רמת הכובש בשבוע שאחרי - מנסים לאחות את השברים
שבוע לאחר הנסיון לרצח וההתאבדות של אחד מוותיקי הקיבוץ, מלקקים ברמת הכובש את הפצע הענק שנפער לעיני כל. את הויכוחים בעד ונגד הליך ההפרטה החליפה דממה ונסיון לעכל. אלעד הופר מביא את סיפורו של קיבוץ בהלם
קיבוץ רמת הכובש, השבוע. צילום: זמן השרון
חבר הקיבוץ יוסי שנייברג שירה במנהל הקהילה גידי כהן והתאבד, פילח באותן יריות לא רק את ראשו של המנהל שניצל בנס, אלא בעיקר את השקט של רמת הכובש. האירוע התרחש בסמוך למשרדי מזכירות הקיבוץ, בסמוך למגדל המים ששימש בשנות ה-40 כעמדת תצפית וקשר ובתוכו הוטמן סליק נשק.
כמעט 70 שנה לאחר מכן, חזו חברי הקיבוץ באותו המקום בגופתו המוטלת של שנייברג, ובסמוך אליו במי שהגיע למקום לפני שנה וחצי כדי לנהל אותו, גידי כהן, כשהוא ירוי בראשו. למקום אף הגיעו תלמידים שחזו במראות הבעתה, ומאותו הרגע היה ברור לכולם שרמת הכובש כבר לא יחזור להיות הקיבוץ שהיה.
היו שתלו את הסיבות למסע הטירוף של שנייברג, חבר קיבוץ ותיק ומופנם, בהליך ההפרטה שעובר על הקיבוץ בשנים האחרונות, ממנו ככל הנראה נפגע. שיטוט ברחבי רמת הכובש מלמד שעדיין ישנן חילוקי דעות לגבי אותו ההליך, שהחל לפני כשלוש שנים לאחר ש-80 אחוז מחברי הקיבוץ הצביעו בעדו.
למרות חילוקי הדעות על דבר אחד כולם מסכימים: מעשהו של שנייברג היה מפתיע ולא צפוי, וכעת על כולם להתמודד עם המציאות החדשה. "לא היתה לו שום סיבה לעשות את מה שעשה", הם אומרים ומספרים דווקא על קיבוץ בתהליכי החלמה מתקדמים.
עבר מפואר
רמת הכובש נוסד על ידי קבוצת הכובש שראשוניה עלו ארצה מוילנה בשנת 1925, ומשם הגיעו לפתח תקווה, לכפר סבא ובשנת 1932 למקום בו נמצא היישוב כיום. משמעות השם היא כיבוש העבודה העברית וכיבוש עצמי לעבודת כפיים.
זירת הירי. הנערים שחזו במתרחש עדיין בטראומה צילום: נאור רהב
הקיבוץ למוד סבל מיומו הראשון. בשנות ה-30 וה-40 סבל הקיבוץ מנחת זרועם של שכניו הערבים. בערב ה- 14 בפברואר 1935 בוצעה התנפלות ראשונה על רמת הכובש: שומר הותקף ונורה ליד באר הישוב. הוא נפצע אנושות ונשקו נשדד.
תחילת המרד הערבי באפריל 1936 הפכה את רמת הכובש לחזית של ממש. באותו החודש היו הטרדות בלתי פוסקות שכללו צליפות, הצתות, עקירת עצים וגנבות. בין אפריל לאוקטובר באותה השנה הותקף הקיבוץ 32 פעם. ב-17 באוגוסט, בלילה, הותקף הקיבוץ ביריות. חברת הקיבוץ חיה פרוינד, שעמדה בתצפית על מגדל הבריכה, נפגעה בכדור ונהרגה. היא היתה הקורבן הראשון של הקיבוץ.
שנתיים לאחר מכן נסעה משאית של רמת הכובש לפרדסי הסביבה ובה 17 חברי קיבוץ. לפניה נסעה מכונית קטנה לאבטחה ובה חמישה נוטרים. המשאית עלתה על מוקש גדול והועפה באוויר. כל הנוסעים נפגעו ו-8 מהם נהרגו. היתה זו מהלומה כבדה לקיבוץ, ועד היום תלויה בארכיון הישוב תמונה גדולה ובה נישאים בזה אחר זה שמונה ארונות של בני רמת הכובש.
