3 שנים לפטירתו של יוסי בנאי, בעיריית י-ם לא חושבים להנציחו
כשליש מהאזכורים של יוסי בנאי בגוגל מופיעים בצמוד למילה "ירושלים". את חוויותיו מהעיר תיעד בספר, בשירים ובתכניות בידור. גם ב"גשש" דיברו ירושלמית. אז קחו יוזמה שם בעירייה, והנציחו את גאון הדור. קמפיין זמן ירושלים
שלוש שנים בדיוק לאחר מותו של אחד האמנים הגדולים אי פעם שחיו כאן שוב הצליחה תל אביב לקחת את הבכורה מירושלים. אין ספק שזהו מהלך אירוני, שכן כידוע בנאי זוהה יותר מכל כירושלמי. לאורך כל 74 שנותיו הוא סיפר, שר וכתב על ירושלים, על שוק מחנה יהודה, שם נטועים שורשיו, על שלל הדמויות, הריחות והצבעים של הרחובות האגס והתפוח, כמו גם על סמטאות ילדותו.
חבריו, כמו סימון ומואיז הקטן, הפכו לנכסי צאן ברזל של השירה העברית, כמו גם סורמלו, עזורה, חכם מאיר ואחרים. בנאי הנציח על הבמה את שכונת הפחים, שכונת הכורדים, שוק העיראקים ושוק האיכרים, כמו גם את הכותב (חדר לימוד) של חכם קבאסו ומיסיה כהן מאליאנס.
לאורך כל השנים הייתה ירושלים מושא געגועיו. הוא ביקר בה לפחות פעם בשבוע, "בשביל הנשמה". קרוב לשליש מהאזכורים שלו בגוגל מופיעים בצמוד למילה ירושלים. את חוויותיו בעיר כתב בספר על שכונת הפחים, "חארת אל-טאנק", ובשירים כמו "אני וסימון ומואיז הקטן". על בסיס דמותו של אברהם סורמלו הוא כתב וביצע את תכנית הבידור "שובו של הסורמלו", שכל כולה נוטפת עסיס ירושלמי מתקתק.
לפני 11 שנה זכה בנאי בפרס ישראל לתאטרון. בנימוקי חבר השופטים נאמר בין השאר כי "לכל אורך דרכו בסמטאות ילדותו בירושלים מוליך אותנו בנאי בכישרון, באמנות ובפשטות למחוזות מרתקים, קרובים ורחוקים".
למרות הביוגרפיה המרשימה, עושה רושם שאת קברניטי כיכר ספרא זה לא ממש מעניין. עיריית ירושלים וועדת השמות העירונית לא מצאו לנכון להנציח את רוח חתן פרס ישראל יוסי בנאי באיזושהי דרך, בינתיים לפחות.
לא במקרה עיריית תל אביב ידעה לתת בראש לעיריית ירושלים ולקבוע עובדה בשטח באירוע מכובד בהשתתפות עשרות בני משפחת בנאי וחבריו לברנז'ה.
אך לא כאן נעוצה הבעיה. עם קצת יצירתיות, כמו קביעת שלט אינפורמטיבי על בניין מגורים, דבר שאינו דורש את אישור ועדת השמות, ניתן לפתור את הפלונטר בקלות. לא חסרות דוגמאות ליצירתיות. כשיאיר, נכדו הפעוט של ראש העירייה הקודם, אורי לופוליאנסקי, נפטר בנסיבות טרגיות אושרה חיש קל קריאת מקווה על שמו.
כידוע, שמו של רחוב האגס בשוק מחנה יהודה, שבו התגוררה המשפחה ושמוזכר לא מעט ביצירות של בני המשפחה, שונה על שמו של חכם אליהו יעקב בנאי, אבי המשפחה.
מכיוון שרחובות שוק מחנה יהודה נקראו על שם פירות ולא על שם בני אדם או מבצעי לחימה, לא צפויה התנגדות מהותית לקריאת רחוב מקביל על שמו של יוסי, מהלך שמן הסתם יתקבל בברכה על ידי סוחרי השוק.
לא ממש ברור מה מונע מהעירייה לעשות פעולה כל כך פשוטה ולהעדיף את "רחוב התות" על פני "רחוב יוסי בנאי".
אגב תותים, שמו הרשמי של גן התות בנחלאות, המפורסם בזכות השיר על מואיז הקטן, הוא הבוסתן הספרדי, כמחווה למחזה המיתולוגי של בוגר השכונה הנשיא החמישי, יצחק נבון.
