בגובה העיניים עם חנוך רוזן
הוא נולד בלונדון, גדל בקטמון וגר בתל אביב. התחיל להופיע בתאטרון "הפרגוד". ביקר בכ-50 מדינות. קשה לתפוס אותו במצבים של רצינות תהומית. והוא הבין שהרעב מביא ליצירה. 2,084 מילים עם חנוך רוזן (50), נשוי + 5, פנטומימאי, שחקן ובמאי שחייב פעילות גופנית לכושר ולאושר, ושאוהב מאוד את דודו טופז, גם עכשיו
"מקום שנולדתי בו. זו עיר שיש בה המון תאטרון. זהו מרכז התאטרון מבחינתי. איכות של טלוויזיה ושל אמנות, איזשהו סוג של ציניות והומור סרקסטי כזה. זה מקום שאני אוהב לבוא אליו כל פעם מחדש, בעיקר בגלל התאטרון".
קטמון
"מקום עם נופי ילדות. ביום שבת לפני המופע בירושלים ישנתי אצל אמא שלי בבית. הלכתי לנשום בבוקר את האוויר, שמעתי את השקט הזה של השכונה הזו, זו הייתה שבת של שבועות.
"הרבה נוסטלגיה. שיחקנו הרבה בחוץ – כדורגל, סטנגה ואצבע שחורה. לא היה מחשב".
מעלה
"בית ספר במרכז העיר. הייתה דרך ארוכה לנסוע לשם. בגיל צעיר מאוד כיתתי רגליי באוטובוסים. בית הספר העניק לי סוג של ידע והיכרות עם העולם היהודי. תפילות וכן הלאה. לא כל כך זוכר לעומק את התקופה שם".
ליד"ה
"זה מקום שכולם רוצים להתקבל אליו, מאתגר להתקבל אליו. זה בית ספר עם דרישות גבוהות, אבל מצד שני הוא היווה את המסגרת הראשונית שלי להתבטא בתחום המופעים. שם הייתה ההופעה הראשונה שלי בפנטומימה, היא עלתה שתי לירות. כל ההכנסות היו תרומה לבית ספר לחירשים-אילמים ובאו להופעה 300 אנשים, אז יצא שתרמתי 600 לירות לבית ספר לחירשים-אילמים".
דת
"יש לי את התרגום שלי לאמונה, אבל לאו דווקא בדרכים המקובלות של דיני התורה והגמרא וכן הלאה. אני בא מבית מסורתי ואבא שלי הקפיד שנדע את כל הדברים, שהתפילות לא יהיו זרות, אבל לא היינו בית דתי".
ירושלים
"עיר עם המון זיכרונות עד גיל הנערות, גיל 18, כשעברתי לתל אביב. יש איזשהו משהו טהור בעיר הזו, אם כי יש כובד מסוים ביחס לתל אביב החופשייה, הקלילה, התרבותית והשובבה. ירושלים זה יותר רצינות ומשמעות".
כיכר ציון
"סבתא שלי גרה שם והייתי עומד על המרפסת ומסתכל למטה, ונפעם משאון בני האדם שמסתובבים שם בשעות הערב. משם גם ראינו את המופעים של יום העצמאות".
תאטרון "הפרגוד"
"זו בעצם ההתחלה שלי. פניתי לאריה מרק מתאטרון 'הפרגוד' והוא נתן לי את ההזדמנות הראשונה להופיע. הופעתי שם כמה וכמה הופעות לפני הגיוס. היה לי שיער ארוך וחברים שלי עשו לי תספורת על הבמה. תמיד כשאני עובר שם אני אומר למשפחה שלי, 'פה בתאטרון "פרגוד" התחלתי להופיע', וכבר אין להם כוח לשמוע את זה".
