, נחשב דווקא לחבר פרלמנט מוצלח ביותר. בירושלים פועלים מספר פרלמנטים חברתיים מקומיים, כולם תולדה של תכנית הרדיו המיתולוגית "הפרלמנט הירושלמי". גוטמן שבר את השיא בעיר כחבר בו זמנית בחמישה פרלמנטים שונים.
"בכל יום שישי ב~30 השנה האחרונות מתקיים הפרלמנט הוותיק עם יצחק נבון, יחזקאל זכאי, רפי פלד, פרופ' דני צבעוני, חיים כהן, האמן דוד סוזנה ועורכי הדין יהודה רווה, דני עזריאלי, יאיר גרין ומיקי שניידר", הוא מספר.
"בדרך כלל מתכנס הפרלמנט במסעדת 'לה גוטה' והאפרטיף כולל שיחה עם פרשת השבוע של הנשיא החמישי נבון. בשבת בבוקר מתקיים פרלמנט נוסף עם עזרא בליליוס, דוד מונשיין, יהודה וייס, דני ברלר, יוסי זרזבסקי ואחרים. עד השנה שעברה דני אנג'ל היה נוטל בו חלק".
נוסף לכך יש פרלמנט של אמצע השבוע המתכנס ב"לחם ארז" ברחוב הרצוג, שם נפגש גוטמן עם חברים ותיקים כמו יהלי כהנוב, יוסי חביליו, אלי לופז ואבנר לוי. במוצאי שבת משתתף גוטמן בפרלמנט של כדורגל המתכנס דרך קבע אצל עו"ד שניידר ורעייתו השופטת אנה, בשדרות שי עגנון. לשם מגיעים אלישע פלג, אבי יהודיוף, זרזבסקי ואחרים. בימי חמישי בחורף מתכנס פרלמנט של כדורסל אצל גוטמן בבית והחבורה צופה בצוותא במשחקי מכבי תל אביב.
בצהרי יום שני מקפיד גוטמן לצפות בסרט חדש באולם הקטן של תאטרון ירושלים, שם הוא מכהן ממלא מקום יו"ר המועצה לסרטים ומחזרות – "הצנזורה". אחרי הצפייה מתכנס פרלמנט נוסף במסעדת התאטרון עם עו"ד נסים אבולוף, פרופ' משה שרון, עו"ד עמרם בלום וכמובן אשת הצנזורה הוותיקה סוניה דוד אלמליח.
גם משרדו של גוטמן ברחביה נראה כתפאורה למופע של פרלמנט ירושלמי נוסטלגי, ולא כמו משרד עורכי דין. על הכתלים במקום ספרי משפט יש כרזות של פרסומות מימי הצנע של דב יוסף, מכונת כתיבה עתיקה, הכבשה של קדישמן וכמובן תמונות מקיר אל קיר עם כל החברים למיניהם.
עם מרבית מבני דורו, גוטמן מהסס לפעמים אם לעזוב את ירושלים. "אני מחזיק דירה בתל אביב, דירה קטנה. אני לא אומר שמחשבות כאלה לא עוברות בראש, בעיקר כשארבעת ילדיי עם נכדיי גרים שם. זה בוודאי יוצר איזושהי מחשבה, אבל היא לא מגובשת. אולי זה יקרה יום אחד, למרות הקושי".
עו"ד גוטמן הוא איש של קשרים, ואיכשהו הכול קשור אליו. למרות העובדה שהוא דמות פוליטית וחבר מפלגת העבודה, הוא מנהל סימולטנית קשרי ידידות קרובים ברמה האישית עם יריבים פוליטים כמו אולמרט נתניהו וברק, איווט ליברמן ואריה דרעי.
המלצרים הוותיקים בבתי הקפה של רחביה מספרים כי לעתים קרובות הוא סועד ארוחת צהריים עסקית אינטימית עם אח"מ זה או אחר. לאחרונה הוא פתח שולחן עם נתניהו ועם ברק.
גוטמן ואולמרט הם פחות או יותר בני אותו גיל ובוגרי אותו מחזור בפקולטות למדעי החברה והמשפטים באוניברסיטה העברית. במקור אולמרט היה חירותניק שרוף ורוויזיוניסט ימני מנחלת ז'בוטינסקי, וגוטמן מפאיניק שרוף, מה שלא הפריע להם להיות חברים לאורך שנות דור.