גם שמו של חיים בנאי המנוח - האח הצעיר של יוסי, גם הוא איש במה רב מוניטין - לא הונצח, אף שכל ימיו היה ירושלמי. כאשר חלה חיים, חתמו מאות ירושלמים בוגרי תכנית הרדיו המיתולוגית "הפרלמנט הירושלמי" על עצומה הממליצה להעניק לו את עיטור יקיר העיר ירושלים.
גם הנהלת אמ"י (ארגון אמני ישראל) המליצה בחום. בסופו של דבר העיטור הוענק לעשרות ירושלמים אחרים על גבול האנונימיים ולא לחיים בנאי, שנפטר לאחרונה.
שיטת הפעולה של הוועדה, הקובעת את הזוכים בעיטור, היא שערורייה בפני עצמה. בשנה שעברה, למשל, קיבל את העיטור שלמה זלמן זוננפלד, שבכלל לא היה תושב ישראל, אשר הועדף על פני ירושלמים ותיקים שגרו בעיר ונשמו אותה יותר מ-70 שנה.
האחים בנאי מונצחים בירושלים רק בטקסים פרטיים שעורכת המשפחה בימי פטירתם בבית הכנסת אוהבי ציון שברחוב שילה, הידוע כבית הכנסת המשפחתי. הבנאים מגיעים לתפילות מדי פעם. כאשר יש אזכרה נערכת לאחר התפילה סדרת ברכות קצרה על פי המסורת המשפחתית: "שהכול נהיה בדברו" על חצי ביצת חמינדוס, "בורא פרי האדמה" על מלפפון ירוק וקלוף, "פרי העץ" על צימוקים ומקנחים בכוסית ערק זחלאווי.
יוסי בנאי נולד בירושלים ב-1932. הוא מעולם לא למד באופן מסודר, ולמעשה אפילו לא סיים את בית הספר היסודי: הוא למד עד כיתה ו' בלבד.
גם כשעבר להתגורר בתל אביב לאחר שירותו הצבאי היה נוהג לבקר בשכונת מגוריו בשוק מחנה יהודה ולהתרפק על מורשת ילדותו. בנאי הפך לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם ירושלים, מושא געגועיו.
רבים קובלים על ה"הילולה הירושלמית" שנערכה לכבודו לאורך השנים, שכן בסופו של דבר האיש נטש את העיר בגיל 18 ואת מרבית חייו הבוגרים העביר בערים אחרות. המסנגרים, מנגד, אינם מכחישים את הטענות, אך אומרים כי ירושלים הייתה בלבו בכל מקום וכי הוא יצג אותה בכבוד בכל שדרות חייו.
הומור "הגששים", למי שלא יודע, מבוסס על חומר מקומי פר אקסלנס. העברית העילגת אך הספרותית של אנשי מחנה יהודה, הסולידיות והסולידריות, החמימות והחן הנחלאותי משתקפים כמעט בכל מערכון באופן שכל ירושלמי אמיתי מסוגל לזהות בצ'יק.
בנאי כתב את השיר הידוע ביותר שלו, "אני וסימון ומואיז הקטן", על סמך חוויות ילדותו בירושלים. הוא ושני חבריו, האחים סימון ומואיז יאיר, שיחד העלו הצגות בפארק, רדפו אחרי יונים על גגות העיר ונשבעו אמונים לכל הילדות, כמאמר השיר.
על בסיס דמותו של אברהם סוראמללו, אישיות ססגונית בעיר, הוא כתב את תכנית הבידור "שובו של הסוראמללו" והוציא ספר מסיפוריו העממיים. אין ספק, הוא היה מדור הנפילים בתקופה שבה ירושלים עוד ידעה להשיב מלחמה שערה לתל אביב ולעשות לה בית ספר.
מצד שני, למה לשפוט אותו? עם התהליכים שעוברת העיר בעשרות השנים האחרונות לא פלא שאדם שעוסק בתרבות נאלץ לוותר עליה. אפילו יהורם גאון לא ממש גר פה באופן קבוע, אלא רק מחזיק דירה.
לאחר שעזב את העיר הגיע בנאי אל הבמה בהשפעת אחיו הבכור יעקב. בשנות החמישים הצטרף לתכנית הראשונה של להקת הנח"ל, אחר כך למד בבית הספר למשחק של תאטרון "הבימה". כשהצטרף כשחקן לתאטרון גילם תחילה תפקידי ניצבים ואחר כך תפקידי אופי קטנים.
