אלנבי, לילה: "אחת חטפה פצצה, אחי, מה זה פצצה. כל הפרצוף דם"
הסצנה התל-אביבית, המועדונים, החשפניות, המאבטחים והאלימות. פרק מתוך ספרו החדש של גדי טאוב
הדלת של המועדון נפתחה במכה. המעקה מסביב לכניסה התמלא בנות. שבע, שמונה, עשר. עקבים, ידיים, רגליים, בושם, חצאיות, עגילים. צעקות. מוזיקה מבפנים. אלכס נלחץ. אלכס הרים את היד עם מכשיר הקשר. "וו, וו!? לצאת!" הוא דחף. "לא לעמוד פה! החוצה!"
ארטיום פתח את השרשרת של היציאה. ארטיום היה גבוה מהגוש של הבנות בראש. מעיל רוח שחור עם הסמל של "בריח אבטחה". "לצאת, אמרו לכם! "הגוש של הבנות נתקע בפתח. ארטיום תפס אחת ביד, משך. "עזוב אותי! תוריד ידיים!" ארטיום לא עזב. משך אותה החוצה. אלכס דחף מאחורה. השומר השני עזר. צחי. רק אז אלכס קלט: באמצע הגוש של הבנות, בחורה עם דם על הסנטר. מכווצת. עיניים עצומות חזק. בכי. כתפיים רועדות. הבנות החזיקו אותה מסביב, הובילו אותה כמו עיוורת. הבנות נדחקו איתה דרך הפתח, התאספו מסביבה מחדש ליד הקיר, מחוץ למעקה. אלכס יצא. נדחק לתוך הגוש, מכשיר קשר מעל הראש. "סליחה! סליחה שנייה! זוזו רגע, נו! סליחה!" יותר גרוע ממה שהוא חשב: היד של הבחורה היתה מתחת לפה. בתוך היד דם, רוק, חתיכות של שיניים. אלכס נבהל. הוא נדחק החוצה. הוא קרא לאריק במכשיר.
רק אז נפל לו האסימון. הוא הבין מה אריק יגיד, דבר ראשון. הוא הסתובב לארטיום וצחי. צעק. "סגרו את הדלת! אף אחד לא יוצא!
"אריק ענה לו מהמשרד. "מה קרה, אלכס?" רגוע. שטוח. הטון אמר: מה אתה צועק?
אלכס קלט מה הטון אומר. "אחת חטפה פצצה, אחי, מה זה פצצה". יותר בשקט.
"לידנו?"
"לא, אחי. לא בחוץ. אצלנו בפנים. עכשיו יצאה. מה זה פצצה, אחי. כל הפרצוף דם".
"בחורה?"
"כן".
הפסקה. קצרה. "הבנתי. סגרתם?"
"כן".
"תעמיד מישהו מהפרונט ליד הדלת, מבפנים".
"טוב, אחי".
"אני בא", אריק אמר.
אלכס נכנס למועדון. ערן הסתכל מרחוק. לא רצה להידחף עם יד אחת במתלה. נשען על העמוד העגול של המודעות. הכתף כאבה לו. אנשים עברו. קהל של אלנבי בלילה. צעירים, לבושים לבילוי. חבורה של בנים. קבוצה של תיירות בנות עשרים וקצת. צעקות. צחוקים. חלק נעצרו להסתכל. חלק לא שמו לב. שלט הנאון של המועדון היבהב. פסים: אדום, לבן, כחול. הפסים החליפו רקע ללוגו של גולדסטאר, לשם של המועדון: Alenby Dance-Bar. הנאון האיר את הבנות ליד המעקה. באדום. בלבן. בכחול.
אלכס יצא. לא ידע מה לעשות עד שאריק יגיע. קבוצה של בנים אתיופים ליד הטוסטייה. כמה פרחות. צעירות. אנשים הצטופפו ליד שרשרת הכניסה. נהיה פקק. צחי עמד ליד השרשרת. סמל של בריח על הגב של המעיל. אנשים שהכירו את צחי קראו לו בשם. אנשים שהכירו את ארטיום קראו לארטיום ברוסית. צחי התעלם. ארטיום התעלם. צחי הסתכל על האנשים מלמעלה. אלכס נכנס דרך שרשרת
"איפה?" אריק אמר. הוא הזיז את השיער הצידה על המצח, בין שתי אצבעות. מספריים. אלכס הצביע על הבנות. ארטיום פתח לאריק את שרשרת היציאה. הוא ניגש. אלכס הלך אחריו. אריק הסתובב. תקע לאלכס מבט בעיניים. "תגיד לי, אתה דפוק?"
