בגובה העיניים עם עודד בלילטי
הוא נולד בירושלים ועבר לא מזמן לתל אביב. על אף שנעצר דווקא כשהיה בביג'ין, לא ידע שהוא בכלל מועמד לפרס פוליצר, וכשזכה בו - לא נתן לזה לעלות לו לראש. 2,328 מילים עם עודד בלילטי, בן 30, רווק, צלם בסוכנות אי-פי, שמנסה לשלב אמנות ועיתונות
"בית, שקט, דברים שעומדים במקום. בהתחלה ירושלים הייתה בשבילי המקום הכי מטורף בעולם בעבודה, בתקופה של האינתיפאדה זה היה טירוף לא היה שקט. אבל השקט שאני מדבר עליו הוא שקט של עשייה. יש סוג של אפרוריות מבחינת העשייה בירושלים, אין בה הרבה צבע.
"אני לא מתכוון לתרבויות שיש פה, כי ירושלים מהבחינה הזו צבעונית כמעט יותר מכל מקום אחר. יש פה קונטרס ומיקס בין כל הדתות. בכל הבלגן הזה היה קשה לי למצוא את עצמי פה, מבחינת עבודה ומימוש עצמי, למרות שאת רוב העבודה שלי עשיתי פה בעיר.
"מצד אחד הרגשתי נוחות ואת רוב היצירה בחיי עשיתי בירושלים, אפילו שעבדתי בחו"ל לא מעט. היה לי נוח לחשוב מירושלים והשקט הזה נתן איפשהו מקום למחשבות שלי לברוח".
תל אביב
"סוג של בריחה. מקום רועש, צבעוני, המון צעירים, ים. אף פעם לא התחברתי לתל אביב אבל זה מקום שיותר מתאים לי מבחינת הנקודה שאני נמצא בה בחיי. אני גם לא חושב שיש מקום להשוואה בין ירושלים לתל אביב. אני עולה חדש בתל אביב, עברתי לשם לפני חודש".
ארמון הנציב
"שכונה. גדלתי שם, למדתי שם, התחנכתי שם, כל החברים משם ורוב המשפחה עדיין גרה שם. זה לא היה מבחירה זה מקום שההורים שלי בחרו לגור בו, אבל היה נחמד ילדות נחמדה. שכונה רגילה, היא לא נבדלת משכונות אחרות בירושלים זה לא בקעה או רחביה אבל יש בה גם את הדברים המיוחדים שלה".
סליגסברג
"מקום חם בלב, שם גיליתי את הצלם שבי, את האמן שבי, היה לי שם המון מקום לביטוי והיו שם מורים מעולים. המחלקה לאמנות וגרפיקה, שזו המגמה שהייתי בה הייתה מקסימה, דחפו אותנו המון לזה ונתנו לנו חופש לאמנות והיה כיף גדול".
"במחנה"
"איפשהו אפשר להגיד שזה היה בית הספר הראשון האמיתי שהיה לי בחיים. קיבלתי שם את כל הידע שעזר לי להתחיל את הקריירה שלי כצלם. ידע באמת מקצועי, התנסות יום-יומית בלצלם, להביא חומרים ועבודה במערכת של עיתון. סביב כל הקריירה שלי תמיד היו סביבי כאלה שאהבו לחלוק את הידע שלהם איתי, שזה מזל גדול, ואני הייתי מוכן לקבל. זה היה חיבור מצוין".
אי-פי
"זה בית, זה משפחה, זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הגעתי לאן שהגעתי אך ורק בזכות החברה הזו והאנשים שהיו בה. אני עובד איתם מאז 2002, יש כמה עורכים ישראלים אבל רובם זרים. עבדתי ב'זום 77' ומשכו אותי בתחילת-אמצע האינתיפאדה לעבוד אצלם באיזה ערב על בר, האחראית על הצלמים הציעה לי לעבוד איתם".
עמונה
"הרבה בלגן, מלחמת אחים, המון צלמים, נקודת מפנה בחיים. צילמתי בעשר השנים האחרונות לא מעט פינויי התנחלויות ולא מעט קונפליקטים בין ישראלים לפלסטינים, בין ישראלים ובין עצמם, אבל שם היה סוג של כאוס שמלווה בהמון רגשות, בהמון כעס, בהרבה עצב מבחינת מי שהיה שם, זה היה סוג של מלחמת אחים. זה היה מאוד אמיתי, זו לא הייתה הצגה.
