אופני ערים: חבל שתל אביב לא ערוכה לקראת רוכבי האופניים
מצב החניה בעיר בלתי נסבל. תל-אביבים עצבנים נאלצים להסתובב דקות ארוכות בחיפושים אחרי פיסת מתכת שאפשר לקשור אליה את האופניים
אל התובנה הזו הגעתי כשסרתי לסידורים בבניין משרדי הממשלה, שמשקיף על צומת בגין-קפלן. גלשתי עם האופניים במדרכה שלמרגלות המגדל, וגיליתי לאכזבתי שכל עמדות הקשירה תפוסות. בדקתי את כל העמודים בסביבה: תמרורים, רמזורים, מעקה ביטחון. נאדה. עשרות זוגות אופניים השתלטו על כל פיסת מתכת שאפשר להקיף באמצעות שרשרת.
בצר לי טיפסתי בחזרה על גבעת הקריה, ונאלצתי לכתת כברת דרך הגונה עד שמצאתי תמרור מתנדנד ופנוי. התנחמתי בידיעה שאלה צרות טובות. מספר רוכבי האופניים בתל אביב גדל בקצב מסחרר, רק חבל שהעיר לא מוכנה לקראתם.
הפעם הסתדרתי, אבל אני אומר לכם - חולדאי חייב לעשות עם זה משהו. מישהו צריך להסביר לו שבפרומיל מתקציב החניונים שהוא לא מפסיק לבנות הוא היה יכול לסדר חניות אופניים כמו בכל עיר דו-גלגלית שמכבדת את עצמה. ראש העירייה מוכרח להתעורר כי יותר ויותר רוכבי אופניים עצבנים מסתובבים ברחובות ומחפשים משהו להיקשר אליו. רק חסר שיתחילו לחלק לנו דוחות על קשירה באדום-לבן.
ליסולטה פלסנר היא אישה נאה, גבוהה ואתלטית, כמו שרק מי שנושאת גנים נורדיים, ובילתה מחצית מחייה על אופניים יכולה להיות. היא גם שגרירת דנמרק בישראל.
לפני כמה חודשים הזדמנתי לשגרירות, ששוכנת בלב תל אביב. הפורום היה מצומצם, והשיחה נסבה באופן טבעי על עניינים ירוקים, כיאה למדינה שמנסה למצב את עצמה כקטר האקולוגי של אירופה. כשנשאלה השגרירה על התרשמותה מתל אביב היא השיבה בחיוך שהיא הופתעה לגלות שישראלים רבים כל כך מתעקשים להיצמד למכונית הפרטית שלהם. כשגרתי בדנמרק, ציינה, הייתי נוסעת באופניים לכל מקום, גם לעבודה, אבל פה מפחיד ולא נוח לרכוב בעיר.
לתומי חשבתי
היא השתתפה באחד הפאנלים, התגאתה בביצועים האקולוגיים של דנמרק (הייתי שם, ותתפלאו - גם לדנים יש מה לשפר), והוסיפה: "כמי שנהגה לרכוב על אופניה לעבודה יום ביומו, בגשם או בשמש, הייתי מצפה לראות יותר רוכבים על חשבון מכוניות פרטיות בתל אביב". אם זה נשמע לכם כמו מסר של נציגת העולם הנאור שמנסה להרביץ תורה בנייטיבס, זה כנראה מפני שזה בדיוק מה שזה.
כל נהג מכונית או רוכב אופנוע מכיר את הרגע מקפיא הדם הזה: אתה מבצע פנייה, ומעבר לסיבוב ממתינה עמדת משטרה. אם הם בדיוק מטפלים בלקוח - נהג ביש מזל שעבר כאן דקה לפניך - אתה נושם לרווחה. אם לא, הלב דופק במהירות בתקווה שלא יסמנו לך לעצור.
בכלל לא חשוב אם ביצעת עברת תנועה או נהגת למופת, אם כל הרישיונות ממתינים למסדר בתא הכפפות או שמא שכחת לחדש אותם בעשור האחרון. לנהג הישראלי יש מנטליות של עבריין מועד: גם אם אין לו שום סיבה לחשוש משוטרים, הוא מעדיף לראות אותם בסדרות טלוויזיה.
השבוע זה שוב קרה לי: יצאתי מהרחוב, והם היו שם. שוטר, שוטרת, ניידת, כל החבילה. לרגע נתקפתי בחרדה הרגילה, אבל שנייה לאחר מכן הבנתי שזהו - אין לי ממה לחשוש. אני מסתובב בעיר עם שריון המגן המושלם מפני נציגיה הערניים של משטרת התנועה: האופניים שלי.
פתאום הבנתי שאיש לא יבקש ממני רישיונות, לא ישאל למה אני נוסע באדום או בעצור או נגד כיוון התנועה. אני יכול לעשות ככל העולה על רוחי - הסמלת הקשוחה לא מתעניינת בי, היא לא תבקש ביטוח חובה וגם לא טסט. האופניים בתל אביב ובישראל לא באמת נספרים ככלי תחבורה. יש לזה הרבה חסרונות, אבל לפחות יתרון גדול אחד: הפסקתי לפחד כשאני רואה שוטרים.
בשבת נחנכה בשעה טובה עונת הרחצה, אז כולם ביחד מתבקשים להחזיק חזק אצבעות, ולהתפלל לחייה ולתפקודה התקין של צנרת הביוב של אור יהודה, יהוד, קריית אונו, בקעת אונו וכל יישוב שממוקם אי-שם במרחב שבין גדרה לחדרה, ושאם הצנרת שלו תתבקע, יזרמו נהרות של קקי לירקון ולחופים שלנו. תהיו בריאים, צינורות יקרים, בריאים וחסונים, ותחזיקו מעמד לפחות עד נובמבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