אלכס לא הבין.
"אתה לא יודע מי זאת?"
אלכס הסתכל עליו. "מי?"
אריק הסתכל חזרה. קר. הניד את הראש מצד לצד. הוא נכנס לתוך הגוש של הבנות. הוא הזיז בנות הצידה בידיים. הוא דחף. הפקעת נפתחה. נתנו לו לעבור. פינו לו מקום. אחת נשארה עומדת ליד הבחורה עם הדם. אתיופית, קטנה. רזה. פנים חדים. עיניים גדולות. סרט סגול מהעורף מסביב למצח. הבחורה עם הדם עוד בכתה. מכווצת. הצלעות שלה רעדו. בוץ של איפור מסביב לעיניים. אריק תפס אותה בכתפיים, נשען קרוב. בשקט: "מיקה, מה קרה, ממי?"
היא פקחה עיניים. היא ראתה אותו דרך הדמעות. היא זרקה את עצמה עליו. חיבקה אותו חזק. הבכי התגבר. היא נתלתה עליו. היא סגרה את היד עם הדם והשיניים. רוק עם דם נזל מהאגרוף על הגב של החולצה שלו. אריק נתן לה רגע להירגע. הוא חיבק אותה. הוא קלט מישהי צועקת לתוך סלולרי. הוא קלט שהיא מדברת עם המשטרה. "מאיפה שאני אדע!" היא צעקה. היא הרימה את הראש לחפש מספר על הקיר, לתת כתובת. היא צעקה את הכתובת לתוך הטלפון. אריק היה מפסיק אותה. אבל לא ככה. לא ליד אנשים.
הוא סובב את מיקה, השעין אותה על הקיר. חיבק אותה. עמד ככה, האף בתוך מודעה של הופעה. כתום זרחני ושחור. הוא הוריד את הידיים של מיקה מהצוואר שלו. בעדינות. החזיק אותה בכתפיים. השעין אותה על הקיר. "מי זה היה, הבן-זונה, מותק? מי זה היה?" הוא הסתכל לה בעיניים. מקרוב.
בכי. היא כיסתה את הפה עם האגרוף. "לא יודעת". אריק ליטף את הזרוע שלה, את הכתף. "זה בסדר. זה בסדר". הוא שאל עוד פעם: מי זה היה. היא כעסה. היא צעקה. "לא יודעת! אוף! לא יודעת! אתה לא מבין?" דם ורוק על השפתיים. הוא ראה את השיניים השבורות. אחת הקדמיות שבורה. אחת לידה חסרה. חור בחניכיים. הוא חיבק אותה שוב. "די, די, מותק. אנחנו נמצא אותו, אל תדאגי". הוא השעין אותה שוב על הקיר. "איפה זה קרה?"
"לא יו-ד-עת!" היא רקעה ברגל. היא הרימה את העיניים לשמים. שיעזוב אותה כבר. עוד בחורה התקרבה. גדולה. שמנה. גבוהה ממיקה בחצי ראש. תספורת קרה שחורה. חולצה שחורה שחתכה את החזה לרוחב. קו ישר, באמצע. חזה גדול. החולצה הבליטה את החריץ. "אני ראיתי", היא אמרה. היא העבירה את השיער מאחורי האוזן. אצבעות עבות.
האתיופית לא נתנה לה להמשיך. "את, מי שאל אותך?" חד.
השמנה השתתקה. אריק הסתובב אליה. "מה ראית?" יד אחת עוד על הכתף של מיקה.
העיניים של השמנה עברו ממיקה, לאתיופית, לאריק, חזרה למיקה. מבוהלת. האתיופית המשיכה לתקוע בה מבט. "אני ראיתי", השמנה אמרה. חלש.
אריק לא הזיז את העיניים ממנה. "נו? מי זה היה?"
