4 שנים לרצח רינת רואס: הרוצח עדיין חופשי, הפצע עדיין מדמם
ארבע שנים לאחר פרשת הרצח המזעזעת של רינת רואס באשדוד, למשטרה אין אפילו קצה חוט לפענוח הרצח. בראיון מיוחד, מספרת האם ז'קלין על הלילה הנורא ההוא, על הימים הקשים שעוברים עליה, על האכזבה מהמשטרה, ועל התקווה שעורר פתרון פרשת דנה בנט
הם לא מפסיקים להלום אחד בשני והיא כל הזמן מחליפה מקומות בין שניהם. היא למדה להשלים עם זה בעל כורחה. אין לה שליטה על המחשבות. כרוניקת החיים גרמה לה להעמיד פנים כדי לא להעמיס על הסביבה, אבל זה לא תקף לגבי בעלה יקותיאל. הוא מכיר אותה טוב מספיק כדי לדעת מתי היא שוקעת בעולם הכאב, בעולם המחשבות, בעולם השאלות.
בכל כמה דקות היא פוצחת במונולוג שמכוון ליושב במרומים. המקרה הטרגי ששינה את חייה, גרם לה לחיזוק האמונה ולהעמקת הקשר עם בורא עולם. היא נאחזת באמונה הזו. אם גם את זה לא היה לה, מזמן הייתה מאבדת את עצמה לדעת, כך היא מעידה על עצמה.
בכל פעם שהיא משוכנעת שמכסת השאלות מולאה עד תום, פתאום, משום מקום, מתעוררת שאלה נוספת, שגוררת אחריה עשרות שאלות נוספות, וכל שאלה כזו מולידה אינספור שאלות אחרות.
ביום שני שעבר, ב-31 במאי, מלאו ארבע שנים בדיוק למציאת גופתה של רינת רואס בת ה-19 מאשדוד, באתר בנייה בשכונת הסיטי, מרחק פסיעה מהמקום שבו הרגישה הכי מוגנת בעולם – בית הוריה.
הפרשה הזו זעזעה מדינה שלמה למספר שעות, אך מהר מאוד נשכחה. ככה זה ברצף האירועים המסחרר במדינת היהודים.
באותו לילה שחור, אמה של רינת, ז'קלין רואס, שכבה במיטתה. היא רצתה לישון, אבל נאבקה בעייפות. ז'קלין דאגה לרינת, בתה הבכורה. כמה דקות לפני השעה 23:00, היא החליטה לחייג לסלולרי שלה. היא לחצה על כמה מקשים והתחרטה. למה להטריד אותה, הרהרה בינה לבין עצמה.
רינת אמורה הייתה לחזור הביתה מחנות הבגדים "קרוקר" בקניון עזריאלי בתל אביב שבה עבדה. היא חששה שרינת שוב תדביק לה את הכינוי קרציה, ואולי המעסיק שלה יחשוב בטעות שרינת קשורה לסינר של אמא. ההחלטה לא לחייג באותו לילה, ממשיכה לייסר אותה עד היום. שוב ושוב היא שואלת את עצמה מדוע לא חייגה, למה ויתרה, מדוע הפסיקה את הפעולה הכי מתבקשת, מה היה קורה אם, מה הייתה שומעת, מי היה עונה לה.
הסטריאוטיפ שעל פיו הזמן החולף מקל על הכאב, לא תופס לגבי רואס האם. היא מספרת על הכאב באופן מעורר צמרמורת. "כנראה שהעייפות הכריעה אותי. נשכבתי במיטה חצי ישנה, חצי ערה. אמרתי לעצמי: 'אמתין עד שאשמע אותה נכנסת הביתה'", שחזרה בשבוע שעבר את הלילה המבעית בחייה.
"לרוע מזלי, לא נשארתי ערה, פשוט נרדמתי. בעלי כבר ישן. שעה וחצי מאוחר יותר קפצתי מהמיטה. קמתי בכזו בהלה, כאילו מישהו אמר לי: 'ז'קלין, תתעוררי, הסוף הגיע, הכל נגמר'. עוד קודם לכן קצת דאגתי, אבל רינת אמרה שהמעסיק שלה יחזיר אותה הביתה ושאין לי מה לדאוג".
