נהרג מאש כוחותינו: משפחות מספרות על ההתמודדות
מה עובר על הורים שבנם נהרג מ"אש כוחותינו"? שלוש משפחות שכולות חושפות את התחושות והרגשות ולא מחפשות אשמים. הן רק מבקשות שטעויות נוראות כאלה לא ישובו לעולם
שיירה ארוכה מדי של נופלים מחזיקה את המגש שעליו ניתנה המדינה ועליו היא ממשיכה להתקיים. אם הורים לילדים שנפלו מאש האויב במלחמות ישראל השונות סובלים, תארו מה קורה בנפשם של הורים שילדיהם נהרגו מאש כוחותינו.
בהנחה שלא היה אפשר לעצור את השתלשלות המלחמות השונות, מותם של חיילים שנהרגו מאש האויב עוד איכשהו מתקבל על הדעת מתוך ההבנה כי אלה חוקי המשחק במלחמה.
מבין אלפי הרוגי המלחמות, אחוז קטן יחסית מצא את מותו מאש כוחותינו, ובכל זאת, לכל מלחמה יש ההרוג שלה מאש כוחותינו. אחד לפחות.
כמה שזה נראה מיותר וטיפשי, ובוודאי בצבא מאומן היטב שמשתמש בטכנולוגיה חדשנית. אם לב העם יוצא למשפחות השכולות הרגילות לכאורה, סביר שהוא יכאב שבעתיים את כאבה של משפחה שהילד שלה נהרג מאש של חבר.
מה עובר על הורים שעומדים בפני טרגדיה שכזאת? האם המונח "אש כוחותינו" משפיע על היגון, על הייסורים, על ההתמודדות עם הכאב? האם הוא מעורר כעס או שמא תחושת השייכות במילה "כוחותינו" מעמעמת ולו במקצת את הכאב הנורא?
לירון שרביט, בנם הבכור של פרי ומאיר מבית חשמונאי, נהרג מאש כוחותינו באוגוסט 2000 בפעילות מבצעית בכפר עסירה א-שמאלייה, שעה שניסו לתפוס את בכיר מבוקשי חמאס בגדה, מחמוד אבו הנוד. שרביט, סמל צוות בדובדבן, נהרג עם שני חבריו ליחידה, רועי אבן-פילשטיינר וניב יעקובי, על גג בית הצמוד לבית המחבל על ידי שלושה צלפי דובדבן שהתמקמו על גג מצדו השני של בית המחבל.
הוא היה בן עשרים במותו. אנחנו פוגשים את הוריו בביתם. פרי פתחה את הדלת, מאיר הגיע אחרי כדקה. זה גם מה שקרה בבוקר הנורא. "אני מסתכלת על המוות של לירון כעל מוות של חייל שיצא לפעולה ונהרג", היא מסבירה מדוע כאבה אינו שונה משל כל אם שכולה אחרת, מדוע אינה כועסת למרות הנסיבות. "אין שום כעס מבחינתי.
כשפתחתי את הדלת וראיתי שזה קצין העיר אמרתי לו:'מה קרה? תגיד'. רציתי שהוא יאשר לי את התחושות. הוא שתק. תבין, כל השכונה הייתה ערה. ירדתי למטה, אמרתי:'מה קרה? הבן שלי בצבא'. נתתי למאיר צעקה בעדינות, ופתאום ראיתי חבורה: הסרן, הרופא ומספר שלוש וארבע. הסרן הכניס אותי פנימה. מאיר ירד את המדרגות ארבע-ארבע. הם רצו אליו והושיבו אותו על הספה. אמרתי לו:'נו, תגיד מה קרה?' הוא אמר:'תשבי'. אמרתי :'לא אשב, כי אם אשב, לא אקום'. הוא אמר לי:'אנחנו מצטערים להודיע שלירון נהרג בפעילות מבצעית'. מאיר התעלף. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי שהוא לא יודע כלום".
