90 שנה לתנועת הצופים: היריבויות ההיסטוריות בין שבטי תל אביב
19 שבטים, 8,500 חניכים והתנהלות של ארגון אוהדים פנטי. בהנהגת "צופי תל אביב", לצד הציונות והערכים, לומדים איך לצבוע את הפנים, לסחוב ציוד לשבט השכן ולהרוס מחנה כשלא מקבלים פרס. היה נכון, גרסת האולטרס
החניכים והמדריכים של שבט "צהלה", בדרך כלל שבט עטור פרסים, מחכים לשמוע את שם השבט נקרא במיקרופון.
אבל הזמן עובר וזה לא ממש קורה. פרס אחרי פרס, הצעירים רואים את השבטים האחרים צוהלים לצדם ואת נציגיהם רצים אל הבימה. כשסוף-סוף "צהלה" זוכה בפרס - מדובר במקום ראשון בקטגוריית בטיחות.
אנשי השכבות הבוגרות מתחילים לנוע בחוסר נוחות על אבני החצץ. "בטיחות בתחת שלי ", פולט אחד המדריכים. כשמגלים בשבט כי איבדו גם את פרס המחנאות היוקרתי, השמיניסטים מקימים בהתרסה את כל חניכי השבט, ומובילים אותם אל דרך העפר.
התוצאה: עדר צופים, תנועה ערכית להזכירכם, שועט בקריאות מלחמה ובצפירות זמבורה בחזרה לכיוון המחנה, ומותיר אחריו ענני אבק.
עם ההגעה לאזור המגורים מתחילה ההסתערות. חניכי השבט המתוסכלים רומסים ומנתצים גדרות ומבנים, ומרססים בכתום - צבע השבט - כל שנקרה בדרכם. גם מכוניתו של אחד מראשי ההנהגה זוכה למקלחת גואש כתומה.
"מושחתים", צועקים אנשי השבט לעבר בכירי התנועה ו"פשיסטים, פשיסטים", הם קוראים לעצמם בגאווה יתרה. כמה חניכים צעירים נזקקו בעקבות האירוע לטיפול רפואי, ורק במזל לא היו פגיעות חמורות יותר בתוך האנדרלמוסיה.
האירוע, שזכה לשם
"אירוע השחיתות הגדול? בטח שאני זוכר אותו", אומר גם יקי שגיא (28) בוגר שבט "דיזנגוף" שמילא כמה תפקידים בהנהגה.
"הוא משתייך לכרוניקה ידועה מראש של תחרותיות גדולה ושל אכזבה מתבקשת של מי שלא זוכה. אחרי האירוע הזה לא הייתי מחכה לשמוע אם שבט התפרע, אלא איזה שבט התפרע".
תשעים שנים ציינה החודש תנועת הצופים העבריים - חלק מהתנועה עולמית שנוסדה לראשונה בבריטניה ב-1907, והוקמה בארץ ישראל בשנת 1919. זוהי תנועה אל-מפלגתית ותנועת הנוער הגדולה ביותר בארץ.
גולת הכותרת של הצופים בישראל היא הנהגת צופי תל אביב - ההנהגה הגדולה ביותר בישראל, ובה 19 שבטים ו-8,500 חניכים, והזוכה לתמיכה נאה ומבורכת מצד עיריית תל אביב-יפו. בתל אביב חגיגות תשעים שנה לתנועה משולבות בחגיגות מאה שנה לעיר.
"אנחנו צוחקים על זה כשתל אביב הייתה בת עשר, בכיתה ד', היא הצטרפה לצופים", אומר עידן גביש, מנהל המחלקה לנוער ולצעירים בעירייה, ובעצמו מרכז הנהגת תל אביב לשעבר.
"התחושה היא שבתל אביב כמעט כולם הולכים לצופים", אומר יקי שגיא, בוגר צופים שהוזכר לעיל, שריכז לאחר שירותו הצבאי את שבט "הגבעה" ו"צהלה" והדריך את שכבת השמיניסטים בשבט "החורש". היום הוא סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית.
"כשאתה מגיע לצבא, כל מיני אנשים - אפילו כאלה מהרצליה, מרעננה או מכפר סבא - לא מבינים מה עשית בצופים. אתה צריך להסביר שאתה לא מוזר או חנון, אלא שכאן גם המגניבים הכי גדולים הולכים לתנועה", ממשיך שגיא. "זה מוזר להם כי תל אביב מזוהה בשאר הארץ באיזו סטריליות חברתית, והצופים הם דווקא משהו משתף, קיבוצי וערכי".
