יום השנה לקרב סולטן יעקב: פרידה מיונה באומל
במהלך חג השבועות נפטר יונה באומל, אביו של החייל זכריה באומל, שהוכרז כנעדר לפני 27 שנים בדיוק. כמעט שלושה עשורים ניהל באומל האב מאבק מתמשך מביתו שבקטמון להשגת מידע על זכריה, אך לא זכה לפגוש את הבן לפני מותו
באומל המנוח הוא אביו של החייל הנעדר מהקרב הנורא ב-10 ביוני 1982 בסולטן יעקב. "הוא לא אכל את עצמו, וזה נתן לו אפשרות תוך כדי השנים הללו לשמוח, ליהנות עם הנכדים ולפעול לאיתור זכריה בו זמנית", היא מוסיפה.
יונה באומל הגדיר בנחישות את דמות האב ההירואי של החייל הנעדר, אבטיפוס ספרותי של ממש. שנים של חיפושים שלא היו מביישים את מנגנוני המודיעין הטובים בעולם, הכרה כואבת במציאות האפשרית, לצד מאבק בלתי מתפשר וללא תאריך תפוגה על כל פיסת מידע על אודות בן הזקונים שלו, זכריה, שנשבה עם שני חבריו לנשק צבי פלדמן ויהודה כץ בקרב בסולטן יעקב במהלך מלחמת לבנון. דבר לא עזר, הבנים לא שבו לגבולם.
"הוא לא נתן לנושא הזה להתופגג" מספרת בתו. "לפני מותו, יום לפני שאושפז, הייתה לי שיחה עם אבא על עתיד החיפושים אחר זכריה אל מול מצבו הגופני הרעוע, אך הוא לא ויתר. כל פעם היה מתעייף כאשר נכנס לבית החולים, ומיד בצאתו היה מודיע: 'מצאתי כוחות מחודשים לאחר המנוחה בבית החולים', והיה מפליג לעבר מקור המידע הבא".
חברת המשפחה ריעה אייזן מוסיפה כי "יונה נלחם עד הסוף ולא ישב בצל. בבית החולים הוא אמר כל העת ש'אני מרגיש כמו כישלון, את זכריה לא הבאתי הביתה'. הוא קבע פגישות גם בימיו האחרונים עם חברי כנסת, שאותן תכנן לממש מיד עם צאתו מבית החולים, וכאמור לא הספיק לבצע".
קברניט משפחת באומל והחיפושים אחר נעדרי סולטן יעקב הלך לעולמו, המשפחה עצרה מלכת והתכנסה לשבעה בבית שבו נותרה עתה אשתו מרים (77). סמל המאבק להשבת הנעדרים נפטר במהלך חג השבועות מזיהום בריאותיו, לאחר שאושפז בבית החולים שבועיים קודם לכן בשל בעיות בלבו.
מבקרים רבים פקדו בשבוע שעבר את הבית בסמטאות שכונת קטמון, רובם חובשי כיפה ממוצא אנגלו-סכסי, כמו משפחת באומל עצמה. שמה הטוב של המשפחה החייכנית והידידותית לא נפגע גם באבלה וקסמו האישי של יונה בא לידי ביטוי באווירה הנעימה השוררת בבית ובשיחות נוסטלגיה על הבן האובד ובעיקר על האב המסור, שמלבד החיפושים ההרואיים אחר בנו, היה דמות ייחודית בפני עצמה.
יונה נולד בשכונת ג'מייקה בניו יורק, שש שנים לאחר שהוריו היגרו מאירופה חסרי משאבים, וגדל בשכונת בורו פארק. עד . כשבגר פתח יונה מפעל לסריגה בניו יורק, שם הכיר את מרים, שעמה התחתן. לזוג נולדו שלושה ילדים: שמעון, היום מרצה לאנגלית במכללות אחווה, ספיר וליפשיץ; אסנה, מורה לאנגלית בגימנסיה רחביה; ובשנת 1960 נולד זכריה שלמה. בשנת 1970 עלתה המשפחה לארץ.
משמעות השם האמצעי הייתה זיכרון של כעס על אביה של מרים, שלמה, אשר נעדר מחייה. השם קיבל משמעות טרגית עוד יותר עם ההכרזה על זכריה עצמו כנעדר. בבורו פארק שימשה הקהילה היהודית משפחה עוטפת וחמה למשפחת באומל.
הבת, אסנה הברמן, מספרת כי מרים עבדה רבות למען תנועת "המזרחי" בארצות הברית: "היו מתקיימים דינרים, אירועים שבהם מתקבצים אנשים למטרת תרומה, כאשר כל אחד משלם עבור המנה שלו הרבה מעבר למחירה. המפגש החברתי בדינרים הללו ובכלל בסביבה שלנו בארצות הברית היה סביב הציונות.