מאוחר יותר הגיע נציג של דובדבן לבית משפחת שרביט להסביר מה אירע במבצע. "אני אומרת לו:'נו, מה קרה?'" ממשיכה פרי. "הוא אומר לי:'אני מצטער להודיע לך'. אמרתי לו:'מה, לירון לא נהרג?' הוא אומר'לא'. אמרתי לו'טעות בזיהוי?' הוא אמר:'כן, זה מאש כוחותינו'.
"אמרתי לו שזה לא משנה. התוצאה היא אותה תוצאה. מיד אחרי זה הגיעה התקשורת, וביקשתי שיביאו לכאן את הצלפים. גם לירון היה צלף, וחשבתי מה הייתי עושה אם ללירון היה קורה אותו דבר. הוא בטוח לא היה בחיים. הוא היה שם רובה במצח ויורה בעצמו, כולם אמרו לי את זה. אין לי כעס על אף אחד. אני מאמינה מאוד שזה הגורל. מהבוקר הראשון זה ככה".
כאמור , מאיר התעלף. המכה שקיבל
"לפני הגיוס הוא הלך לגיבוש במטכ"ל, הוא הפסיק כי הוא החליט שזה לא בשבילו. אמרתי לו:'מה? ישלחו אותך ללבנון, תהיה בגולני, תהיה מטרה נוחה'. התקשרו אליו אחרי כמה ימים ואמרו לו לבוא לדובדבן. חיילים בגבול הם מטרות, יושבים במקום מסוים כמו מטרה, ומזה פחדתי. בדובדבן הוא זה שמחפש את המטרה, הוא התוקף. ואז התהפך הכול, וזה לא הסתדר לי. דובדבן עשו אלפי פעולות, ואף פעם לא נהרג חייל מהאויב. הכול היה מטעויות או תאונות.
"אתה מבין, ביחידה לא נהרגו מאש אויב, וזה כואב לי. אני כבר לא כועס, על מה אני יכול לכעוס. אני כועס על זה שהוא לא נמצא פה. זה לא היה שונה אם הוא היה נהרג לא מאש כוחותינו. האובדן הוא אותו אובדן. היו לי כעסים בהתחלה, לא על החיילים, אלא ביקשתי שיילמד לקח להבא. לחקור, להגיע לאמת ולהסיק מסקנות. להגיד את האמת כמו שהיא כדי שחיילים אחרים לא ייהרגו כך. הכעס שלי היה על הדוח שהיה לא נכון והיה כתוב לא נכון. אנחנו שאלנו את החיילים שהיו אתו בשטח מה קרה, והדוח היה שונה לגמרי ממה שהם סיפרו".
פרי: "הייתה לי תקופה קשה מאוד, שכעסתי מאוד על אלוהים. שתבין, לפני שלירון נהרג אני הייתי זאת ששומרת. אחרי זה עישנתי בשבת, הכול. היה לי כעס גדול על אלוהים. כשמאיר התחיל להתקרב לדת אמרתי לשליח הציבור שמאיר הפך את הבית.
"לא הדלקנו אש, אבל נסענו ובילינו. אמרתי לו שאני מעשנת בשבת, והוא אמר לי משפט שריכך אותי. הוא אמר לי שאלוהים לא שופט אדם בשעת צער. אמרתי לו:'יצחק, אני מעשנת בשבת'. הוא אומר לי:'אז מה?'"
שני חבריו של לירון נהרגו בו במקום. לירון נהרג בגלל איבוד דם. רק אחרי עשרים דקות מתום הירי הגיעו אליהם כוחות הסיוע. פרי אישרה נתיחה שנקבע בה כי בנה מת מאיבוד דם.
"מהרמטכ"ל מופז ביקשתי דבר אחד", מגוללת פרי."' כל מה שיש פה לא מעניין אותי בכלל. מעניין אותי שתחקרו, לא כדי לערוף ראשים, אלא כדי להפיק את הלקחים שלא תצטרך לבוא לעוד אימא'. אני לא אשכח את הדמעות שהוא הוריד.