אכן , תנועת הנוער נתפסת כמקור להקניית ערכים, ציונות או אהבת הארץ, וכך גם הדבר בכל הנוגע להנהגת תל אביב. עם זאת, אחד המאפיינים הגדולים של הצופים בכרך הגדול מזכיר פחות מוטיבים ערכיים ויותר התנהלות של ארגון אוהדים פנטי. לא במקרה סמל שבט צופי "החורש" בשכונת בבלי נראה כמו סמלה של יחידה צבאית מובחרת, והשיר המזוהה ביותר עם שבט "דיזנגוף" הוא ("די-די-דיזנגוף, כל אחד דומה לקוף" )ולאחר מכן פוצחים חניכי השבט בנהמות ובמחוות קופיפיות).
"התחרותיות בין כמה מהשבטים התל-אביביים עצומה, ומגיל צעיר החניכים מחונכים לגאוות יחידה טוטלית ולניצחון בכל מחיר", אומר אורי )31), בוגר שבט "הנשיא" שבשכונת מעוז אביב. "לכל שבט יש תפיסת העולם והגנטיקה שלו, וכל ילד מכיתה ד' יודע מה הכי חשוב לשבט להצליח בו".
צבעי השבטים השונים, שבמקור יועדו לסימון ציוד, מבטאים ביוםיום את היריבות, ממש כמו שאדום וצהוב הם כבר מזמן לא רק צבעי המדים של שחקני מכבי והפועל.
חאקי ועניבות לובשים כולם, אבל הצבעים בולטים באירועים הנהגתיים באמצעות דגלים, כתובות על בדי יוטה, בלונים )וגם בצבע הגרפיטי שמרססים על קירות השבט השכן). כמו בכדורגל,
גם מקוריות שירי "המורל" של השבט ומידת חוזק שירתם, שלא לומר צריחתם, הן גורמים מרכזיים ביריבות. התחרות היא לפעמים על דברים קונקרטיים כמו מספר החניכים בשבט או תחרות הפרסים האמורה במחנה הקיץ ולפעמים על לא כלום - תחרות לשם התחרות.
"אני זוכר שתמיד עניין אותנו כמה חניכים היו בטקס הפתיחה של השנה", נזכר יקי משבט "דיזנגוף". "זה היה מין סמל סטטוס כזה. היינו מסיימים את המפקד ואז מתקשרים לברר כמה חניכים היו בשבט'אביב' וכמה בשבט 'דן'".
בגלל התחרות על כמות החניכים, מאפיין נוסף של היריבות הוא העריקויות ההדדיות בין שבטים, מעשה בל יעבור בדרך כלל.
ענת (29), בוגרת שבט "דיזנגוף", מספרת : "הייתי בשבט ג' מיום שפתחו אותו, ויצא שבשכבה שלנו נותרו רק בנות. למדתי בגימנסיה, ולאט-לאט התחברתי לחבר' ה שם, שהולכים לשבט'דיזנגוף'. בקורס הדרכה כבר חזרתי עם האוטובוס שלהם. למזלי, זה עבר בשלום".
כשמשרטטים את מפת היריבויות הגדולה של הנהגת צופי תל אביב מתבקש להתחיל בצפון דווקא (בעימותים בין שבט "דן" שבשיכון דן ובין שבט "צהלה". מדובר ביריבות היסטורית, כמעט שנאה, בין הצהוב של דן לכתום הצהלוני. המקור לכך הוא הסמיכות הגאוגרפית בין שני המקומות, והעובדה שמרבית החברים בכל אחד מהשבטים פוקדים את אותו בית הספר - תיכון עירוני י"ד.
"זה מתחיל במשחקי כדורסל משותפים, ונגמר בהשלמות ציוד ובגנבות הדדיות", מספר ירון (22), בוגר אחד המחזורים האחרונים של שבט "צהלה", והיום חייל משוחרר.
"לפני פתיחת שנת הלימודים יש תמיד מאבק של המדריכים על התלמידים בעירוני י"ד וניסיון לשכנע אותם לעבור משבט לשבט. פעם שבט'דן' בנו מתקן מסנדות בבית הספר כדי להרשים את התלמידים, ואנחנו הרסנו להם אותו. לא ישנתי אחר כך לילה שלם בגלל ייסורי מצפון". כאמור , היריבות לא התחילה אתמול.