תל אביב
"לנסוע לתל אביב מבחינתי כירושלמי זה היה כמו לנסוע לניו יורק. תל אביב זו עיר באמת בלי הפסקה, תוססת, מרגשת, מלאת אקשן. יש הרבה מה לעשות, יש שם את כל מרכזי הבידור, התאטרון, האמנות והמחול שקיימים בעולם ובכמות כזו שהיא לא צריכה להתבייש מול כל הערים הגדולות – פריז, לונדון וניו יורק. אני חושב שיחסית לגודל שלה יש בה שפע עצום. אני אוהב את תל אביב, אם כי אני תמיד מרגיש בירושלים איזה סוג של זוך וטוהר שלא ישווה לעיר החצופה תל אביב".
ים
"לא מתחבר לים, כנראה הירושלמיות שבי קיימת ולא עוזבת אותי. ים זה טיול של ירושלמים".
להקה צבאית
"משהו שפחדתי כל הזמן שיבטלו אותו, כי בדיוק הייתי בתקופת רפול, שדיבר על זה שהוא רוצה לבטל את הלהקות הצבאיות. למרות שאחרי הצבא, כשהוא בא להופעות שלי, הוא היה שתקן. זה היה ניסיון גדול בשבילי לפגוש את הקהל הישראלי העממי.
"החיילים האלה שרוצים בידור כאן ועכשיו, לא לחשוב יותר מדיי, לא להתאמץ במחשבות. הם עייפים ורוצים שתביא להם פנטומימה בידורית. נראה שזה אחד הדברים שהביא אותי לפנטומימה, כי שלוש שנים הופעתי בצבא והייתה לי פריבילגיה להיות צמוד לתזמורת וכל נושא השימוש במוזיקה ובאפקטים התפתח אצלי בתקופה הזו, שזה אחד הדברים הייחודיים שהבאתי לאמנות הפנטומימה".
פנטומימה
"זה חלק ממני, דרך חיים. האמצעי הכי טוב בעבורי לבטא את הצד האמנותי שבי. זה גם משהו שאני מאוד אוהב לראות. חוויית ילדות גדולה מאוד.
"ראיתי את הפנטומימאי סמי מולכו לראשונה בחיי כשלמדתי פנטומימה אצל עמוס ארבל, שהיה ידוע כקריין טלוויזיה. פנטומימה בשבילי זה משהו שמביא אותך לכל מיני מקומות אקזוטיים בעולם ולתקשר עם אנשים בכל העולם, על הבמה ללא
"התחלתי עם הפנטומימה בגיל 15 בערך, למדתי בחוג פנטומימה בירושלים ב'במת עשרה'. למעשה זה היה חוג תאטרון של יוסף מונדי והיו שם הרבה אנשים שאת מכירה למעשה, כמו יוני להב, ענת וקסמן, שרי פיש מנצח התזמורת. יש הרבה אנשים שיצאו מהמקום הזה. אחר כך התחיל ללמד שם פנטומימה עמוס ארבל. לדעתי המקום קיים עד היום".
דיבור
"אני אחד הפנטומימאים הפחות שתקנים שיש, כמו ששמת לב. כבמאי זה הכרחי לדבר. גם מרסל מרסו היה דברן לא רע, שמעתי כמה הרצאות שלו - היה מצוין".
מרסל מרסו
"המאסטר הגדול של אמנות הפנטומימה, האיש שהביא את האמנות הזו לקהל הרחב, הוציא אותה מבית היוצר של אטיין דה קרו. היה לי הכבוד ללמוד אצלו כשהוא היה מאוד מבוגר. ישראל גוריון למד שם זמן קצר, גם שייק'ה אופיר ואחרים. אני בהחלט חושב שהוא אמן. עד היום רואים את הקטעים שלו בווידיאו וזה מרגש מאוד.
"אני מנסה לקחת את הפנטומימה שלו צעד קדימה למאה העשרים ואחת. אני זוכר את אחת העצות הטובות שאבא שלי נתן לי: לא כדאי לי ללכת ללמוד פנטומימה אצל מרסו כדי שלא להפוך להיות מרסל מרסו קטן. הוא צדק כי למרסו יש אישיות בימתית כל כך גדולה וחזקה שהרבה מאוד מהתלמידים שלו הפכו להיות פנטומימאים בדמותו ואני מקווה שמצאתי דרך להיות פנטומימאי ייחודי".