בשבעה עדיין, ביום החמישי, הגיע לכאן האוגדונר. הם עשו ועדת חקירה בתוך פיקוד מרכז, והוא הראה לי מפות. אמרתי לו שזה לא מעניין אותי, שאלתי לאילו מסקנות הגיעו. הוא אמר לי:'לעולם לא נדע'. שאלתי :'מה?' והוא אמר לי:'האשמים לא בחיים'. אני חמישה ימים לא בוכה, לא צועקת, קיבלתי את כולם, והוצאתי את עצמי מעצמי והסתכלתי מלמעלה, ואני זוכרת שארבעה חודשים לפני כן ראיתי הלוויה שקטה ושאלתי איך האימא יכולה להיות קרה כל כך.
אמרתי שאם מישהו יבוא להודיע לי, הוא יהיה מסכן: אני ארצח אותו ואתאבד. אחרי שלירון נהרג אמרתי לעצמי שאחרי השבעה אתמודד עם זה כי יש בית לארגן ושבעה. עכשיו מגיע האוגדונר, אומר לי דבר כזה, אמרתי לו:'סליחה?' אמר'אני מצטער'. אני לא יודעת מאיזה אינסטינקט, תפסתי אותו בחולצה ואמרתי לו:'תקשיב לי טוב, טוב. הבן שלי אינו, אבל אתה לא תהפוך אותו לש"ג'. עכשיו תבין, חצי שעה אחרי זה מופז היה אמור לצאת לתקשורת עם המסקנות.
אמרתי לו:'קח את הרגליים ותעוף מפה. הבן שלי לא יהיה הש"ג במקומך'. שאלתי את החיילים אם לירון היה בסדר, את המפק"צ (מפקד הצוות, י"ה), וכולם אמרו לי שהוא היה מעל ומעבר.
"שלחתי את האוגדונר, וזאת הייתה הפעם הראשונה שצעקתי. הדבר השני שעשיתי היה להתקשר ללשכה של מופז.
"אמרתי לו: 'מופז, תקשיב לי היטב. אם אתה יוצא לתקשורת עם המסקנות האלה, כל התקשורת אצלי בבית. כמו שחיבקתי את הצבא חמישה ימים, אתה לא יודע מה אני מסוגלת לעשות אם אתה מקבל את המסקנות. אני רוצה שתוציא את זה מפיקוד מרכז'. הוא אמר:'בסדר, תירגעי'. אמרתי לו:'אוגדונר יבוא לאם שכולה ויגיד לה דבר כזה?' הוא התקשר ואמר לי שמסיבת העיתונאים מבוטלת. בלילה הוא התקשר שוב ואמר שהעבירו לאלוף מפיקוד צפון את החקירה'".
ההבדל בין הגישה של האב ובין הגישה של האם מתחיל קודם כול באופי. פרי היא המובילה, זאת שמדברת, מסבירה. מאיר שקט יותר, סגור, וכשהוא כבר מדבר, הדמעות חונקות את גרונו. אצל פרי הדיבור מזכך, כך נדמה. כאילו כל מילה היא עוד אבן בבניין התרפיה. "הפסיכולוג אמר שכל אימא שמגייסת את הבן שלה חושבת בתת-מודע על מוות, ואני בניתי תסריט. הוא אמר שאני פסימית, וזה לא משנה באילו נסיבות הוא נהרג. הוא היה יכול להיהרג מהמחבל. זה שהייתה פשלה זה הגורל שלו ".
מאיר: "אני הייתי אופטימי. האמנתי תמיד שאם אדם הולך בדרך ישרה ולא סוטה ימינה ושמאלה, שום דבר לא ישתבש. אמרתי שאם הוא ביחידה כזאת, לא יקרה לו כלום. היום אני מבין שזה מעל הכול, מעל הרציונל בכלל. גם אם אתה בסדר, יכולים לקרות דברים שאתה לא מצפה להם".
פרי: "כשאתה בתוך השכול יש לך שתי אפשרויות וקו דק שמפריד בין שפיות לאי-שפיות. אתה יכול לשקוע, אבל מאיר היה גמור, אז הייתי חייבת לשמור על המשפחה".