שיחת הטלפון האחרונה של רינת הייתה סמוך לשעה 22:00, בלילה שבו נרצחה. אותה שיחה אחרונה הייתה לחברה שלה, עינת, שאמרה לה שתחזור אליה יותר מאוחר. מאז לא יצאו שיחות מהסלולרי שלה.
המעסיק של רינת, רפי חזן, המתגורר באשדוד, הוריד אותה בצומת בני ברית בעיר. בחקירתו במשטרה סיפר שזה היה סמוך לשעה 23:00. מבדיקה של איכון הסלולריים, המידע התברר כנכון. אחת ההשערות שהועלו הייתה שרינת צעדה לביתה בדרך קיצור ושם, ככל הנראה, נפלה למלתעות האימתניות של הרוצח האכזרי. אולם זו השערה בלבד.
בחזרה לז'קלין. כשהתעוררה בבעתה במיטתה, מחוגי השעון הראו על השעה 00:30. בהלה תקפה אותה כשהבחינה שהאור במטבח עדיין דולק. זה היה סימן עבורה שרינת טרם שבה הביתה מעבודתה.
ז'קלין פתחה את המקרר וראתה שהסלט שהכינה לבתה, על פי בקשתה, נשאר מכוסה במקרר. בידיים רועדות חייגה לסלולרי שלה וכמו בסרט אימה, שמעה את המעבר למענה הקולי. האם התקשרה לבתה דנה ולחברות של רינת, אך נתקלה בתשובה קבועה: אין לנו מושג איפה היא. "מיד היה ברור לי שאירע משהו שאין בכוחי לשאת
ז'קלין רצה לחדר השינה והעירה את בעלה יקותיאל. עם פיג'מה ירד האב לחפש את בתו הבכורה סביב הבניין, תוך כדי שהוא מחייג למעסיק של רינת ולחברים. מהר מאוד החלו להתקבץ עשרות בני משפחה, חברים ומכרים. דיווח על ההיעדרות הועבר למשטרה, אולם ביומן תחנת אשדוד סברו תחילה שמדובר בעוד תלונת סרק היסטרית על היעדרות של צעירה.
במהלך הלילה בוצעו חיפושים אינטנסיביים ברדיוס הקרוב לבניין מגוריה של רינת, תוך הקמת חמ"ל מאולתר על ידי בני משפחה וחברים. ככל שנקפו השעות, כך עלה מפלס הדאגה.
בשעות הבוקר המוקדמות, חבריו של יקותיאל מהעבודה התייצבו לחיפושים יחד עם שכנים ומתנדבים לביצוע סריקות נרחבות. 18 שעות לאחר היעדרותה של רינת, היא נמצה ללא רוח חיים. סמוך לשעה 17:00, שתי הפקידות מהמשרד של אביה של רינת, הבחינו בגופתה של רואס הצעירה.
גם כיום, בדיוק ארבע שנים אחרי הרצח, כל שבידי המשטרה הן השערות בלבד. גורם בכיר במחוז הדרומי סיפר לזמן הדרום, כי על אף הזמן הרב שחלף, התיק מונח עדיין על שולחנם של מפקד המחוז יוחנן דנינו, מפקד מרחב לכיש נצ"מ דוד ביתן ומפקד הימ"ר סנ"צ גבי דולינצקי.
"זה אירוע קשה במיוחד", אמר אותו גורם שהיה מעורב באחת מארבע ועדות החקירה שהוקמו מאז. "אין לך מושג עד כמה זה מטריד אותנו. תאמין לי שזה מטריד את כל פונקציות הפיקוד במחוז הדרומי. כולם שוברים את הראש בתיק הזה. צריך להבין שזה לא עוד רצח בין עבריינים על רקע חיסול חשבונות, זה הרבה מעבר לזה.
"תיק הרצח של רואס זעזע את כל המרחב. למרות היותנו שוטרים ואנשי מקצוע, היה קשה לעשות ניתוק רגשי. אני יודע על כמה שוטרים שעלו לקברה. באמת שעדיף לדבר כמה שפחות במקרי רצח מהסוג הזה, אבל שוב, אני חייב להדגיש שזה תיק שלא מעלה אבק. מי שמופקד על החקירה זה ימ"ר לכיש. זה תיק רצח מאוד קשה. זה לא ירייה או דקירה של עבריין שלרוב יש קצה חוט. התיק שונה ולכן ההתייחסות אליו היא אחרת".
אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שלמשטרה אין עדיין קצה חוט.
"אני לא מעוניין להתייחס להערה הזו".
גורם אחר שהיה מעורב בחקירה ציין אף הוא שמדובר בתיק קשה במיוחד, שכן הוא מתבסס רק על הערכות. כחלק מאותן ההערכות, לא נפסלת האפשרות שהרוצח ניסה לאנוס את רינת, אך התנגדותה, שלה נמצאו סימנים בזירת הרצח, גרמה לו לשנות את תוכניתו ולחנוק אותה למוות. עד היום לא ברור גם למשטרה כיצד איש לא ראה ולא שמע את זעקות ההתנגדות.
"עד היום קשה לי להאמין שאיש לא שמע אותה", אומרת ז'קלין, "מלווה אותי תחושה חזקה, תחושה של אמא, שהיה עד או עדים למה שהתחולל שם. איך יכול להיות שאף אחד לא שמע? שאף אחד לא ראה? קשה לחיות עם אי הוודאות. אני מקווה שיהיה מי שיזרוק רמז שיוביל למציאת הרוצח".
למרות הייסורים, ז'קלין רואס לא מאבדת תקווה. היא מקווה לראות בחייה את המפלצת שרצח את בתה נרקב עד סוף ימיו מאחורי סורג ובריח. המחשבה שהרוצח מסתובב חופשי קשה לה, אך היא לא תחדל מהציפייה לשמוע שהמשטרה הצליחה לשים את ידה עליו.
פרשת דנה בנט, שהגיעה לאחרונה לסיומה לאחר שש שנים, מנשים מבחינתה של ז'קלין את התקווה ללכידת הרוצח של בתה.
"שמחתי בשביל ויקי בנט (אמה של דנה - מ.ג), שסוף-סוף היא יכולה לחיות בידיעה ברורה שהרוצח נתפס, והיא תפסיק לחפש את הבת שלה", אומרת ז'קלין. "היא חיה כל הזמן בין יאוש לתקווה. היא הייתה במצב של אי ודאות. אפשר לומר שהפרשה הזו רק עכשיו מתחילה עבורה. היא רק עכשיו מתחילה ללמוד על נושא האבל. זו פרשה מסובכת".
דיברת איתה?
"יכול להיות שאסע עם בעלי לפגוש אותה בשבוע הבא. אני חברה בארגון של משפחות נרצחים ונרצחות, שאין להם שום סיוע מהמדינה. אנו מתקיימים מתרומות בלבד. לצערי, אנחנו אזרחים סוג ג'. אנחנו לא מוכרים כנפגעי פעולות איבה. אנחנו קרבנות של עבירה. אין גוף ממוסד שתומך במקרים שלנו. כמו שקרה לבת שלי, שעברה ברחוב ומישהו לקח לנו את החיים שלה במו ידיו, בלי לשאול אף אחד – כך זה יכול לקרות לכל אחד.
"יש בעיה קשה במדינה שלנו, אסור להתעלם מזה, שבתי המשפט לא מחמירים עם עבריינים. אתה יודע מה? לא בטוח בכלל שהרוצח של דנה בנט יורשע ברצח. בתי המשפט אצלנו לא מחמירים עם עבריינים או פושעים. הם מוצאים כל מיני סעיפים, שבעקבותיהם שולחים אותם להסתכלות. אומרים על נאשם שהוא לא שפוי ואז שולחים אותו למוסד פסיכיאטרי. פשוט קובעים שהוא לא שפוי. אותו עבריין יושב במוסד פסיכיאטרי, אוכל, ישן, והאמא מתענה. אני מאוד מקווה שההורים של דנה בנט לא יתענו. הם ינסו להיות שותפים לניסיון להוכיח שהוא כן רצח ושיירקב בכלא".
מה תגידי לויקי בנט כשתפגשי אותה?
"שלמזלי, במרכאות, הגופה נמצאה אחרי 24 שעות, אבל הרוצח לא נתפס. אני אגיד לה שבזמן שהיא חיפשה את הבת שלה, אני מחפשת את הרוצח של הבת שלי".
מה את מרגישה ואיך את חיה עם הידיעה שרוצח בתך מסתובב חופשי?