מקרה נוסף שזכור היטב בקיבוץ, הוא החיפוש הנרחב אחר נשק ולוחמי מחתרות שערכו בשנת 1943 שלטונות המנדט. בשנות ה-40 שימש הקיבוץ כבסיס אימונים ליחידת הצנחנים ולכוח פלמ"ח, ובמלחמת העצמאות היה בקו האש הקדמי ועמד במשך כל המלחמה, כ-15 חודשים, מול התקפות הערבים המקומיים מטירה
ומקלקיליה, ומול התקפות צבא ההצלה והצבא העיראקי הסדיר. בקרבות אלה נפלו כ-70 יהודים, 12 מהם חברי הקיבוץ. עם פלישת צבאות ערב למדינת ישראל פונו הילדים מהמשק, וחזרו אליו רק בתום הקרבות.
"אני נמצא ברמת הכובש 60 שנה", מספר אורי כהן, גזבר הקיבוץ, "פעם הכל היה פה חול, היה חם ברגליים ולא הייתה מדרכה. מאז הכל השתנה, אבל אין לי ספק שאז היינו מאושרים יותר מהילדים של היום, אפילו שלא היה לנו כלום, כי ידענו לחיות. שיחקנו מהבוקר עד הלילה, הייתה בריכה בקיץ, שדרה עם עצים שהיינו משחקים דגלים, הקפות והיו חיים משוגעים".
כהן מספר גם על השינוי שעבר הקיבוץ עצמו מבחינה כלכלית. "בזמנו הקיבוץ התבסס על חקלאות ועל מאפייה שעבדה מכפר סבא, וסיפקה לחמים עם עגלה וסוס לתושבי האזור וגם לבריטים. זו הייתה התעשייה הראשונה של הקיבוץ. בשנת 1973 הקיבוץ עמד בפני החלטה האם לחדש אותה ולהפוך אותה למודרנית, אבל לבסוף הוחלט למכור את הזכויות לקיבוץ עינת.
"באותו המבנה היה מפעל סנדלים וכיום נמצא בו מפעל דורם (לתעשיות גומי) שהוקם בשנות ה-70. במשך 77 שנה הקיבוץ עבר שינויים קטנים, מעין תהליכים אבולוציוניים. פעם היתה ההחלטה שלכל אחד יהיה בבית קומקום משלו, אחר כך רדיו ואחרי זה טלוויזיות בבתים. לאחר מכן, דיון על הלינה המשותפת. זה לא אותו קיבוץ שהיה לפני 50 שנה".
"אנחנו כמו חיות שנשלחו לחופשי"
תמיד היו אלו רק שינויים מינוריים. תמיד - עד לפני חמש שנים, אז החלו הדיבורים על ההפרטה. "בשנת 2004 היה צוות שהגיע למסקנה שבתנאים שנוצרו, של צעירים לא רוצים לחזור לקיבוץ, של בעיות חברתיות ושל חלק מהאנשים שעובדים מחוץ לקיבוץ, השוויון לא קיים למעשה כי כל אחד מקבל הטבות ממקורות אחרים, וצריך לשנות את פני הקיבוץ", משחזר כהן.
מגני הקיבוץ בראשית ימיו. ארכיון הקיבוץ
"לכן הקמנו צוות היגוי. ישבו חוגי דיון בנושאי רווחה, חינוך, בריאות, פנסיה ונושאים כלכליים. ישבנו במשך למעלה משנה והכנו חוברת בשם 'התחדשות לרמת הכובש'. היא הוצגה בפני החברים ורוב גדול מאוד הצביעו בעדה.
"היו כמה חודשי ניסיון, בין השאר הביאו חברה חיצונית שתקבע את השכר של כל חבר בקיבוץ. היה גם שלב של ערעורים להחלטות האלה, אבל ברגע שיש גורם חיצוני ולא מישהו מפה שקבע, אז בעיקרון מה שנקבע זה מה שיהיה. במסגרת החוברת הזו, היו גם נושאים שהיו צריכים להשלים לחברים, למשל קופת חולים, ביטוח אובדן כושר עבודה, ביטוח תרופות שלא בסל הבריאות, וכן השלמנו לכל הפנסיונרים פנסיה מובטחת ממקור חיצוני".
בביקור בקיבוץ די ברור שהדור הוותיק הוא זה שמסתייג מתהליכי ההפרטה, בעוד דור הביניים דווקא מאוד בעדה. אבל כולם מאוחדים בדבר אחד - בבלבול שהשרה עליהם המעשה של יוסי שנייברג בשבוע שעבר.