מאיר: "כל הרציונל וההיגיון שלי התנפצו. זה לא היה בשליטה שלי, זה לא דבר שיכול להיות בשליטה של אף אחד. הרי ידעתי שהסכנה נמצאת בצד אחד, ולירון היה בצד השני. חבר שלו שהתאמן אתו והתחבק אתו פתאום יורה בו. זה לא נתפס. יש תסריט, והוא חייב להתבצע כנראה, לא משנה מה".
כמו הבן דגן ורטמן, שנהרג במלחמה בעזה, גם ד"ר אלי ורטמן הפך לאחד מגיבורי "עופרת יצוקה" בזכות המסרים המרגיעים, המחבקים והאוהבים ששלח לחיילים שהרגו את בנו בשוגג. הוא יושב עם דבי אשתו.
הם מדברים בשקט, עיניהם משדרות עומק רב, כמעט תהום. דגן (שהיה בן 31 כשנהרג) שירת כמ"פ בגדוד 13 של גולני ונחשב עילוי הן מבחינת כישוריו כקצין והן בזכות אופיו הייחודי.
רס"ן ורטמן חזר מחופשת לימודים ללחימה, אפילו שלא היה מחויב בכך. הוא נהרג עם יוסף מועדי ונתאי שטרן בשל טעות בזיהוי. סיפרתי לזוג ממעלה מכמש את סיפור מות בנם כמו שהוא ידוע לי. "זה יכול להיות, אנחנו לא עוסקים בזה", אמר אלי.
זה לא עניין אתכם?
אלי: "את זה לא אמרתי. ברגע שאתה יודע שזה היה חלק מתוך מאמץ אמיתי ואתה מכיר את האנשים, אתה יודע שהאנשים האלה לא אשמים. אותי מעניין מה קרה לדגן".
דבי: "אנחנו לא מצליחים להיות מעוניינים בדבר הזה. אנחנו מבינים שכולם היו באותו צד ויצאו למלחמה. קרה משהו שאף אחד לא התכוון אליו ולא רצה אותו, וזה כנראה משהו שגם קורה הרבה פעמים. הסבירו לנו שהיה ריכוז גדול מאוד של חיילים בשטח בנוי.
"זה אחד הדברים שקורים. אנחנו מאמינים שיש השגחה מיוחדת בשעת מלחמה. זה נורא באופן אישי, אבל זה מושגח. אנחנו לא חושבים שהפרויקט של להשליך על מישהו ייתן דבר, זה עמוק הרבה יותר מזה. הבן שלנו הלך למקום שהוא לא היה חייב להיות בו. הוא היה בחופשת לימודים ורצו שהוא יהיה בחוץ, אבל הוא אמר:'מה פתאום'".
אלי: "הוא אמר שזה מוסרי לצאת למבצע בדרום. כששמעו בגדוד שדגן הגיע אמרו:'דגן פה, אנחנו רגועים'".
דבי: "דגן חשב שמדינת ישראל לא צריכה להשאיר את המצב בדרום כמו שהיה. הוא חשב שזה לא מוסרי, ולכן הוא אמר:'מה פתאום נכנסים ואני לא אכנס?'"
ורטמן זכה בעת שירותו בלא מעט אותות הצטיינות, ובהם מצטיין גדודי בקורס קצינים ומצטיין הרמטכ"ל. "כשהם היו בחברון החיילים סיפרו שהייתה משפחה שהטרידה יהודים", היא נזכרת.
"הם נכנסו בלילה כמה פעמים ונתנו למשפחה להבין שיש כוחות. מנגד, כשהוא שמע שכמה חיילים נתנו כאפה לאסיר, הוא הכניס ארבעה לבית סוהר". אלי : "הוא היה אמיתי בדרגת האזנה עצמית פנטסטית".
אלי נזכר בזמן השיחה במאמר של הרב קוק שהיה מונח בכיס בנו דרך קבע, ושמו שיר מרובע: "ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרק שירה בכל יום שמובטח לו שהוא בן העולם הבא.
ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם, כולם ביחד מנעימים את זמריהם, וזה לתוך זה נותן לשד וחיים, קול ששון וקול שמחה, קול צהלה וקול רינה, קול חדווה וקול קדושה. שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן ביחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה".