שי (37), בוגר "צהלה" בשנת 1991 נזכר: "היריבות הכי גדולה בין צהלה לדן הורגשה במחנה קיץ שנת 1990אז היו שני השבטים ביחד באותו מחזור במחנה הקיץ (מפאת מחסור במקום ביער הזורע ובשל נסיבות לוגיסטיות מחנה הקיץ של הנהגת תל אביב מחולק לשני מחזורים, ה"ק, נ"ג).
"לנו היו אז שמיניסטים שיפתחו אחר כך את דור ההיי-טק בישראל (ובהם יאיר גולדפינגר, ממייסדי חברת התוכנה "מיראביליס", ה"ק, נ"ג), ואילו השמיניסטים של שבט 'דן' דמו יותר ליחידת טרור פלסטינית.
לפני שהגענו ליער הם עשו לנו מארב מתוכנן היטב ותלו כתובת ענקית בשטח שלנו ("צהלה מחכה לדן". זה היה רק תחילתו של מחנה רווי יצרים, ומאז השבטים לא משובצים באותו המחזור במחנה".
משום מה הצטיינו שני השבטים לא רק במלחמה זה נגד זה, אלא במשיכת אש מכיוונם של שבטים אחרים בהנהגה. נציגים של שבט "הנשיא" לדוגמה "הרימו" לא פעם מתקנים מסנדות במרכז המגרש של שבט "דן", ובשבט "דיזנגוף" יודעים לספר על מקרה שצבעו בו בספריי כחול - צבע השבט - את הראש של חניך משבט "צהלה", אחיו של מי שהיה באותו הזמן מרכז שבט "דיזנגוף".
"לקחנו דמות שהייתה בולטת מבחינתנו בצהלה, והפכנו אותה לכחולה", מספרים האחראים למקרה. "מבחינתנו זה היה מעשה קונדס של ילדים, אבל אם לא ראיתם את הכעס של המרכז שלנו אחר כך, לא ראיתם כעס מימיכם". תקרית נוספת שקשורה בשבט "צהלה" ובשבט "הנשיא" אירעה בעבר בטיול הנהגתי של כיתות ח'.
בעת עצירה למנוחה ולשתיית מים נתקלו חניכי השבטים על צלע הר שמרכזו מקווה מים שידע ימים יפים יותר. "יאללה, Cat Fight", קרא אחד החניכים בקול. הרעיון התגלגל כאש בקצה קוצים, והביא להתייצבותה של אחת מכותבות שורות אלה, חניכת שבט "צהלה" מאותגרת הסנטימטרים, לקרב חסר סיכוי מול נציגת שבט "הנשיא" עבת הבשר.
הסוף היה כמעט צפוי מראש: נציגת שבט "צהלה" הוטבעה במים המטונפים במשך שניות ארוכות, ונשבעת שהיא ראתה אז תמונות מהילדות כאדם העומד בפני קצו. כשיצאה מובסת מהשלולית גילתה שבעומק כף רגלה תקועה אבן קטנה, ואת המשך המסלול היא נאלצה לעשות על גבו של מרכז השבט.
יריבות מפורסמת נוספת, אם כי מובהקת פחות מזו של דן וצהלה, היא זו המתקיימת בין שבט "הנשיא" לשבט "אביב" ולו משום שמדובר בשני השבטים הגדולים בהנהגה: שבט "הנשיא" חולש על שכונות כמו תל ברוך, מעוז אביב, נאות אפקה ואפקה, ואילו שבט "אביב" חולש על שכונת רמת אביב א' וב'.
מספר ממוצע של כל אחד מהשבטים בעשרים השנים האחרונות הוא אלף חניכים (לאחר הקמת שכונת תל ברוך צפון בשבט "הנשיא" יש היום מספר שיא של 1,500 חניכים ). עם זאת, השבטים אינם דומים באופיים. אחד מבוגרי שבט "הנשיא" מספר: "אלה תרבויות שונות. אצלנו זה היה חורבן לא לזכות בפרס ראשון מחנאות, ואצלם היה הכי חשוב פרס הפעילות. אבל בינינו, מה זה הדרכה טובה ( זה פלצנות".
אילת (29), בוגרת "אביב", מגיבה : "זה באמת היה מטורף, הדברים ששבט "הנשיא" עשו. מה לעשות, בתנועה שהנראות והסמליות הפשיסטיות הן מוטיב מרכזי בה ( מי שבונה יותר לגובה ועושה מורל יותר חזק הוא המנצח.