היא הסתכלה על האתיופית. "לא יודעת. עם זקן".
"איך הוא נראה?"
מבט לאתיופית. למיקה. חזרה לאריק. רפוי: "לא יודעת".
"איפה זה היה?" אריק אמר.
עוד מבט לאתיופית. חזרה לאריק.
"נו, איפה זה היה?" אריק אמר. תקיף.
היא פתחה את הפה. היא סגרה.
"נו?"
"במאחורה. שמה. נו, איך קוראים לזה? איפה שהדי.ג'יי".
אריק ליטף למיקה את הזרוע. "אנחנו נתפוס אותו, מותק, אל תדאגי". הוא פילס דרך החוצה בין הבנות. אלכס פתח לו את שרשרת היציאה. אריק נכנס לרחבה הקטנה. קלט את ערן עם היד במתלה, ליד עמוד המודעות. ערן סימן לו ביד הבריאה 'מה קורה?' אריק סימן לו חזרה: 'תכף'.
אנשים התחילו להתעצבן שלא מכניסים אותם. מישהו קרא לאלכס. אלכס לא ענה. אריק החזיק את הדלת פתוחה. מוזיקה מבפנים. הוא הסתובב לאלכס. "אתה לא יודע מי זאת?"
אלכס הסתכל עליו. שאלה בעיניים.
"מיקה? לא יודע מי זאת מיקה? שעובדת בקסאנאדו? החברה של דימה?"
העיניים של אלכס התרחבו. דימה שמר לפעמים גם אצלם, בדאנסבר. אותה חברה. בריח אבטחה. "יו!" אלכס אמר, "שאני אודיע לדימה?"
אריק שתק. ארוך. אלכס התכווץ מהמבט. הפה של אלכס נשאר פתוח. העיניים של אלכס נפתחו עוד. "תגיד לי, אתה דפוק? זה מה שאני צריך פה עכשיו? את דימה? איפה הראש שלך, אני לא מבין". אריק הסתובב. נכנס למועדון. אלכס נשאר תקוע במקום. כמה שניות. ערן חיכה לתפוס את המבט שלו. הוא רצה להיכנס. ארטיום שם לאלכס יד על הכתף. "הכול בסדר, אחי?" ארטיום אמר.
אלכס התנער. "יו! אתה לא מאמין. אתה יודע מי זאת?"
"מי?" ארטיום אמר.
"חברה של דימה".
ערן התקרב לשרשרת היציאה. היה צפוף מדי ליד שרשרת הכניסה. ערן הגן על היד. ארטיום עצר אותו. אלכס אמר, "תן לו, תן לו".
ארטיום פתח לו את השרשרת. צחי פתח לו גם את הדלת.
"אתה יכול להיכנס", צחי אמר, "אבל לא לצאת".
במועדון יש ארבע-עשרה מצלמות במעגל סגור. עשר בפנים; שתיים בחוץ מעל הכניסה הקדמית; אחת ליד המשרד, במסדרון למחסן; עוד אחת במחסן. המשרד הוא כוך קטן בחלק האחורי. בחלק האחורי יש גם שירותים, מקלחון ומחסן. דלת עם בידוד קול, מאחורי הדי.ג'יי. מפרידה את החלק האחורי מהמועדון. ספוג בולט מהצדדים. כיסוי סקיי אדום על הספוג. מצ'וקמק. במשרד יש שולחן כתיבה פינתי. צורת ר'. צג של מחשב על השולחן. המחשב מקליט את המצלמות. זה הקוקפיט. אריק התיישב בקוקפיט לחפש במצלמות מה קרה.