"לאמא היו ידיים של זהב, כישרון אמנותי מצוין ודמיון מדהים, והיא הייתה מכינה יצירות מופת לדינרים הללו. הכסף מהאירועים הללו היה מגיע לישראל בשנות השישים, כאשר המדינה הייתה דלה במשאבים".
סגירת המעגל הראשונה של המשפחה
המשפחה עלתה לארץ, התיישבה בקרית חיים, ומאוחר יותר היגרה לירושלים. יונה ניסה את מזלו בסוגי פרנסה שונים עד שהחל לעסוק בנדל"ן, בו דבק עד פטירתו. הברמן מסבירה כי המשפחה למעשה כרכה את חייה בירושלים.
"אני הגעתי לירושלים ללמוד במכללה לבנות של הרב קופרמן בבית וגן, ואחי שמעון לישיבת הר ציון, כך שההורים ראו שעתיד ילדיהם פה, עיר של חינוך, עיר של קודש. ירושלים הייתה עבורנו תכלית כי 'מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים', ואת זה השגנו".
הברמן מאפיינת את יונה בראי של התקופה ההיא: "עוד לפני שזכריה נשבה אבא היה מביא חיילים לשבת. הייתה אכסניית נוער בבית וגן, שם גרנו, שאליה היו מגיעים חיילים, ובסוף השבוע היו מפזרים אותם לטעום טעם של שבת – הולכים ברגל לכותל, נכנסים לבתי כנסת, טועמים יהדות.
"חיילים היו מגיעים אלינו בליל שבת ואבא היה מדבר עמם בפתיחות, בחום ובאהבה. גדלנו בבית פתוח שהשיח עם כל אדם על כל נושא היה פתוח. אצלנו יהודי זה מטבע".
הברמן נאנחת בכיסאה, חושבת רגע, ומיד משווה: "זכריה עצמו רצה לעבוד עם בני נוער לשיקום בקטמונים, אלה שצריכים באמת הבנה והקשבה. הוא היה דומה לאבא".
זכריה עלה עם משפחתו ארצה ולמד בבית ספר ממלכתי-דתי בקריית חיים. הוא עזב את הבית בגיל 12 והחל ללמוד בישיבה תיכונית בפרדס חנה. לאחר מכן הצטרף לישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות אשר במסגרתה התגייס לחיל השריון, ועם הזמן הפך למפקד צוות טנק.
במקביל עבד כמדריך בסוכנות היהודית, כיועץ בישיבה לסטודנטים שהגיעו מארצות הברית, עסק בכדורסל והתקבל ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. לקראת סוף השירות הצבאי שלו פרצה מלחמת לבנון הראשונה.
קרב סולטן יעקב נערך ביומה החמישי של מלחמת לבנון הראשונה, שעות מספר לפני הפסקת האש עם צבא סוריה. כוחות צה"ל קיבלו הוראה להשתלט על משולש טובלנו, משולש דרכים סמוך לכפר סולטן יעקוב. האוגדה שנקראה למשימה הורכבה משלוש חטיבות שריון וחטיבת חי"ר.
בסביבות השעה 20:00 בערב החל הכוח לנוע מתוך סברה כי השטח ריק מכוחות סוריים, אלא שבמקום המתינו כוחות חי"ר וקומנדו של האויב. בסמוך לשעה 23:00 בלילה הגיע גדוד 362 של חטיבה 401 לאיזור, מגובה בדיווחים על נסיגה של הסורים ונטישת טנקים שלהם את השטח. בחקירה לאחר המלחמה התברר כי תצלום אוויר אשר הראה את מיקומם של הסורים היה מצוי בידי המודיעין אולם לא זרם אל השטח.
כוחות סוריים אשר נהנו מעדיפות טופוגרפית החלו בירי כבד לעבר כוחות צה"ל. הגדוד, שהיה בטוח כי הכוח הסורי ממוטט, התקדם במהירות במטרה לצאת מטווח האש, אולם למעשה רק סיבך עצמו וניצב מול כוחות סוריים רבים יותר. נוצר בלבול רב, חוסר תאום בין הכוחות ואף ירי דו-צדדי (ירי כוחותינו על כוחותינו).
שמונה שעות של קרב מול תקיפות חוזרות ונשנות של הקומנדו הסורי החלישו מאוד את הכוח הצה"לי. גם פלוגת החילוץ הותקפה באש תופת ולא צלחה במשימתה. לבסוף התקבלה החלטה על נסיגה של הגדוד בסיוע ארטילרי. אביגדור (יאנוש) בן גל פיקד על כוחות צה"ל במלחמה וסגנו היה אהוד ברק, ראש המטה היה עמרם מצנע.