"איך אני מרגישה? אני לא חיה בכלל. אני צועדת ברגל ברחוב, בדרך לעבודה, וכל בנאדם שאני רואה מיד נראה לי חשוד. יכול להיות שזה מישהו שמסתובב לידנו ופשוט צוחק עלינו. אני מתפללת לאלוקים שייתן לי את הזכות לראות את הרוצח מאחורי סורג ובריח. אני רוצה לראות אותו מקבל את העונש המקסימלי הקבוע בחוק. המוח והלב ממאנים לקבל מקרה כזה מזעזע שהרוצח מסתובב חופשי, חי ונושם, ואילו אנחנו, המשפחה, נרצחנו יחד עם רינת".
הכאב מלווה את חייה של ז'קלין בכל רגע, אך ישנם ימים שרף הכאב מטפס לנקודה גבוהה יותר.
"היום למשל", היא אמרה ביום שני שעבר, "היום לפני ארבע שנים היא יצאה מהבית ולא חזרה יותר. באחת עשרה בלילה היא הייתה אמורה לחזור ולא חזרה. אצלי התאריך העברי, התאריך הלועזי וימי ההולדת שלה כואבים יותר. האבל קיים תמיד, אבל בתאריכים שציינתי זה הופך להרבה יותר קשה וכואב".
היה קשה לשכנע את ז'קלין רואס לדבר בזמן שהפצע ממשיך לדמם. על אף הקושי הרב, היא מבינה שהעלאת הפרשה הפתוחה הזו מחדש עשויה לשנות משהו. ככלות הכל, פתרון היעלמותה של בנט נולד בעקבות שער במקומון טברייני. אין לה מה להפסיד וזה רק יכול להוסיף עוד סנטימטר למפלס התקווה.
נחזור לנקודת ההתחלה. מקרה הרצח של רואס ז"ל הוא אחד מתוך יותר מעשרה תיקי רצח מהשנים האחרונות, של צעירות שנאנסו לפני שנרצחו לא רחוק מבתיהן. לא מעט מקרים טרם הגיעו לפתרון.
בינתיים, המשפחות נאלצות להתמודד עם טרגדיה כפולה. מצד אחד אובדן היקירה ומצד שני ניסיון חזרה למסלול החיים בצל ריחוף עננת אי הידיעה. קשה עד בלתי אפשרי עבור אותן משפחות להשיב את גלגל החיים למסלולו.
גורמים במשטרת מרחב לכיש שעמם שוחחנו הודו שגם ארבע שנים אחרי, הם עדיין רחוקים מקצה חוט. כל מה שידוע על המקרה המזעזע הוא שרינת נאבקה עם הרוצח שאנס אותה ומיד לאחר מכן חנק אותה למוות.
כמו בתיקים אחרים, גם בתיק רואס, המשטרה מיהרה לטשטש את ממצאי הזירה באמצעות פנייה לבית המשפט, בבקשה לקבלת צו איסור פרסום על פרטי החקירה ועל פרטים נוספים הקשורים לזירה עצמה. עשרות אם לא מאות נחקרו בפרשה, אולם ממצעד הנחקרים לא אותר חשוד. עד היום רק בידי המשטרה המידע אם מדובר ברוצח בודד או שמא היו מספר שותפים לרצח.
משום מה, המשטרה החליטה לשחרר פרטים ראשונים מזירת הרצח רק כעבור שנתיים. פורסם אז, כי בזירת הרצח נמצאו תכשיטי זהב, שחלקם היו ייחודיים ושעל אחת השרשראות התנוסס הכיתוב "ביום שמחת לבו".
באיחור רב, אולי רב מדי, המשטרה ביקשה את עזרת הציבור הרחב לבדוק אם מישהו מזהה את אחד הפריטים ככזה שנגנב מביתו. פרסום התמונות גרם לכמה אזרחים לגשת לתחנת המשטרה ולמסור מידע על חלק מהפריטים, אולם הפרשה עדיין נותרה סתומה.
השאלות של ז'קלין רואס לא מתרכזות רק בזמן שקדם לרצח בתה. עד היום היא לא מבינה, למשל, מדוע המשטרה המתינה זמן רב עד לפרסום התמונות. בפרסומים בכלי התקשורת נטען כי במשטרה נמתחה ביקורת על עבודת צוות החקירה הראשון שמונה לטפל ברצח. הועלו טענות שהצוות לא ביצע מספר פעולות חיוניות או שאת חלק מהפעולות שביצע אפשר היה לעשות אחרת.