יוסף רוזן
"אבא שלי, אישיות מאוד דומיננטית, איש חכם מאוד, אינטליגנטי, מלא סיפורים והומור, צבעוני, תוסס עם כישרון משחק יוצא מן הכלל. היה בעל כישרון מבטאים מדהים וידע בשפות. איש מרתק שידע לספר סיפור על כל דבר, סיפור אמיתי ונוגע ללב.
"הוא הולך איתי כל הזמן, אני כל הזמן נזכר בסיפורים שסיפר ומנסה להעביר אותם לילדיי. דמות מאוד משמעותית בחיי, הוא הסתכל על העולם בצורה ייחודית והייתה לו דעה מאוד מוצקה ותמיד מזווית מיוחדת - מחויכת משהו, אם כי הוא היה אדם רציני לפרקים. קיבלתי ממנו הרבה מאוד, אני חושב שהשילוב בינו ובין אמא שלי הוא זה שיצר אצלי את המעשיות באמנות".
הופעות רחוב
"זו בעצם הייתה התחלת דרכי האמנותית מעשית. נסעתי עם חבר, צביקה אפרת, שהיום הוא מנהל את המגמה לאדריכלות בבצלאל. נסענו יחד בגיל 16 וחצי לטיול באירופה עם תקציב של חמישה דולרים ליום. פעם היו מסכימים שהילדים ייסעו, העולם היה יותר תמים.
"ואיכשהו החל לנזול לנו הכסף או שגנבו לנו, לא זוכר. הגענו למינכן ושם ראינו שמנגנים בגיטרה ברחוב. החלטתי שאני מופיע ברחוב. צביקה היה הבמאי, הסדרן, הקופאי והמנהל האמנותי. התחלתי להופיע ותוך חמש דקות התגודדו סביבנו 300 איש, מחאו כפיים והקשיבו והסתכלו ובהחלט שמו מטבעות בתוך פינג'ן ששתינו בו קפה. הבעיות הכלכליות שלנו נפתרו. אחרי שלושה ימים הבנתי שהרעב מביא ליצירה והיצירה הזו בהחלט מתאימה לי".
"פיטר פן"
"זה מחזמר שעשיתי ב-1989. הבמאי היה אורי פסטר, עיבדנו את זה יחד. זה מחזמר שכנראה הצליח מאוד בתקופתו, זה היה אחד הדברים הראשונים שעשו בסדר גודל כזה לילדים. עד היום אנשים באים אליי וכנראה הרושם שהוא עשה עליהם כילדים היה חזק מאוד ועד היום אני זכור להם כחוויה תאטרלית מאוד חזקה כאשר עפתי מעליהם באולם.
"זו הייתה הפקה איכותית וברמה גבוהה. הופענו הרבה מאוד, עם ששון גבאי, חני נחמיאס, חיה סמיר וצחי נוי. הדמות הזו ליוותה אותי הרבה מאוד זמן והייתה חלק מהאישיות שלי בתל אביב כשלא הייתי נשוי ובלי ילדים, מן פיטר פן כזה.
"אני חושב שכשאתה נשאר פיטר פן כשאתה צריך להתבגר זה יוצר בעיה ומצב לא נכון. מה שנקרא תסמונת פיטר פן. אני מקווה שהצלחתי להתנתק מהדמות הזו בחיים, כי בסך הכול כולם מתבגרים חוץ מאחד, פיטר פן".
טיסות
"אני טס הרבה בעולם, למקומות מרתקים. הייתי בכ-50 ארצות ואני די נהנה בטיסות. רואה סרטים, לא אוהב את כיסי האוויר, כמו כולם. אח שלי היה טייס בצבא, הבן של אחותי טייס ב'ישראייר'. אני נורא אוהב לשמוע, 'ונודה לקברניט עידו גלבוע', זה מרגש אותי".