בקרב נהרגו 20 חיילי צה"ל ויותר מ-30 נפצעו. עשרות משוריינים אבדו ושמונה טנקים נותרו בידי הסורים. מדינת ישראל הייתה צריכה להתמודד עם שישה נעדרים. בראיון שהעניק יונה באומל ל"ידיעות אחרונות" בשנת 1998 סיפר כי כמה שנים לאחר המלחמה יצא לאיזור הקרב בחסות כוחות צה"ל והגיע עד מאות מטרים מהמקום שבו לא נודע עוד על בנו.
"הם היו בטנק של המפקד, חזי שי, ובו עוד שלושה מפקדי טנקים כאנשי צוות: זכריה, צבי פלדמן ואריאל ליברמן והיה עוד טנק ובו רב"ט יהודה כץ. זכריה היה בתא הנהג, תא מוגן יחסית, אבל קשה יותר להיחלצות מהאחרים. הטנק טעה בדרך, נתקע בעץ, נעצר וחטף פגז. כולם קפצו החוצה חיים. שי וליברמן ברחו יחד מהשטח, אך בלילה נפרדו, ונפלו בשבי של שני כוחות שונים: אחמד ג'יבריל והסורים".
הראשון שהוחזר היה זוהר ליפשיץ, אשר נהרג בקרב עצמו, וגופתו הוחזרה לישראל לאחר המלחמה. ליברמן שוחרר לאחר שנתיים בשבי הסורי, שי חזר שנה מאוחר יותר במסגרת עסקת ג'יבריל. על שלושת הנעדרים האחרים לא נודע עוד.
בגלויה שאותה שלח זכריה לפני הקרב, ביקש מהוריו שישלחו לו חפצים מסוימים וניסה להרגיעם: "אל תדאגו, הכל בסדר, אך נראה שלא אבוא הביתה בקרוב". הסימן הבא שלו זכו הוריו היה מחצית הדיסקית של בנם שאותה העניק להם יו"ר הרשות הפלסטינית דאז, יאסר ערפאת, לאחר החתימה על הסכם אוסלו.
מיד לאחר המלחמה החל יונה באומל פרק חדש בחייו, פרק שליווה אותו עד יום מותו, ותכליתו מציאת בנו, חי או מת, והשבתו לישראל, כמו גם את חבריו הנעדרים, פלדמן וכץ. אייזן מספרת כי "הוא היה מאוד כן עם עצמו ומציאותי. הוא אמר, 'אני לא משלה את עצמי, לא יודע אם מחר זכריה יחזור, אם ידפוק בדלת, אם הוא בחיים'".
אולם מחשבות אלה לא ריפו לרגע את ידיו, ובעיקר את רגליו. במאמצים חובקי עולם הוא טס לאינספור מדינות ונפגש עם אישים מכל הסוגים, חלקם מפוקפקים, חלקם ידועים כאויבי ישראל, במטרה להשיג מידע על הבן. בימים ההם, כאשר כוחו היה במותניו, הוא ניהל מערך מודיעין משל עצמו.
שליחים במדינות שונות היו מעבירים לו דיווחים: קציני צבאות, סוכנים חשאיים, קרובי משפחה של טרוריסטים ועבריינים פליליים העשירו את הניירת בארכיון הענק שבנה במסגרת החיפושים.
יונה ביקש להבין את כל התרחשויות אותו הלילה בו נשבה הבן היקר, בתקווה כי יש אחר מה לעקוב. באומל טען בשנים האחרונות כי בנו מצוי בסוריה, חי או מת וכי יש להגביר המאמצים לאיתורו. הברמן מספרת כי "גם בשנים האחרונות היו לו קשרים בחו"ל. באנגליה ובארצות הברית היו חברים שלקחו על עצמם להיות שליחים שלו בנושא זכריה, אולם כבר לא היו לו את אותם הכוחות כמו בעבר".
חדרו של זכריה נשמר שנים רבות כפי שהיה ואט אט התמלא ארגזים חדשים עם חומרים שאסף באומל בנוגע לבנו. כאשר ארזה המשפחה את הפקלאות ועברה לשכונת קטמון, הארגזים עברו לחדר העבודה של יונה או בלשון חברי המשפחה: "לחדר המלחמה של יונה. זה ארכיון בלתי נתפס בכמות החומר שלו, תיעוד מלא של כל הנסיעות, כל הפגישות".
הנחישות הזו הותירה כל העת את נושא נעדרי סולטן יעקב על סדר היום הציבורי, אולם הרבה פחות ממה שהיה צריך, לתפיסתו של באומל. במהלך השנים תקף בחריפות את מוסדות המדינה והצבא. בין היתר ניהל מאבק ברבנות נגד שינוי מעמדו של זכריה לחלל צה"ל.