החוקרים חקרו את חבריה של רינת ואת המעסיק שלה. הם גם לקחו מהנחקרים דגימות ד.נ.א, שהושוו לדגימה שנמצאה על הגופה. התברר כי איש מהחברים אינו קשור לרצח.
לגבי פעולה חקירתית אחרת, פורסם שבלשי המשטרה נכנסו בבגדים של פועלי בניין לאתר הבנייה שבקרבתו נמצאה הגופה. הם חשדו כי אחד הפועלים ביצע את המעשה, אולם הפעילות הסמויה לא הביאה לקצה חוט. זה לא נמצא גם לאחר שנלקחו דגימות ד.נ.א מכל הפועלים.
במקרה אחר, עצרה המשטרה בשיתוף פעולה עם צה"ל, פלסטיני המתגורר ברמאללה שהועסק בעבר באתר הבנייה שבו נמצאה הגופה. מידע שהיה בידי המשטרה העלה חשד לגבי אותו פלסטיני, אך מאוחר יותר התברר שאת המידע הזה מסרה חברתו לשעבר שביקשה לנקום בו.
אפילו לאחר שדיירי הבניינים הסמוכים תושאלו וחלקם מסרו דגימות ד.נ.א, במשטרה עד היום לא מצליחים להבין איך איש מהדיירים לא שמע קולות של מאבק או צעקות בליל הרצח.
רואס: "אני כמעט בטוחה, הרגשה של אמא, שכשהבת שלי צעקה מישהו שמע את זה או מישהו ראה, ואנשים שותקים. לכן אני מאוד מבקשת מהם, שאל להם לפחד להעביר מידע למשטרה, כי הם לא יוכלו לחיות עם המצפון שלהם. יהיה בו כתם וזה ילווה אותם כל החיים".
בניגוד למקרי רצח מזעזעים אחרים שנצרבו בקולקטיב הישראלי, המקרה של רינת רואס רחוק מלהיחקק בזיכרון הלאומי. גם משפחת רואס יודעת שבניגוד לתאיר ראדה, מעיין ספיר ומעיין בן חורין, מעטים מאוד זוכרים את שמה של בתם.
"עד היום העדפנו לתת למשטרה לעשות את שלה ולא להתבלט", אומרת ז'קלין. "כנראה שנצטרך לעשות פעולות להעלאת ולהשארת נושא רצח בתנו על סדר יומה של המשטרה ושל הציבור הרחב".
את סומכת את ידייך על החקירה של משטרת ישראל? במקרה של בנט הרוצח היה כבר בידיים של המשטרה, נחקר, והצליח להתל בחוקרים.
"אני כבר לא יודעת מה לחשוב. זה מאוד מבלבל. יכול להיות שאחד מאלה שנחקרו ביצע את הרצח או ידע עליו. אני חושבת המון על כך שמשהו התפקשש. אולי למשטרה היה כיוון חקירה והם לא שמו לב? מצד שני, יכול להיות שהם מיצו את החקירה, אבל אין לי אפשרות לבדוק את זה. אני תמיד אשאר עם השאלות.
"אין גוף שיכול לבדוק את התנהלות חקירת המשטרה. זה לא כמו מבקר המדינה שבודק את ההתנהלות של משרדי הממשלה. אני לא יודעת למה אין גוף כזה שיכול לפקח על עבודת המשטרה. חשוב לי לדעת שלא היו חורים בחקירה".
מה עבר לך בראש אחרי ניתוח פרשת דנה בנט?
"כנראה שלא הייתי צריכה לסמוך על המשטרה כמו שסמכתי עליה עד עכשיו. אני צריכה לצאת לפעילות אחרת. אני צריכה לחשוב איך אני פונה לכיוונים אחרים. לא יודעת, אולי להפעיל חוקרים פרטיים. אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו.
"אני מלאת תקווה שגם במקרה שלנו, פתאום אחרי זמן רב יכול להגיע איזה מידע מודיעיני שיגרום להתפתחות בחקירה. המידע הזה, לפי דעתי, צריך לבוא מתישהו. אני רוצה לפנות לתושבי אשדוד שיפקחו את האוזניים וינסו למצוא רמזים.