בסמוך למזכירות פגשתי קשיש רוכב על קלנועית. "אני בקיבוץ מעל 60 שנה", הוא מספר, "מה שהשתנה בכל אותן שנים זו ההפרטה. יש כאלה שאוהבים את זה ויש שפחות, אני לא מת על זה".
קלנועיות ואופניים יש עדיין ברמת הכובש בלי סוף, אבל טרקטורים כבר די נדיר לפגוש. מול אחד כזה שחנה בגפו ניצבת תחנת דלק חדשנית, עוד סמל למודרניזציה וההפרטה שפשטה בקיבוץ. בתוך המוסך המקומי מסביר לי עוד חבר מהדור הישן ש"פעם היה פה גן עדן, לא היינו רבים כמו היום והרעות בין החברים היתה אחרת".
במכבסה אני פוגש את דור הביניים. ארבע בנות והדעות אינן חלוקות. "ההפרטה זה הדבר הכי טוב שקרה לנו פה", אומרת שרה תוך כדי שהיא ממשיכה לקפל בגדים, "פעם הייתי רק חולמת שיהיה לי רכב חונה מחוץ לבית. לכל אחד בעיר יש שני רכבים ואנחנו תמיד היינו צריכים להזמין מכוניות, כי אסור היה לנו לרכוש בעצמנו.היום הכל השתנה. אנחנו עם מכוניות משלנו, טסים לחו"ל, והחיים הרבה יותר טובים מאז ההפרטה".
היתר מהנהנות בהסכמה, אך אז מופיעה רחלי, הספרית של הקיבוץ. "בעבר היו באים אלי כולם בקיבוץ להסתפר, אבל מאז ההפרטה אני עצמאית לכל דבר ומגיעים אלי רק חצי מהחברים, כך שאני ניזוקתי מהעניין הזה", היא אומרת ומנפקת משל למצב ברמת הכובש: "אנחנו כמו חיות שהיו בכלוב, וכעת נשלחו לחופשי, אז יש כאלה שיודעים להתנהג בטבע ויש שלא".
החברות האחרות מתרעמות על ההשוואה, ושרה מסבירה לה. "יש לי אחות שגרה בעיר והיא כל פעם הולכת לספרית אחרת, אז לי אסור? גם אנחנו מגיעות אל רחלי ומדי פעם הולכות למספרות אחרות באיזור".
גם הגזבר אורי כהן אומר דברים דומים. "לי השינוי עשה טוב", הוא מודה, "יש לי יותר אמצעים לחיות את חיי כמו שאני רוצה. אשתי ואני עובדים ומתפרנסים בכבוד והאמצעים שלנו היום יותר טובים מאלה שהיו ערב ההפרטה. אצל רוב האנשים זה ככה, יש כמה אנשים שלפני ההפרטה היה להם נוח שבאחת בצהריים יסתיים היום אבל עכשיו זה נגמר".
מזכיר הקיבוץ: "אנחנו דוגמא ומופת, למרות מה שקרה"
שטח הקיבוץ משתרע כיום על כ-4,500 דונם, ומספר תושביו הוא כ-670 נפש. ענפי המשק העיקריים הם חקלאיים, ומלבד זאת הוא מתקיים ממפעל דורם למוצרי גומי ומגן האירועים גן הפקאן.
רמת הכובש השבוע. "כל מדינת ישראל צריכה לעמוד בתור" צילום: זמן השרון
"מבחינה כספית אנו לא עשירים אבל חיים טוב", אומר כהן. "דווקא היום אנחנו פחות תלויים בגן הפקאן מאחר שבזכות הליך ההתחדשות קלטנו הרבה בנים שחזרו ועובדים בחוץ, ואשר המס ממשכורתם הגבוהה הולך לקיבוץ. לכן ההכנסות לקהילה גדולות יותר".
מזכיר הקיבוץ, אורי מרגלית, אמנם אינו חבר רמת הכובש אך משבח אף הוא את הקיבוץ. "החברה פה בקיבוץ יכולה להיות דוגמא ומופת לכל החברה הישראלית, אני אומר את זה ועומד מאחורי הדברים האלה דווקא אחרי האירוע שהתרחש פה בשבוע שעבר", הוא טוען.