אחד הצדדים המרתקים אצל בנאי הוא משלח ידו הרחב, הבלתי ניתן להגדרה. בנאי תיעב מסגרות ובחר בדרך עצמאית, שהוא היה המנהל האמנותי שלה. הוא סירב בעקשנות לתקוע יתד במקום אחד ובתחום אחד. הוא זגזג בין התאטראות השונים, עבר מהתאטרון הממסדי למסחרי, יזם, חיפש, המציא, חידש, כתב, ביים, שר ושיחק.
רשימת היצירות של בנאי ארוכה וידועה. הוא כתב וביים ל"גשש החיוור", הביא לקהל הישראלי את שירי ז'ורז' ברסאנס וז'אק ברל והופיע במופעי בידור כמו "אני וסימון ומואיז הקטן", "היה היו זמנים" עם אורי זוהר ויונה עטרי, "ילדות קשה" עם רבקה מיכאלי ו"חכמים בלילה" עם אילי גורליצקי. ב-1993 זכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים, וב-1998 זכה בפרס ישראל לתאטרון.
לפני שלוש שנים בדיוק נפטר בנאי מסרטן בביתו כשהוא מוקף בבני משפחתו. בן 74 היה במותו והותיר אחריו את אשתו אביבה ושלושה בנים - יובל, דניאל ואריאל.
הוא נקבר בגבעת השלושה, באותו מקום שבו בילה חודש ימים ב-1969, כשעשה חזרות לתכנית "חכמים בלילה".
טקס הקבורה היה קצר ולבקשת המשפחה לא צולם על ידי התקשורת. בנו, יובל בנאי, אמר קדיש על קברו. עשרות זרי פרחים הונחו לאחר מכן על הקבר הטרי.
"מדינת ישראל איבדה היום אחד מענקי התרבות שלה, חתן פרס ישראל, איש ירושלים, יוסי בנאי", אמר ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, "יוסי היווה מופת של כישרון רב-תחומי, בבימוי, במחזאות, בסאטירה, בקולנוע ובשירה.
"קולו הייחודי של יוסי היה חלק מרכזי בסיפורה של מדינת היהודים המתחדשת בארץ ישראל ובירושלים. ביוסי היה מיזוג נדיר של סגנונות ותרבויות, שילוב הקלאסי והמודרני, ישן עם חדש, שהפכו אותו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית.
"על כל אלה, על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק ועל מה שיוסי מהווה לדורות רבים של ישראלים, מדינת ישראל מרכינה היום את ראשה ושולחת תנחומיה לרעייתו אביבה והבנים".
סביב עו"ד משה יאיר, כיום אחד הפרקליטים המוכרים בירושלים, נכרך אחד הסיפורים המעניינים בתולדות בית המשפט המחוזי בעיר.
אפילו השופטים הבכירים במקום התקשו להכריע בסוגיה. הפולמוס הלוהט וחילוקי הדעות בעקבותיו גלשו מעבר לכותלי בית המשפט כאשר שופטים ניסו לתאם גרסאות ולפזר את הערפל סביב השאלה האם עו"ד משה יאיר הוא מואיז הקטן, גיבור הלהיט של יוסי בנאי.
לאחר דיונים בהרכב מורחב מאוד, שבמהלכם לא הגיעו להכרעה, הוחלט לזמן את החשוד, עו"ד יאיר, לפגישה. "יום אחד ניגשה אליי חברה מכובדת של שופטים וביקשה ממני עזרה", הוא משחזר.
"בהתחלה קצת נבהלתי, קבוצת שופטים מסתערת לכיווני, ובאמת לא היה לי שום מושג מה הם רוצים", ממשיך יאיר, "הם סיפרו לי שהם ערכו ביניהם התערבות אם אני הוא מואיז הקטן.
"ידעתי שמדובר בשופטים רציניים, בעלי מוניטין ובמקרה כזה עליי לספק הוכחות מוצקות ואותנטיות. פתחתי את התיק והוצאתי תמונות מילדותי. הוכחתי להם מעל לכל ספק סביר שאני הוא מואיז הקטן".
מואיז הקטן משתומם גם הוא נוכח העובדה שעיריית ירושלים לא מנציחה את בנאי. "מוזר שבירושלים לא עושים שום דבר", הוא אומר. "אולי היוזמה צריכה לבוא מהמשפחה. אני מאמין שבמקרים כאלה משפחה שדוחפת יכולה להזיז עניינים.