טלפון סלולרי
"מדבר לצערי. אצלי הוא על שקט בדרך כלל. מסתכל אחת לכמה זמן מי צלצל, ומחזיר טלפונים. זה מכשיר טוב לוודא שכולם בסדר, יש אנשים שלא יכולים בלי הנייד.
"פעם לא היו את הדברים האלה. היינו נוסעים לסיני בטרמפים מירושלים, איזה טלפונים, פעם בשלושה ימים היינו הולכים לצלצל באסימונים בטלפון ציבורי. אני מדבר כאילו הייתי ב-1920, אבל זה היה כולה לפני 25 שנה, לא רע בכלל. אבל כנראה שאי אפשר בלי זה".
אפרים סידון
"איש מוכשר מאוד שבזמן קצר יודע לכתוב טקסט מהמם, פזמונאי בחסד. היה לי תענוג לעבוד איתו על 'ספר הג'ונגל', על שניים-שלושה פסטיגלים שעשינו יחד. מובן שאני עוד מעריץ אותו מימי 'ניקוי ראש' ובירושלים באותה 'במת עשרה'. הוא היה אחד המדריכים שלנו, אני לא זוכר בדיוק".
בימוי
"זה תענוג, זה כיף. אני מביים את הדברים הגדולים שנעשים בישראל מבחינת ספקטקלים, מופעים גדולים. זה הדבר שבעצם עומד בצד השני של הפנטומימה, שהיא מאוד מינורית, פיוטית, ייחודית. אדם אחד על במה, לעומת המון אדם שאני משתמש בו בספקטקלים שלי, אם זה ב'פסטיגל', אם זה 'וואו', אם זה מופעי ענק לזמרים שאני מרים.
"אני אוהב את זה, אני אוהב את העבודה עם אנשים, את ההפריה ההדדית עם צוות יוצרים, את האפשרויות הבלתי מוגבלות עם תפאורה, אביזרים, אפקטים, מעופים וכן הלאה. בשבילי זה להיכנס לתוך פנטזיה ולנסות למשוך את הקהל איתי לתוך אותה פנטזיה".
איפור
"פנטומימה ואיפור הם חלק בלתי נפרד, אני לא הולך על איפור לבן, מה שנקרא הפנטומימה הקלאסית למרות שבתחילת דרכי כן הייתי עושה את זה. עושים את זה משתי סיבות. כדי לתפוס סוג של אנונימיות שתוכל לשחק כל דבר וגם כדי שיראו את ההבעות למרחוק. אני משתדל לא להתאפר, אבל יש לי איפור בימתי שמבליט את הבעות הפנים".
דור המשך
"אני לא הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו בתחום הבידור. זה תחום קשה מאוד ודורש דבקות במטרה שלפעמים יכולה לתסכל. הרבה מאוד עור מחוספס, לא להיות רגיש מדיי. בתור אבא לא הייתי רוצה לראות אותם שם, אבל זה עולמם והם יחליטו, אני לא חושב שהם הולכים בדרך הזו".
מראה
"זה כלי עבודה מאוד רציני שלי. יש לי בסטודיו מראה ענקית ואני עובד מול המראה הזו כשאני עובד על קטעים חדשים. אחר כך אני עובר למצלמת וידיאו, אבל בהחלט לפנטומימאי זה חשוב. צריך מדיי פעם להתנתק מהמראה, כי אתה לא יכול להסתכל כל הזמן על התנועות שלך אתה חייב להשתחרר בראש, אז זה מתחיל מהמראה וממשיך הלאה".
"פסטיבל ישראל"
"בשבילי זו סגירת מעגל. סמי מולכו, הפנטומימאי הראשון שראיתי ובזכותו החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. ראיתי במסגרת 'פסטיבל ישראל' לפני יותר מ-30 שנה כשהייתי בן 16, עם צביקה.