"אם הייתי מפרט את כל הפרמטרים של מה זה אומר חברת רווחה, אז כל מדינת ישראל הייתה עומדת בתור ורוצה להיות ברמת הכובש. הקיבוץ עובר תהליך בשנים האחרונות והוא עדיין לא סיים אותו. בעוד שנתיים נוכל לשים פה שלט 'בואו לראות חברת רווחה מודרנית'.
"המילה הפרטה היא לא נכונה מבחינת התהליכים האמיתיים שמתרחשים בקיבוץ. הרי הפרטה אומרת למשל שאם יפריטו את בנק לאומי אז לוקחים את זה מהמדינה לידיים פרטיות, ואילו בקיבוץ הכוונה היא שעוברים להיות מקומונה לחברה קואופרטיבית, וזה שונה מאוד מחברה קפיטליסטית. במצב כזה החופש של הפרט הרבה יותר מובן מאשר בקומונה, כפי שהיה קודם".
מרגלית מבהיר את השינויים שהתרחשו מאז החל תהליך ההפרטה: "כמו כל שינוי, גם כאן יש כאלה שמסכימים ויש שפחות. בעיוותי השיטה הישנה יש כאלה שהרוויחו, והם אלה שמתרעמים על ההפרטה. השיטה הקואופרטיבית היא לטעמי צודקת יותר ומוסרית יותר מהשיטה הישנה.
"המדד הראשוני שבודקים אם רוצים לדעת אם חברה קיבוצית חיה ונושמת הם בתי הילדים. אצלנו יש התפוצצות של ילודה בשנים האחרונות. זה אומר שהאנשים הצעירים של הקיבוץ רוצים לחיות בו ושמשהו טוב קרה, כי עד לפני חמש שנים הקיבוץ לא היה רלוונטי".
אורי כהן ממשיך את אותו הקו. "לפני שלוש שנים היו בקיבוץ בין 6 ל-7 לידות בשנה, היום יש בין 18 ל-20", הוא מספר. "פתחנו עוד שני בתי ילדים ומתוכנן לפתוח אחד נוסף. אם בעבר החזקנו ילדים מהישובים מכל הסביבה, היום אין לנו מקום בשבילם".
תפקיד כפוי טובה
אולם למרות האידיליה אותה מנסים כהן ומרגלית לצייר, ביום שלישי שעבר הכתה המציאות בחברי הקיבוץ ללא רחם, כשיריות וזעקות אימה החרידו את המרחבים השקטים בדרך כלל.
מנהל הקהילה גידי כהן. ניצל בנס ארכיון
גידי כהן נורה בראשו ונפצע באורח אנוש, אולם לבסוף ניצל ושוחרר השבוע לביתו שבקיבוץ אלונים. "הוא מרגיש בסדר גמור", סיפרה ל"זמן השרון" אשתו דיתי, "הוא הגיע היום (שני) הביתה. כעת הוא צריך את השקט שלו בשביל החלמה טובה וזה הדבר החשוב ביותר".
כהן הגיע לרמת הכובש לפני שנה וחצי. "ברגע שהתחלפה המזכירות, לא מצאנו בתוכנו מישהו שירים את העגלה", משחזר הגזבר כהן, "גידי הציעה את עצמו לאחר שכבר עבר כמה קיבוצים. הוא הציג את עצמו באסיפת החברים ובחרו בו. הוא לא כפה את עצמו, הוא נבחר למנהל הקהילה על ידי החברים. זה אומר אחריות עסקית כבדה, אבל גם אחריות על נושאים רגישים כמו דיור, בעיות חברה, כלכלה של החברים ועוד".
מרגלית, שמשמש במקביל בתפקיד דומה בקיבוץ בצפון, מספר על הג'וב כפוי הטובה: "יש לקיבוץ מפעלים ועסקים והוא זה שמנהל אותם", הוא מסביר. "קיבוץ זה ארגון חברתי וכלכלי בעת ובעונה אחת, וכדי שהניהול של כל החלקים יהיה טוב, יש מי שאחראי על הפן הכלכלי. מנהל קהילה של קיבוץ זה אחד שמנהל את החיים הקולקטיביים ומקבל החלטות. לפעמים הן מוצאות חן ולפעמים לא.
"אני לא נתקלתי במקרה אלימות כפי שהתרחש פה בשבוע שעבר. יש עימותים, חיכוכים ויש שחיקה בתפקיד הזה. לכן יש מנהלים חיצוניים, בכדי ליצור הפרדה".