מצד אחר ידענו תמיד שזה ניצחון החיצוניות על הפנימיות. בסופו של דבר, המשמעות האמיתית של התנועה הזו היא הפעילות והערכיות, ואנחנו באמת היינו טובים בזה". שמרית , בוגרת נוספת של השבט, מוסיפה בקריצה: "חוצמזה, זה ידוע שמי שבונה גבוה כל כך זה כדי לפצות על משהו".
גם הבוגרת של אביב מתייחסת ל"קוד הגנטי" המזוהה של כל שבט: "עד היום, כשאני פוגשת אנשים שלא הכרתי בעבר, כשהם אומרים לי באיזה שבט הם היו בתל אביב ( אני מרגישה כאילו אני מכירה אותם", אומרת איילת. "פתאום כל התמונה מתבהרת: אם זה בחור משבט'הנשיא', הוא בטח מאצ' ו כזה שהלך לפני הצבא להתאמן אצל יובל עילם, ואם זו בחורה משבט'קהילה', היא בטח אמנית היפית ומשוחררת כזו".
שבט "הנשיא", מספרים בכירים בהנהגת תל אביב, הוא אחד השבטים הבולטים בהנהגה בשל נטייתו המלחמתית. "זה בעצם הנשיא נגד כולם", אומר בכיר בהנהגה. אורי, בוגר השבט, מסביר: "בתנועה של חנונים ( הנשיא השתדלו להיות שונים. חשנו אחריות של ממש להביע את מורת רוחנו מהממסד בצורה היצירתית ביותר, ובכל מחנה קיץ שכבת השמיניות ביקשה ליצור מהומה.
שכבה אחת הזיזה את השירותים הכימיים ממקומם, הקיפה בהם את בכירי ההנהגה וקראה: "ההנהגה מסריחה מהראש".
בשנה שאנחנו היינו שמיניסטים (97') הייתה הגבלת גובה בבנייה של המתקנים, ואסור היה לבנות מעבר לגובה של שישה מטרים. אז בטקס סיום, עם איזה 8) אלף חניכים, הרמנו מבנה של 2) מטר וכתבנו עליו: "הנשיא נוגע בשמים". העיפו אותנו באותו הרגע ממחנה הקיץ. היום כהורה אני יכול להבין למה".
על מפת היריבויות הבין-שבטית אפשר למצוא גם את זו שבין שבט "קהילה" שברחוב מלצ'ט ובין שבט "דיזנגוף" שברחוב רמז. מדובר בשניים מהשבטים הוותיקים בהנהגה הפונים לאוכלוסייה המרכז תל-אביבית. מתברר כי היריבות הולכת שנים אחורה. "ודאי שתמיד היו מעשי קונדס", מספר שמואל אביעד (86), איש חינוך וממקימי שבט "דיזנגוף".
"היינו גונבים את הדגל של המחנה, צובעים במשחת נעלים את הישנים, אבל אלימות ממש לא הייתה. כולם היו צופים, והצופה נאמן לעמו, לארצו ולמולדתו. מקסימום הייתה אלימות מילולית. הייתה תחרות גדולה בין שבטי בתי הספר השונים, ומובן שהייתה תחרות עם'צופי הקהילה'. התחרות התבטאה קודם כול במי מצליח בימי שדה ומי מגייס יותר חברים".
יקי, בוגר השבט הצעיר יותר, מפרשן את תמונת המצב העדכנית:"' קהילה' ו' דיזנגוף' הם שבטים עירוניים, שלא מזוהים עם שכונה מסוימת, ושהרבה חניכים הגיעו אליהם מרחוק. גם כאן לכל שבט היה חשוב לפתח ייחודיות משל עצמו ולפנות לקהל אחר".
החבר'ה שהגיעו ל"דיזנגוף" הגיעו מאזור גימנסיית הרצליה ומשכונת נחלת יצחק, ואילו החבר'ה של "קהילה" באו מלב העיר, ילדיהם של הורים תל-אביבים ותיקים. על פי רוב, שבט "דיזנגוף" היה שבט גדול יותר והתרכז יותר במחנאות. הרבה מבוגריו, תלמידי הגימנסיה, התגייסו ליחידות קרביות בצבא. החבר'ה של'קהילה', לעומת זאת, הגיעו בעיקר מתיכון עירוני א' ומבתי הספר הייחודיים של העיר - בית הספר לאמנויות ובית הספר לטבע - ודבקה בהם הסטיגמה היצירתית והמרדנות השינקינאית.