"אנחנו שונאים שנאה גדולה את כל מי שניסה לטעון שהבנים מתים ושחבל על הזמן והמאמץ", התבטא בעבר. "הונו אותנו והוליכו אותנו שולל". טענתו העיקרית הייתה כי המדינה משקיעה כספים רבים בחיפושים אחר רון ארד ומזניחה את נעדרי סולטן יעקב במה שהגדיר "היררכיה של נופלים".
במכתב שאותו שיגר לראש הממשלה לשעבר אריאל שרון כתב בין היתר: "בושה וחרפה למדינה אשר מפלה בין דם לדם. 20 שנה אני מנסה למצוא את בני, אני אדם זקן ורוצה לראות בערוב ימי סיום לפרשה. יש פרס של עשרה מיליון דולרים תמורת מידע או אינפורמציה עבור רון ארד. אין דרך יותר טובה להפלות בין דם של חייל אחד לדם של חייל שני".
לפני שנה, בראיון ל-ynet, התייחס באומל גם לנושא שליט ואמר: "אם היינו טוענים לפני 20 שנה שממשלת ישראל הונתה אותנו, אף אחד לא היה מאמין. עכשיו, כשכולם רואים מה עושים למשפחת שליט, אתם בטח יכולים להבין על מה אני מדבר. לא הקשיבו לנו, סיפקו לנו מידע לא נכון, הונו אותנו והוליכו אותנו שולל. מדברים בשלושה קולות - אחד במשא ומתן, אחד בתקשורת ואחד עם המשפחה".
השבעה בבית המשפחה אינה שקטה וקודרת, אלא מלאת חיים וסיפורים המלווים בדמעות קטנות הזולגות על לחייהם של הנוכחים הנזכרים ביונה ומחייכים. דמותו הגבוהה והחסונה חסרה לכולם בחלל החדר.
הוא הלך לעולמו דווקא במהלך חג השבועות. באומל, שהעביר את משפחתו מהניכר לירושלים, שמימש את מנהג הרגלים, פסק מלכתו והסב את חג הביכורים בבית המשפחה ל"חג הביקורים", כאשר המכרים הרבים שלו וחבריו הטובים פוקדים את הבית כל העת.
אייזן מספרת כי "ככל שהתקרב יום השנה לקרב בסולטן יעקוב הוא נהיה דיכאוני יותר". הברמן מעידה כי "לאבא היו לפחות שישה התקפי לב במהלך חייו. הראשון התרחש כאשר היה בן 42, הפעם האחרונה הייתה בחג סוכות האחרון. הוא התאשפז בהדסה הר הצופים".
אייזן מתארת את באומל כ"אדם מקסים, בלי מרירות, שרצה לתרום ולעזור לזולת. כולם אהבו אותו, אפילו בבית החולים כל המחלקה אהבה אותו. היה לו חן, קסם אישי. מדהים שלמרות מה שעבר הוא נותר ציוני נלהב, הן במישור האישי והן במישור הלאומי. הוא אמר שלא היה מחליף מדינה זו בשום מדינה בעולם".
היא מיד נזכרת בדוגמה כדי להמחיש את הייחודיות של יונה: "במסגרת עבודתו בנדל"ן, תמיד אמר ללקוחות שלו שיידעו שלא תמיד הוא זמין כי הוא יכול מחר לנסוע לחיפושים בעולם אחר זכריה בהתראה מיידית. בעיניי זה מראה גם על יושר וגם על כך שזכריה היה מספר אחד בחיים שלו".
גם את הכיפה שעל ראשו לא שקל לרגע להוריד. באורח החיים שנכפה עליו, של חוסר ודאות תמידי, דבר אחד היה נותר עבורו יציב לחלוטין – האמונה באל. אייזן מסבירה כי "יונה מעולם לא שאל את האל מדוע בנו נעדר, לא הייתה לו טרוניה כלפי הקב"ה. כל פעם שנתן הרצאה באולפנה לבנות דתיות ששאלו אותו האם אינו מפקפק באמונתו בעקבות מציאות חייו, הוא לא הבין כלל את השאלה. הוא היה אומר שלאלוהים הפתרונים. כך הוא גדל, היה תמיד חזק מאוד באמונתו לשם".
כעת תוהים בני המשפחה והחברים כיצד ייראו הימים הבאים. לא ניתן לטעות בחוזקה הרב של מרים, שמספרת בשצף דיבור על בעלה המנוח ומקבלת את האורחים בחיוך. "מרים היא אישה מאוד חזקה", טוענת אייזן ומרמזת על הבאות: "אתמול היא אמרה שתמשיך את המאבק ושישר אחרי השבעה היא תרוץ לפגישות".
נא להמתין לטעינת התגובות