"המשימה שלנו היום היא לחזק את משפחתו של שנייברג"
שנייברג, בן 69 במותו, עלה ארצה מטורקיה בספינת מעפילים, ועבד בצי הסוחר. כשנשא לאשה את אסתר, בת הקיבוץ, הצטרף לרמת הכובש. מאז מילא מספר רב של תפקידים טכניים בקיבוץ, בהם ניהול המדגרה והמכבסה, וכן תפקידים במפעל דורם.
יוסי שנייברג. צילום רפרודוקציה
"הוא פנסיונר", מספר כהן, "אשתו מנהלת חשבונות והוא המשיך לעבוד כמנהל משק בקיבוץ. הוא היה בחור שקט ואיש משפחה. אב לשלושה ילדים וסב לארבעה נכדים". כשכהן, שהכיר כאמור היטב את שנייברג, מנסה להבהיר מה גרם לו לירות בכהן ולהתאבד, הוא מתקשה למצוא תשובות.
"לא היתה שום הצדקה כלכלית או חברתית להרגשת הקיפוח מצידו", טוען כהן, "מצבו הכלכלי היום יותר טוב ממה שהיה לפני השינוי. בעקבות השינוי שני הבנים שלו נמצאים פה. הוא אהב את הנכדים שהיו קרובים אליו והיה מאושר. כל מי שיגיד לך שהוא יודע למה הוא עשה את זה, מוכר לך חתול בשק. אין סיבה הגיונית שידועה לנו בגללה קרה מה שקרה.
"אנחנו עוד לא מעכלים את מה קרה, ויש חלק מהאנשים שעוד לא מבינים את מה שעבר עליהם. מעכשיו כשמישהו ישמע את השם רמת הכובש, מיד יגידו שזה הקיבוץ שנכתב עליו בעיתון על יריות והתאבדות, אבל אנחנו נתמודד עם זה ויהיה בסדר".
בני הנוער אשר הגיעו למקום וראו את הגופה המוטלת עדיין בטראומה. "בעקבות המקרה החזירו אותם מבית הספר", סיפרה גורמת מתחום החינוך בקיבוץ. "הם נפגשו עם פסיכולוג, אנחנו נמשיך להתמודד עם זה, וזה ייקח עוד הרבה זמן. זה גורם לבני הנוער לחשוב, כי רובם הכירו את שנייברג. הם החלו לחטט בבתיהם שלהם ולחשוב אם גם שם יכול לקרות מקרה מצער שכזה. אבל הם מפתחים חסינות. כבר ישנן בדיחות מקאבריות בנושא כמו 'אם לא תשלם, אני יירה בך'".
לא רק לבני הנוער, גם לחברי הקיבוץ האחרים קיימו בערב החג שיחה קבוצתית בכדי לפרוק את אשר על ליבם. מעבר לכך, ישנה תמיכה בלתי מסויגת במשפחתו של שנייברג. כבר בכניסה לקיבוץ הושם שלט הכוונה לבית המשפחה וכולם ללא יוצא מן הכלל לא מוציאים מילה נגדה.
"אין הצדקה למה שיוסי עשה אבל המשפחה שלו לא אשמה", אומר אחד מחברי הקיבוץ. "היא לא זיהתה שום מצוקה, ולנו היום כקיבוץ, יש משימה לחזק את המשפחה הזו, וגם את זו של הנפגע שגם הוא לא אשם בכל הסיפור הזה. הם ממשיכים לחיות בתוכנו".
רגע לפני שאני יוצא, תופס אותי עוד חבר קיבוץ. הוא לא מתאים לשום פרופיל שניסו לשרטט לי בקיבוץ. הוא לא נראה צעיר מתומכי ההפרטה, הוא גם לא נראה כמו הקשיש על הקולנועית, מאלה שבשתיקה כמעט ומבינים את המעשה של שנייברג. "אתה העיתונאי", הוא תופס אותי בזרוע. אני מהנהן. "רק תדע דבר אחד, הכל פה רגיש, כל תזוזה קטנה פה יכולה להבעיר דברים מתחת לפני השטח. מי פרק אותנו אנחנו כבר יודעים, השאלה שלי היא איך אחרי כל זה נוכל להתחבר מחדש?".
נא להמתין לטעינת התגובות