אנשי תקשורת ואומנות רבים, כמו העיתונאית אורלי וילנאי והשחקנית רותם אבוהב, נמנים עם בוגריו. אחת מבוגרות שבט "דיזנגוף" אמרה השבוע על השבט הסמוך: "בכלל לא ראינו אותם ממטר. זה היה סוג אחר לגמרי של אנשים.'קהילה' תמיד היו שבט של בנות, ולא היה להם הרעש של המלחמתיות. הרי מי עושה את כל מעשי הקונדס והוונדליזם? הבנים. אנחנו רק הסתכלנו וצחקנו".
אגב , שבט "קהילה" אופיין במידה רבה גם בפתיחות המינית של חניכיו. "במחנה קיץ, להציץ במקלחות היה קטע חזק", מספרת בוגרת קהילה. "ובשנה אחת, החבר' ה של כיתה י' בנו לעצמם מסנדות ביתן מטורף, משהו ענקי, מרשים מאוד, עם כמה מפלסים. בלילה אחד מהם שכב שם עם מישהי, ובבוקר היא קשרה את החולצה שלה על הסנדה העליונה. אני זוכרת שזה עשה עליי רושם. זה היה מגניב".
שניים מהשבטים בהנהגת תל אביב הם שבטי "צופי ים" שמלבד הצופיות המעשית הרגילה, שוקדים עם חניכיהם על צופיות ימית. שבטים אלה נחשבים, אפילו על פי חבריהם, "אאוטסיירים" של ההנהגה, וקיימת יריבות סמויה בינם ובין שאר השבטים.
אורלי (27), בוגרת צופי ים תל אביב, הממוקם על גדות הירקון, קובעת בפסקנות:
"צופי ים בזים לצופים הרגילים. האופי שלנו שונה מאוד - צופי ים הם ברברים, והצופים הרגילים הם צפונים ועצלנים. בטיולים של הצופים עושים לפעמים הפסקות סיגריה, וזה משהו שאנחנו היינו מזועזעים ממנו".
מי ששותפים פחות ליריבות "הפשיסטית", לעימותים ולמקרי הוונדליזם הם שבטי דרום העיר כמו "בית דני", " צבר", "חצב" ו"איתן". גיא זוזות, שגדל בשבט "בית דני", החולש על שכונת התקווה, והיה כמה שנים מרכז שלו, מסביר: "שבטי הדרום הם שבטים קטנים יותר שנאבקים על קיומם. כשעסוקים בלמצוא מדריכים ולגייס חניכים אין זמן ליריבויות. יכול להיות שזה קשור לבתי הספר. בדרום רוב החבר'ה מפוזרים בהמון בתי ספר, וזה מפורר את המחנאות. לי במילא כל הסיפור הזה נראה ממש יותר ובכלל לא במקום".
היום, יש מי שטוען, היריבות ומעשי האלימות בין חניכי השבטים-המונעים מערכי תחרות וגאוות היחידה - הולכים ומקצינים. "זה משהו לא ייאמן", אמר השבוע למערכת "זמן תל אביב" הורה לחניך בשבט בצפון העיר.
"אלה ממש מאבקים משולהבים. מסתובבים לי באישון לילה וגונבים ציוד משבטים אחרים". נדב קמיל, בוגר שבט "דן" ומרכז לשעבר של שבט "הנשיא", מצביע על כך שהיום כבר אין שירי מורל מקוריים אלא הכול מועתק מהשירים הפנטיים שמאצטדיוני הכדורגל.
"אין כבר צ' יקי-קי-קו כאלה, אלא רק שירי אוהדים שהם מחליפים להם את המילים. יש בזה צד נחמד, אבל גם צד מאכזב. הרבה שבטים הוסיפו עוד צבע לצבעי הדגל שלהם כדי שזה גם יזכיר דגלים של קבוצות כדורגל".
עידן גביש, מנהל המחלקה לנוער ולצעירים בעירייה, אומר בהתייחסו לנושא: "בשנת 2001 החלטנו ששבט 'דן' ושבט 'הנשיא' יזכו ביחד בפרס ראשון במחנאות במחנה קיץ, וזה יצר מהומה.
"בעקבות זאת הוחלט בהנהגה להוריד את הכפפות לגמרי בכל מעשי האלימות ולנהוג בכך פחות בסלחנות. אני חלילה לא מגן על המעשים, אבל אני אומר תמיד שגם צריך לשמור על פרופורציות. בסופו של דבר זה לא נוער שהולך לדקור במועדונים".