"מה שכתוב שם הוא שיש אדם ששר את שירת האדם, את שירת עצמו, יש מי ששר את שירת העולם ומי ששר את שירת ההוויה כולה, ועובד השם האמיתי שר את כל ארבע השירות", מסביר אלי. "זאת אומרת, אתה לא שוביניסט (הכוונה לשוביניזם בהגדרתו הראשונית, כלומר קנאות קיצונית המלווה בשנאה, י"ה), אלא מאמין שיש פה משהו אמיתי לעולם. עם זה, אתה סבלני וסובלני מאוד ודגן היה סבלני מאוד בהתנהגות שלו, יהודי או לא יהודי.
"בא אלינו בחור דרוזי בשם אמין שהקשר בינו ובין דגן היה צמוד, והוא אמר שדגן היה כמו אבא בשבילו. היה נהג דרוזי, כשדגן עוד היה בטירונות, החברים שלו סיפרו שהוא אמר עליו שהוא קדוש. עכשיו אנחנו לא מחפשים פה קדושים, האיש הזה היה עם רגליים על הקרקע, סופר.
"דגן חי ברמה של כלליות, ברמה של ענווה גדולה. כשהוא קיבל חייל מצטיין בקורס מ"כים הוא לא סיפר לנו. חשבנו שהוא לא רצה שנבוא. התברר שהוא דווקא שמח שנבוא, אבל הוא רצה להחשיב את זה. הוא עבד על ענווה והצליח. מה זה ענווה? זה תחושה של כלליות, של להתחבר לעולם, שאדם לא מדגיש דווקא את עצמו, והוא דרש מעצמו".
דבי: "דרש מעצמו ודרש מהחיילים שלו".
אלי: "הוא קרע אותם, והם אהבו את זה".
דבי: "לא בהתחלה. בהתחלה היה להם קשה. בהתחלה הם לא הבינו מאיפה זה בא להם".
אלי: "רצו אותו לשלד"ג והוא דחה את זה. הוא הלך לגולני כי הוא רצה להיות בגדוד, עם האנשים. בכל אופן, בסוף קורס קצינים החבר'ה משלדג שהיו אתו בקורס אמרו ליחידה:'בואו נמשוך אותו אלינו'. הוא לא רצה. הוא פרח בגדוד, והוא אהב את האנשים".
אלי נכנס בשיחה לרבדיה העמוקים יותר של מהות האמונה, דבי ישבה לצדו והחזיקה את ידו ברגעים שהוא, ובעצם שניהם, נזקקו לכך. "ברגע שהוא החליט, מי אנחנו שנגיד לו מה לעשות", מסביר אלי מדוע היו שלמים עם החלטת בנם. "הוא לא ילד בן 18, הוא בן 31, ידע מה הוא עושה. הוא חשב שעכשיו זה מוסרי להילחם. אנחנו יודעים שלא הייתה התרשלות. הוא חי פי שלושה מאדם רגיל מבחינת האינטנסיביות וההגעה לרמה שהוא הגיע אליה.
כל זה לא בא להגיד שאין ייסורים. הייסורים הם ייסורים. אנחנו מתעוררים בלילה עם כל מיני דברים. זה קשה, קשה מאוד.
"אני חוזר הביתה מהעבודה במכונית, חושב עליו והדמעות זולגות, או שאני רואה איזו תנועה שמזכירה אותו. כל פינה בבית מזכירה לי את דגן. אני לא יכול לשמוע שירים שהוא אהב. הגעגועים נוראים".
דבי: "הלב מכווץ כל הזמן. הוא חסר לנו מאוד ". מותו השפיע על אמונתכם? דבי: "אני לא יודעת איך אפשר להתמודד בלי אמונה".
אלי: "אתה מנסה להבין את המושגים של העולם הבא, לא ברמה ההודית, ברמה הרמב"מית, רמה של דת שאומרת לך תעבוד ואל תיכנס לדברים כאלה. זה מגיע לעומקים בתפיסת ממדי הנפש היום-יומיים. הפרקטיים, לא ההרואיים. הייסורים נוראיים, הכאב הוא כאב, גם פיזי. אנחנו מחכים ליום שנפגוש בו שוב".