"על כל פנים, על עריית ירושלים ליזום מהלך מתבקש וטבעי ולהנציח את יוסי. בכל שנה המשפחה מתכנסת בבית הכנסת אוהבי ציון ועורכת לו אזכרה אינטימית. ייתכן שהם מעדיפים את הפורמט הזה, של משהו אינטימי וסולידי יותר".
יוסי בנאי נודע גם כזמר בעל קול עמוק וסגנון הגשה ייחודי, ובפרט מוכרת אהבתו לשאנסונים צרפתיים. הוא הרבה לשיר שירים מתורגמים של ברסאנס.
יועץ ראש העירייה לענייני אמנות, דוד סוזנה, נזכר: "לפני שנים רבות כיהנתי כקונסול הכללי של ישראל בדרום צרפת. במסגרת תפקידי קיבלתי באחד הימים מכתב מיוסי בנאי ובו הוא כותב כי הוא מבקש לבקר בעיר זט, שזו עיירה בדרום צרפת שבה התגורר ברסאנס, שבנאי אהב כידוע ותרגם רבים משיריו. הוא רצה להיות בעיר הולדתו וביקש ממני לסייע לו להגיע למקום. נעניתי לו כמובן בחיוב רב.
"הוא הגיע למרסיי ומשם לקחו אותו לאותה עיירה כדי שיוכל להפליג עם שיריו של ברסאנס. מאז הקשר בינינו הלך והתהדק, ונוצרה אהבה הדדית. הסיבה לכך שאין לו הנצחה בירושלים היא שאין מי שיזיז את העניינים. בעירייה יש פרוצדורה ארוכה והדברים לוקחים זמן. בוועדה החדשה שהקים ניר ברקת לקריאת שמות יש הפעם אישי ציבור ולא רק פוליטיקאים. על כל פנים, יוסי בנאי ראוי לזיכרון בירושלים".
"למרות שיוסי עזב את העיר בגיל צעיר, לא ניתן לנתק אותה ממנו ואותו ממנה", אומרת חברתו הטובה רבקה מיכאלי.
"מה שלמדתי מיוסי זה שירושלמי נשאר ירושלמי. האותנטיות של החיבור שלו לשכונות זה דבר שאי אפשר לקנות באופן חיצוני, רק אם אדם בא מהן ונשם אותן. הירושלמיות ייצגה את יוסי עם כל הכישרונות האמנותיים הייחודיים שלו. הוא לא למד אלא פיתח את הכול בכוחות עצמו, כמו גם את הטעם המעולה שלו.
"נכון, יוסי היה בפריז וגר בתל אביב, אבל הוא תמיד נשאר ירושלמי. זה בא לידי ביטוי בשיפוט שלו ובכך שהוא היה קצת יותר שמרני. יש המון דברים שירושלמי מהדור הזה לא יוציא מהפה או שייקח לו הרבה זמן עד שיגיד אותם, מן קודי נימוס של עיר הקודש.
"קשה להיות סאטיריקן מנומס, אבל זה מה שיוסי היה. אני לא רואה את ירושלים כעיר שמפנה עורף אלא מניחה שזה פשוט ייקח זמן. זה לא עניין של להפנות עורף משום שיוסי עודנו רלוונטי. הוא עדיין לא זקוק להנצחה הזו כי בהחלט שומעים אותו וזוכרים אותו".
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה כי "במסגרת 'פסטיבל ירושלים לאמניות' שהתקיים במרס 2007 נערכו ערבי מחווה ליוסי בנאי תחת הכותרת 'כולם היו בנאי'. כמו כן העירייה קיימה ערב מחווה לאמנים הגדולים מתמיד וביניהם יוסי בנאי במוצאי שבת 14 במרס במרכז ז'ראר בכר.
"במופע הועלה סיפור חייו של בנאי ואמנים ביצעו ממיטב השירים והמערכונים שלו. בין האמנים: לירז צ'רכי, אורי בנאי, אסף אשתר, ישראל גוריון, "שדות שבעמק" ונעה אסנר. את הערב הנחה יוסי שוחט.
"התקבלה פנייה להנצחת יוסי בנאי ז"ל בירושלים. יש לציין כי רק לאחר שלוש שנים ממועד הפטירה ניתן לדון בבקשה. הנוהל: מוגשת פנייה למזכירות ועדת השמות. הפנייה מועברת לדיון ראשוני בוועדה המייעצת, לאחריה מועברת הפנייה לוועדת השמות הציבורית הדנה בבקשה. בתום דיוני הוועדה הציבורית עוברת הבקשה לאישור מועצת העירייה".
נא להמתין לטעינת התגובות