התוכנה של המצלמות מחלקת את המסך לריבועים. כל ריבוע מצלמה אחת. אפשר לראות שידור חי. אפשר לדפדף אחורה בהקלטה. קליק כפול על ריבוע מגדיל אותו למסך מלא. אריק לחץ על המצלמה שמכסה את האזור של הדי.ג'יי. פס בתחתית המסך מסמן את השעה. הוא משך את הסמן חצי שעה אחורה. הוא העביר להילוך מהיר. אחר כך ליותר מהיר. אחר כך קליקים על הפס של השעה. ההקלטה קפצה קדימה ואחורה. הוא מצא את מיקה רוקדת. הקפיץ קדימה. היא רוקדת. עוד קדימה. היא רוקדת. עוד קדימה. מישהו עם זקן לוחש לה משהו באוזן. בחור גדול. קצת אחורה. היא רוקדת עם מישהו אחר. שיער מחומצן לבלונד. הוא מתחכך בה מאחורה. היא מושיטה יד אחורה, מחזיקה אותו בעורף. הבחור עם הזקן ניגש אליה. לוחש לה משהו באוזן. זקן גזוז, מוקפד. כיפה שחורה גדולה. דוס? קפיצה קדימה. היא לא שם. הבחור עם הזקן לא שם. אנשים מתאספים. מסתכלים למטה. אחורה, למקום שהזקן ניגש אליה.
בהילוך מהיר אנשים רוקדים נראים כמו סביבונים. מיקה דוחפת את הבחור עם הזקן. הוא חוזר. דוחפת. שוב חוזר. עצבני. ראש מתוח קדימה. מאיים. היא דוחפת אותו שוב. הוא מעיף את היד שלה. תופס לה בצווארון ביד אחת. אומר משהו תוך כדי. מסנן. הוא דוחף אותה למטה. החוצה מהפריים. רואים רק אותו. היד השנייה מתרוממת ונוחתת, שלוש פעמים. בקצב הזה זה נראה כאילו הוא מתופף עם האגרוף. טה-טה-טם. אחורה. קדימה בהילוך רגיל. היא דוחפת אותו, זאת הפעם השלישית. בחושך של המועדון המצלמות נותנות שחור-לבן מטושטש. אבל בהילוך רגיל אפשר לראות: את הקריזה, את הלבן של העיניים. מעיף לה את היד. תופס אותה בצווארון של השמלה, מסנן משהו, דוחף אותה מחוץ לפריים, למטה, מוריד את האגרוף שלוש פעמים. מעל הראש. בתנופה. יודע להרביץ.
גם בהילוך רגיל זה קורה מהר. אנשים מסביב לא שמים לב. ממשיכים לרקוד. בחורה אחת כן שמה לב. השמנה שעמדה בחוץ. קרה. שיער מאחורי האוזניים. היא מכסה את הפה בשתי ידיים. אוזניים בולטות. הזקן הגזוז מסתובב והולך. כאילו כלום. הוא יוצא מהטווח של המצלמה.
אריק הקפיץ למצלמה אחרת. יקח זמן לעקוב אחריו. אריק עבר למצלמה שמעל הכניסה לשירותים.
הדלת של המשרד נפתחה במכה. אפי נכנס, מתנשף. מעיל שחור מבריק. סמל של בריח אבטחה. אף אחד לא נכנס ככה למשרד, בלי לדפוק. אריק הסתכל שנייה. לא אמר כלום. חזר למחשב.
"איפה הוא?" אפי אמר.
אריק הרים את הראש מהמחשב. אפי התנשם. הנחיריים התרחבו, התכווצו. השריר של הלסת התהדק, הירפה. הוא תקע באריק מבט. אריק הסתכל עליו, יציב. חיכה עוד רגע. הפסקה. מודגשת. רגוע: "מאיפה אתה באת לי?"
אפי התנשם. הוא רץ בספרינט את כל רחוב יונה הנביא, מהסטייג', בפינת הרברט סמואל. "מארטיום", הוא אמר. המעיל היה פתוח. החזה שלו התרחב, התכווץ. חצי חבית בגודל.
"ודימה?"
"בדרך".
אריק חשב רגע. סובב את הראש למחשב. רגוע. עוד שתי נשימות. בלי להרים את העיניים: "בוא הנה". נשמע כמו פקודה. אנשים לא מדברים ככה לאפי. אפי התקרב. הנשימות שלו ליד העורף. אפי תפס חצי משרד. גדול. שמן. מילא את הכוך. נהיה דחוס.