משפחת ורטמן נכנסה לעמקי הנפש, ולעומתה מלכי ועמוס נתנאל מירושלים מתמודדים עם מות בנם יהונתן עם חיוך. כל השיחה אתם הם חייכו כאשר דיברו עליו, נזכרו בערגה בימים יפים, בסיפורים והתחמקו, עד כמה שרק אפשר, מהכאב.
יהונתן (בן 27 במותו) התחיל את השירות במגלן, ובחופשת השחרור החליט לצאת לקצונה. עם סיום הקורס ביקש לשרת בגדודים של הצנחנים, כדי להכיר את הצבא האמיתי. כמו ורטמן, גם הרב עמוס נתנאל הפך לדמות מרכזית במלחמה בעזה. הוא זכור בזכות המכתב ששלח לצוות הטנק שהרג בטעות את בנו והשאיר את מעיין בת השלושה חודשים יתומה מאב.
"אני מדבר בשמי; בשם מלכי, אימא של יוני; בשם ציונה, אשתו של יוני; בשם מעיין הקטנה בת שלושת החודשים; ובשם האחים: יצחק, שרי ודוד", כתב .
"הפגיעה מאש כוחותינו היא חלק בלתי נפרד מכל מלחמות ישראל ומהיכולת שלנו להכריע את האויב בשדה הקרב. יוני יצא למלחמה הזו, ואנחנו כהורים שלחנו אותו לקרבות האלה. לא אתם פגעתם ביוני".
עמוס עוזב לרגע את הסלון וחוזר אחרי רגע עם חוברת שהכין בנו לקראת מארב. מפקדו של נתנאל סיפר בסרט שנערך לזכרו כי הוא הנחיל בגדוד נורמות של יחידה מובחרת.
מלכי: "הוא לא החזיק מעצמו. הוא שאל תמיד אם הוא בסדר, אם מספיק טוב. הוא שידר עוצמה אבל לא שחצנות. היום אני מצטערת, אני אומרת לעמוס שאני לא הבנתי בענייני צבא, חבל שלא אמרנו לו כמה הוא שווה".
עמוס : "הוא מוסרי מאוד, אנושי מאוד, אמיתי מאוד, ישר מאוד. אם היו נכנסים לבית בעזה, הוא היה אומר לחיילים לא לשבת על הספות כי זה לא צורך מבצעי".
את ההודעה על פטירתו הייתה אמורה לקבל אשתו ציונה, אלא שהיא שהתה אצל הוריה באותו לילה, ולכן אנשי קצין העיר דפקו על הדלת של משפחת נתנאל. "לי הודיעו ב-5:00 בבוקר", משחזר האב.
"באותו יום קמתי מוקדם, ישבתי ולמדתי. למדתי עניינים שקשורים לערך המלחמה ולהבנת המלחמה במקורות. דפקו בדלת, ואני התחלתי לחשוב מה קורה פה, זה לא הזמן המתאים לדפוק בדלת. שאלתי מי זה ואמר לי משה. הסתכלתי בעינית, וראיתי מישהו עם מדים. התחלתי לחשוב, ואחרי כמה שניות שאלתי אם הוא נהרג. התיישבתי במטבח ובכיתי, ואחר כך והתחלנו לנהל את החפ"ק, להתקשר לכולם".
מלכי: "אני ישנתי למעלה. בעלי צדיק מאוד, הוא קיבל את ההודעה, ובמקום לבוא ולהעיר אותי, מסכן הוא היה לבד, הוא לקח את השעון המעורר שהיה ליד הראש שלי, שיהיו לי עוד כמה שעות בלי לדעת מה קורה. איכשהו התעוררתי ב-6:30 ונלחצתי כי הייתי אמורה להסיע את אחד האחיינים שלי. ירדתי וראיתי אנשי צבא ואת עמוס יושב על הספה, ומאז אני לא זוכרת כלום".
עמוס: "היא ראתה את החייל ושאלה:'מה קרה, מה אתה עושה כאן?'"