שי טל, מרכז הנהגת תל אביב, מוסיף: "התכנית שהתחלנו - בשם "הנהגת צופי תל אביב לא מרימה ידיים" - נוגעת לא רק לנושא של אלימות פיזית, אלא גם לאלימות מילולית. אנחנו כבר רואים פחות אלימות בין שבטים, ובשנה האחרונה בכלל לא זכורים לי מעשים ונדליסטיים ".
על כל פנים, עבור רוב גורף של המרואיינים לכתבה זו, צופיפניקים לשעבר שעושים היום חיל בחייהם האזרחיים, נושא השבטיות "הפשיסטית" אינו נתפס כדבר שלילי. נהפוך הוא. ראשית, מדגיש יקי שגיא, השנאות האלה לא באמת מחזיקות מים. "בסופו של דבר כולם חברים טובים, נפגשים בבתי הספר המשותפים ויודעים שזה בסך הכול משחק", הוא אומר.
עדות לדבריו היא העובדה שלא רק סיפורי התעללות בין-שבטיים היו, אלא גם סיפורי אהבה חוצי גבולות תל-אביביים. "במחנות קיץ הייתה תמיד שאלה מי מתעורר בשק שינה של מי ומי מתעורר בשבט אחר", מספרת ענת משבט "דיזנגוף". בקורס ההדרכה שבכיתה ט', אפילו הפסיקו יום אחד את כל הפעילויות ולקחו את הנוער ההורמונלי הצעיר לשיחת הסברה על היחסים שבינו לבינה, לאחר שבמקלחות נמצאו קונדומים משומשים.
גם שמואל אביעד הקשיש מודה: "חלק מהתחרות בין השבטים בתקופתי הייתה למי יש הבנות הכי נחמדות", הוא מספר. הבנות היו כוח משיכה חברתי, ולפעמים אהבה לבת קבעה אם מישהו מצטרף לשבט מסוים. היו גם מקרים שהיו, גם לי, חברות בשבטים אחרים. למרות התחרות".
בעיני בוגרי השבטים התופעה אינה מנוגדת לערכי התנועה אלא היא חלק מהחוויה הצופית ומחדוות הנעורים. "כל הקטע הזה מזכיר בעיקר משחקי כדורגל, קבוצות יריבות עם סמלים מובהקים של צבע וסימן, התנהגות שגובלת בפשיזם - קבוצות ענקיות של ילדים צבועי שיער ופנים ששואגות ססמאות", אומרת קרין (29), בוגרת שבט "קהילה", ומוסיפה בחיוך: "זה היה ממש כיף, מהזיכרונות הנעימים".
קרן (32), בוגרת של שבט "דיזנגוף", מדגישה : "אלה הדברים שזוכרים, ואף פעם לא מדברים עליהם כי הם כאילו לא חינוכיים או משהו. אני אוהבת מאוד את הצופים, ונהניתי שם, אבל אני לא כל כך זוכרת את הפעולות או הכפיתות".
"דיזנגוף", השבט שקרן באה ממנו, שכל שניים מבוגריו בשנים האחרונות, ליאור ניב שנהרג בלבנון בשנת 2000 וניב יעקובי, שנהרג בעסירה א-שמאליה בשנת 2001.
ענת , חברת שכבה של ניב יעקובי, מזכירה את מה שנדמה כאומר הכול: "ליאור וניב היו שניים מהשובבים הגדולים ביותר. הם היו הכוכבים שעשו את הצחוקים - אלה האנשים שבסופו של דבר הקריבו את החיים שלהם. גם בגלל זה הזיכרונות המצחיקים האלה עולים לדרגה של מיתוס".
יקי שגיא מסכם במבט חיובי יותר: "לפני כמה שנים יצא סרט על בסיס הספר של דוד גרוסמן "מישהו לרוץ איתו".
גרוסמן אמר אז שעצוב לו מאוד שאין לנוער איזשהו מרד, איזושהי זירה עצמאית של התפתחות שמעבר לבית הספר. דווקא בתל אביב, המטרופולין, קורה משהו מתחת לאף - וזו ההליכה הזו לשבטים.
"עד כמה שאני זוכר, שום דבר לא הגיע מעולם לתיק פלילי או הסתיים באסון. מדובר במעשי קונדס ובוונדליזם רך של ילדים שהיה עבורם פורקן ותחושה של גאוות יחידה", אומר שגיא.
אחר כך הוא עוצר, חושב לרגע וחוזר מיד למקורות: "ורק שיהיה ברור -'דיזנגוף' שולט ו'קהילה' עושה בחילה".
נא להמתין לטעינת התגובות