"העניין של דנה בנט גרם לי להטיל ספקות בעבודת חקירת המשטרה. במקרה שלנו, המשטרה הקדישה זמן יקר לבדיקת החברים והידידים והמקומות בהם היא נהגה להסתובב. תמיד טענו שזה לא יכול להיות אחד מהקרובים. ההשערה שלי היא שזה עובר אורח או מישהו שעבד באתר הבנייה. אני יודעת עם מי הבת שלי הסתובבה. ידעתי על כל מהלך שלה, על כל יציאה שלה. לא חששתי שזה יבוא מהכיוון הזה בכלל".
מתי הייתה הפעם האחרונה שמשטרת אשדוד או היחידה המרכזית של מרחב לכיש יצרה איתך קשר?
"כבר למעלה משנה וחצי שהם לא בקשר איתנו. הם משוכנעים שהם מיצו את כל עניין החקירה. גם הם מחכים שתהיה איזו התפתחות מודיעינית שתעורר מחדש את הפרשה".
את מצליחה לנהל שגרת חיים נורמטיבית?
"אני חייבת. יש לי שני ילדים בבית. הם לא אשמים שאחותם נרצחה. הם זקוקים לאמא ואני משדרת להם שאני אמא נורמלית. מאוד קשה לקום אחרי מקרה כזה מזעזע. זה לא מקרה רגיל. זה לא כמו תאונת דרכים, חס וחלילה, שבנאדם נהרג או כמו מחלה קשה.
"אני לא מזלזלת בתאונת דרכים או מחלה, אבל במקרה שלי הייתה לי ילדה בריאה שעברה ברחוב, תפסו אותה, התעללו בה ורצחו אותה. אני כמעט משוכנעת שמדובר בעובר אורח. היא נפלה קורבן. זה לא חברים או ידידים. כולם נבדקו. אני מקווה שלא תהיה לי הפתעה בנושא הזה בעתיד".
סדר יומה של רואס רוטיני מאוד. היא לא יוצאת לשום מקום ולא נהנית מאירועים חברתיים.
"אנחנו לא הולכים לאירועים, לא יושבים בבתי קפה. עבודה ובית, זה המסלול שלנו, זה הכל. אנחנו לא מצליחים להתאושש. רינת היא הבת הבכורה שלנו. היא היתה ילדה טובה ממשפחה טובה. קשה לקבל גזירה כזו, אי אפשר להשלים עם זה.
"אני מעמידה פנים בפני הילדים, אבל בעלי קורא אותי טוב מאוד. הוא יודע מתי אני בתוך עצמי ומתי אני בורחת לעולם אחר. אני משתדלת לתת להם את כל מה שהם צריכים. כיום אני חיה רק בשביל הילדים שלי.
"מאוד קשה לי לדבר עם בורא עולם על זה, אני עדיין לא משלימה. אני הולכת לשיעורי תורה. מנסים לשכנע אותי שיש כוח עליון, אבל זה עדיין משהו שחזק ממני. אני לא מרפה, אני אמשיך להאמין. אני שואלת שאלות. אני מרימה את ידיי למרום ושואלת: 'למה השארת אותנו אומללים? למה לקחת לי את הילדה? למה היא לא חיה כמו החברות שלה? למה היא לא זכתה להקים משפחה?'.
"הרבה מהחברות שלה התחתנו ויש להן ילדים. היום היא הייתה צריכה להיות בת 24. אני נשארת רק עם שאלות שמיום ליום הופכות להיות קשות יותר. הגעגועים מתעצמים עם הזמן שחולף. מיום ליום זה הופך להיות קשה יותר.
"בכל פעם שהטלפון מצלצל, זה מקפיץ אותי, יש לי ציפייה. כשיש מספר חסום על צג הסלולרי שלי, אני חושבת שזה מהמשטרה, שאולי רוצים לעדכן אותי, להודיע לי משהו חדש. לפעמים הטלפון מצלצל בלילה, ואני רוצה להאמין שמדובר באיזה אלמוני שיודע משהו והחליט להתקשר אלינו כדי לנקות את המצפון שלו.
"אני לא שוללת את הכיוון הזה. אני יותר ממאמינה שיום יבוא וזה יקרה. במשטרה אומרים שככל הנראה לא היו עדים לרצח של רינת. לא יודעת, אחרי פרשת בנט, הכל התערער אצלי. הכל נפתח מחדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