"עכשיו אני סוגר מעגל כשהופעתי עם מופע חדש שלי 'מדבר בעד עצמו', יוסי טל-גן ראה אותי בפסטיבל פנטומימה שמתקיים אחת לשנה בצרפת בפריגו וביקש שאופיע בפסטיבל. הפסטיבל היה מרגש וברמה גבוהה, בהחלט מכובד להופיע מסגרת אמנותית שבוחרת בקפידה את המופעים שיהיו בה, ושמחתי להיות חלק מהדבר הזה, הוחמאתי".
שחיקה
"מי שמופיע הרבה פעמים עם אותה הופעה יכול להיות שתהיה לו שחיקה מסוימת. אצלי זה כמעט לא קורה בגלל שאתה בן אדם אחד על הבמה זה מגיע למצב שאתה כל פעם צריך להתמודד מחדש מול הקהל וחובת ההוכחה עלייך כל פעם מחדש, להראות שזה טוב".
קהל
"זה הדבר שהכי חשוב לי בעצם במופע, שלקהל יידבר המופע שלי. שאני אוכל לגעת בקהל שאני אוכל לגרום לו להתרגש לשמוח לבכות לצחוק, להרגיש".
תאטרון
"בשבילי זה מקום שבהחלט מרגש. אני חושב שעם כל העניין של הטלוויזיה והסרט והתלת-מימד אי אפשר להחליף את התאטרון, זו אמנות מאוד עתיקה. יש קסם בתאטרון שאין במדיות אחרות, חדשניות יותר, זה קסם שכל אחד זכאי ליהנות ממנו".
ניר ברקת
"ראש עיריית ירושלים. לא מספיק מכיר אותו, אני הייתי מהחבר'ה של טדי קולק".
הפועל ירושלים
"כשהייתי קטן הייתי בהפועל המגרש היה קרוב לביתנו, צ'רנוחה, בנבנישתי, בן רימוז', הם היו כשאני הייתי ילד".
פעילות גופנית
"זה דבר שאני חייב אותו יום-יום, זה אצלי כמו לצחצח שיניים. אם אני לא אתאמן כמה שעות ביום אני נכנס לאיזה סוג של דכדוך רוחני. אני חייב את זה כדי לשמור על הכושר ולשמור על האושר".
מעורב ירושלמי
"אכלתי את זה פעם. היום אני לא אוכל בשר, רק עוף"
דודו טופז
"בהחלט חבר. קיבלתי ממנו המון במהלך הקריירה שלי. תמיד בא לראות את ההופעות שלי ותמיד הזמין אותי להופיע בתכניות שלו. נתן לי המון מקום מבחינת האירוח שלו. כחבר יכולתי לפנות אליו לעזרה, הופעתי פעם באוף ברודווי בניו יורק והייתי זקוק תוך שבועיים לגייס 20 אלף דולר, פניתי להרבה אנשים כולם התחמקו חוץ ממנו.
"הוא הביא לי את הכסף בפחות משבוע ומובן שהחזרתי לו את זה. אני קצת המום ממה שעובר עליו עכשיו, אני חושב שזה עצוב. אני עוד לא שופט אותו, כי אני לא יודע אם זה באמת קרה או לא. אם זה קרה אני מאוד עצוב שזה קרה, כי אני אוהב את האיש הזה".
משבר גיל ה-50
"אני לא במשבר. אני לא מבין איך כל כך מהר זה הגיע, רק עפעפתי בעיניים וזה הגיע. אני לא מרגיש בן 50. אני מרגיש יותר צעיר".
ברודווי
"הפסגה של הצגות, מחזות זמר ותאטרון בכלל. אני שמח שהיה לי כבוד להיות חלק קטן מזה, כי הייתי באוף ברודווי. מסתכל על ברודווי ומנסה ללמוד".
חנוך רוזן
"אני חיי איתו בשלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