"גוטמן נשאר מפאיניק קפיטליסט ובמשך השנים אולמרט התקרב לכיוון הזה. בתקופה שאולמרט היה עורך דין פעיל הם ניהלו דיאלוגים רבים על רקע מקצועי.
בספר החדש שפורסם בהוצאת "ידיעות ספרים" מככב, באופן לא רשמי כמובן, אהוד אולמרט המכונה "ראש הממשלה יואב ברקן": מוכשר, נהנתן ורודף שלום בזירה המדינית, שהמערכת המשפטית והמשטרתית תופרת לו תיק.
אולמרט היה כמובן הראשון שקרא את הספר, היישר ממכבש הדפוס. ראש הממשלה שכב במיטתו לילה שלם ליד הטלפון האדום ובאשמורת הבוקר צלצל לגוטמן ואמר "נהניתי לקרוא את הספר, לא נרדמתי עד שלא סיימתי אותו".
עם נתניהו הסיפור שונה. שניהם אמנם ירושלמים מבטן ומלידה, אבל בילדות ובנערות לא יצא להם להיפגש. גוטמן נולד וגדל בשכונת גאולה שבצפון העיר שנים מספר לפני נתניהו, שנולד וגדל בשכונת תלפיות שבדרום העיר. כשגוטמן סיים את התיכון והיה בתנועה המאוחדת נתניהו התחיל ללמוד בגימנסיה רחביה והיה בצופים. הם נפגשו רק בשלב מאוחר יותר.
איך הכרתם?
"עם נתניהו הסיפור שלי התחיל דווקא ברגל שמאל. פעם ראיינתי אותו בתכנית הטלוויזיה שלי, 'אש צולבת'. שאלתי שאלות נוקבות ומרגיזות, הוא לא כל כך רצה להשיב והראיון כמעט נקטע.
"זמן קצר אחר כך נפגשנו באירוע חברתי, שוחחנו על הראיון ועל השלכותיו. כעבור שבועיים סעדנו יחד כאן ברחביה ושוחחנו במשך ארבע שעות. זו היתה אחת השיחות הכי מרתקות שהיו לי. הוא התגלה כבעל קסם אישי רב וגם נעים מאוד, לעומת הדימוי הדמוני שהיה לי עליו קודם. מאז התחילה והבשילה ידידות עמוקי בינינו".
אתה גם חבר של אהוד ברק.
"את אהוד אני מכיר מתקופה האוניברסיטה. הוא למד בירושלים פיזיקה ומתמטיקה. את מסע הבחירות שלו לראשות הממשלה ב~1999 הוא התחיל אצלי בבית, הכנס הראשון של ההכרזה היה בסלון. אני שומר איתו על יחסים טובים לאורך השנים, ומעריך אותו מאוד. הוא לא חף מטעויות ומגרעות, אבל הן מתגמדות מול יתרונותיו".
היית הולך לפוליטיקה היום?
"כן. עם חשש, אבל הייתי הולך. במובן זה הערכתי מאוד את פרידמן שניסה לעשות סדר חדש בדברים".
בספר אתה מתאר מערכת משפטית שתוקעת גלגלים ברשות המבצעת.
"זו מדינה שהתלונה הפלילית במאבקי כוח פוליטיים הפכה להיות כלי להשחית. הן זוכות לתהודה גדולה כי הן עסיסיות, מוכרות עיתונים וספרים, אבל בעצם אין בהם כלום. בשנים האחרונות חלק גדול מכתבי האישום שהוגשו נגד אישי ציבור גוועו, ואלה שהורשעו הורשעו בדוחק".
הספר, כצפוי, מסתיים בסוף חיובי.
"במציאות דברים מתרחשים אחרת, אין מספיק אנרגיות בגופים המחוללים. בא דניאל פרידמן וניסה לעשות שינוי, דבר שהיה צריך להתקבל בתמיכה גדולה מאוד, וזה התקבל בדיוק ההפך. תקפו אותו, ביזו אותו, השפילו אותו. מה לא אמרו עליו? עד שיקום מישהו שיעשה סדר במערכת השלטונית ייקח עוד זמן", הוא מזהיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