מלכי: "כשאמרו לי מה קרה אמרתי לו:'תשמע אדוני, אתה לא מכיר אותו, אין עליו. הוא כל כך משתדל, כל כך מתארגן על עצמו, כל כך מקצועי, הוא לא יכול למות'. שאלתי :'איך הוא נהרג, מי יכול היה להרוג אותו?' הוא אמר לי תמיד שהוא לא דואג. הוא אמר שהוא לא מפחד מהקרבות כי הוא היה מקצועי. הדבר היחיד שהוא פחד ממנו היה דו"צ (ירי דו-צדדי, י"ה).
טעות טכנית מלווה בטעות אנוש תמימה הסיטה את הפגז לבית שנמצאו בו נתנאל וחייליו. "מה שמנחה אותי הוא שיהונתן נולד ביום מסוים, קצבו לו כך וכך שנים, כך וכך ימים, כך וכך שעות", עונה מלכי לשאלה אם יש בטעות משום השפעה על הכאב. "ברגע שהראש שלי מסודר ככה, קל לי יותר לעכל את הדבר הזה. ברור לי שבאותו רגע הוא היה צריך ללכת.
"מי עשה את זה זאת כבר שאלה אחרת, ואני לא נכנסת אליה. באותו יום הוא קידש שם שמים פעמיים: הם נכנסו לבית שהוא נהרג בו וכולם עמדו לידו. הוא פיזר את החיילים, כל אחד במקום אחר בבית, כדי שלא יהיו ביחד אם יקרה משהו.
"הוא לא מת מרשלנות של אדם. הבחורצ'יק שנתן את הוראת הירי לא נסע בכביש שיכור והרג את יהונתן. לא הייתה הפקרות. הייתה טעות אנוש עם תקלה טכנית, וכואב לי הלב".
עמוס: "אני אשתף אותך במחשבות שהעובדה שהוא נהרג מאש כוחותינו כן משפיעה, אבל אני אחזור לדבר הכי משמעותי שאשתי אמרה: שאם אתה נמצא במקום של האמונה הזאת לא ב-99 אחוז אלא במאה אחוז של אמונה שיהונתן הגיע לכישורים, חתר אל האמת והוציא מהכוח אל הפועל את הכישרונות שהיו בו, אז הוא מילא את הייעוד שלו בזמן מסוים וזהו.
בן דוד של יהונתן סיפר לנו על חלום שהוא חלם, שיהונתן יורד בו מן השמים והוא שואל אותו אם הוא לא מצטער שהלך צעיר ויהונתן משיב:'לא, הייתה לי שליחות, ומילאתי אותה'. זה בחלום, אבל זה דבר אמיתי, אנחנו נמצאים במאה אחוז אמונה, אין לנו ספק.
בנוגע לשאלה שאתה שואל אם זה שונה ממוות שלא מירי כוחותינו, אני חושב שאפשר לקחת את זה למקום אחר ולחשוב על הבחור הזה (הקצין שנתן את פקודת הירי, י"ה) ואיך לוקחים את זה למקום טוב.
בזמן המלחמה שלחתי מכתב לצוות הטנק, וביקשתי שימשיכו קדימה.
אם יהונתן היה גיבור, שימשיכו את הגבורה, אם היו לו תעצומות נפש, שימשיכו כך, והם עשו את זה והגיעו להישגים. אמרו שצוות הטנק הזה פגע בהרבה מחבלים. היום אנחנו בקשר עם מפקד הטנק, ואנחנו מנסים לקחת את זה למקום אחר. נעשה את חשבון הנפש, הצבא יעשה חשבון נפש".
מה חשבון הנפש שלכם?
"זה קשה כי בכל זאת, זה לא שעשית חטא. יש פה חשבון של נשמות, וזה גבוה מעלינו. אתה רואה את התמונה שלו? אני מסתכל עליה ונזכר בילדות שלו, בדברים שאפיינו אותו, במידות המיוחדות שלו. שאלת לאן אני לוקח את חשבון הנפש, אני לוקח אותו למקום הזה של להיות דומה לו בדברים מסוימים. אני מרגיש שבדברים מסוימים לא הגעתי לרמה שלו".
נא להמתין לטעינת התגובות