אריק מצא את המקום. עצר. "סתכל". הוא לא הרים את העיניים מהמסך. קשה לזהות פנים בשחור-לבן-רנטגן של המצלמות. הוא הזיז את העכבר להקיף את הראש של מיקה עם הסמן. הוא לחץ פליי. הבחור עם הזקן נכנס לפריים. אריק הקיף את הראש שלו. "זה", הוא אמר. מיקה מתחמקת. הוא לא מוותר. היא דוחפת קצת, הוא חוזר. דוחפת שוב. חוזר שוב. עוד פעם. ואז בבת-אחת, הלבן בעיניים, התפיסה בצווארון, דוחף אותה למטה, מחוץ לפריים. היד מתרוממת פעם אחת, יורדת חזק. עוד פעם. עוד פעם. הבחורה השמנה מפסיקה לרקוד, שמה ידיים על הפה. אנשים רוקדים. השמנה מסתכלת למטה על מיקה, על הריצפה. הבחור עם הבלונד שהתחכך במיקה כבר לא שם.
"בן-זונה!" אפי אמר. "בן שרמוטה!"
"מה זה? אתה יכול להסביר לי את זה?"
"דוס! תראה מה זה. בן שרמוטה!"
"אבל למה?"
אפי הסתכל שוב. השמנה מרימה את הראש מסתכלת מסביב, לראות מי עוד ראה. מסביב רוקדים. עד שמישהו רואה. מתחילה התקהלות. מתכופפים. מרימים את מיקה. הגב שלה למצלמה. מוציאים אותה. היד שלה על הפה.
"מה? בגלל שהיא לא רצתה אותו? ככה?" אריק אמר. "זהו? לא רצתה אותו, זה הכול?"
"סגרו את הדלת מייד?"
"כן".
אפי עדיין התנשף. "בן-זונה! חכה מה אני עושה לו". ידיים על המותניים. שני צעדים מהמחשב לדלת. שניים חזרה. "בן-זונה!" שניים לדלת. שניים חזרה. הוא חיפש בעיניים מסביב. חיפש במה לבעוט. הוא נעצר, הסתובב לאריק. "תראה לי אותו עוד פעם". השרירים בלסת של אפי התהדקו, הירפו.
אריק הסתובב חזרה למחשב. אלכס קרא לו במכשיר.
"מה קרה אלכס?" אותו קול. רגוע.
"שוטרים".
הפסקה. רגוע: "אני בא".
הוא נשאר יושב. הוא חזר למקום שבו הבחור נכנס לפריים. לחץ פליי. מרוכז. אפי התרכז. לא לשכוח את הפרצוף. "מי זה?" אריק אמר. הוא הקיף את הראש של המחומצן שרקד עם מיקה. לחץ פאוז.
"לא מכיר", אפי אמר. "סע".
פליי . הזקן נכנס לפריים. לא יהיה קשה לזהות אותו, אם הוא עוד במועדון. הזקן הגזוז, החולצה, הגובה, הכיפה. תווי פנים חדים. גם אם הוא הוריד את הכיפה, גם אם הוא הוריד את החולצה ונשאר עם טישירט. גבוה, בנוי טוב. יבלוט בקהל. הוא מתקרב למיקה, היא דוחפת. עוד פעם. עוד פעם. ואז הלבן בעיניים, גם השיניים לבנות, הוא אומר לה משהו, מסנן בין השיניים, התפיסה בצווארון, הדחיפה למטה, האגרופים.
אריק עצר את ההקלטה, קם לצאת. לא מיהר. לבש את המעיל. מעיל עור, גיזרה של בלייזר. יישר את הצווארון. הסתובב לדלת. אפי שם לו יד על הכתף. "אתה לא נותן אותו למשטרה, אחי", אפי אמר, "הוא שלנו". לא ממש איום. בקשה. "אחי, זאת חברה של אח".
אריק שתק. הסתכל על אפי. מספיק בשביל שהמסר יעבור: נראה. אני אחשוב. אפי הסתכל לו בעיניים. אפי הבין את המסר. זה לא מצא חן בעיניו. הוא לא הזיז את המבט. אריק הסתובב, לפני שהבקשה נהיית איום. ככה זה נשאר: עוד לא החלטתי. אפי ויתר. לא אמר כלום. הוא יצא אחרי אריק. אריק כבר החליט. הוא רק עוד לא אמר.
נא להמתין לטעינת התגובות