"יש כמה אירועים שנראים כמו הצגה, אבל שם זה הגיע לאלימות מאוד קשה עם פצועים והרבה דם. זה אירוע שאזכור בלי קשר לזה שזכיתי בפרסים כאלה ואחרים, ביניהם פוליצר על אותו אירוע. זה היה מאוד עוצמתי. כמתבונן מהצד המטרה היחידה שלי הייתה לספר את הסיפור, את מה שקורה שם, כמו בכל אירוע. אני בסך הכול מחזיק מצלמה ומספר סיפורים, כמו כתב שמשתמש בעט".
פוליצר
"הפתעה גדולה, לא הייתי מוכן לזה, לא ידעתי ששלחו אותי כמועמד, התקשרו אליי בערב והודיעו לי שזכיתי. זה משהו שנתן תפנית מאוד נחמדה לקריירה שלי. זו מדרגה בחיים. הכנסתי את זה לפרופורציות ולא נתתי לזה להתעלות עליי, וזה כיף גדול שיש הוקרה כזאת מדהימה לעבודה שלך".
אולימפיאדת בייג'ין
"זיהום אוויר נוראי, הרבה לכלוך, הרבה זיוף, הרבה חיקוי של המערב, הרבה חיוכים לא אמיתיים. המקום הזה היה נראה כמו אריזה יפה של מתנה שבתוך הקופסה אין שום דבר, מאוד ריק, לא בגלל שהתרבות הסינית היא ריקה חלילה, היא תרבות מדהימה, אבל הם רמסו אותה לטובת ניסיון להידמות למערב וזה היה חבל מאוד לראות את זה.
"בשביל התצוגה הגדולה הזו פינו המון אנשים מהבתים שלהם, והרבה אנשים סבלו, ולהסתכל על זה מבחוץ מבלי לדעת מה היה המחיר הכבד של זה אולי היה נחמד, אבל אני ידעתי מה המחיר שהעם שילם וכמה אנשים העיפו מהבתים כדי לבנות חניון לאצטדיון. הטקס הזה לא ריגש אותי בגרם".
מעצרים
"השלטונות הסיניים עצרו אותי מלא פעמים בלי שום סיבה, הסתובבתי ברחוב, נכנסתי לאזורים שגרים שם רק סינים או כפרים קטנים, וברחוב תלויים שלטים שכתובים בסינית שאומרים 'אם אתם רואים זרים תתקשרו למשטרה'. התושבים מתקשרים למשטרה, באים, עוצרים אותך, עם זה שהייתה לי ויזה, תעודת עיתונאי וויזת תושב.
"לוקחים אותך ללובי של תחנת המשטרה עד שיורד האור ואי אפשר לצלם, מחייכים אליך חיוך מטומטם, אומרים לך 'סורי' ומשחררים אותך. הפחד שלהם הוא מזה שיגלו את מה שיש בתוך העטיפה של המתנה הזו והפחד מהשלטונות".
מצלמה
"פעם הייתי קורא לזה אישה. היום נרגעתי ואני קורא לזה כלי שאני משתמש בו כדי להביע את מה שאני רוצה. זה כלי שמלווה אותי לכל מקום, זה חלק ממני ואפשר להגיד שבלי מצלמה אני מרגיש עירום. פעם הייתי מיחס לזה חשיבות ברמה שבנות זוג שלי היו מקנאות במצלמה ובצילום, ואם היה משהו פיזי חוץ מרגשות זה היה המכשיר השחור הזה.
"יש לי איזה עשר מצלמות, ישנות, חדשות, פורמטים שונים, איכויות שונות. צילום הכי חושף אותי למה שקורה הרבה יותר מאשר הייתי בלי המצלמה, מעצם היותי צלם אני צד שלישי באירוע מסוים ואם לא הייתי במקצוע הזה לא הייתי מגיע לאירועים שהגעתי אליהם ועומד בקו הראשון, כל אבן שנזרקה הייתי עומד לפניה או מאחוריה".
פיגועים
"הייתי שם את זה ברשימה של הדברים הקשים לצילום. הדבר שהיה לי הכי קשה לצלם הוא לוויות ואחרי זה פיגועים. זה חלק מאיתנו, זה דבר שלא נעים לראות, אף אחד לא אוהב לראות את זה, אבל היה לי את הצורך לספר את הסיפור ולתעד את הדברים האלה, שיישארו בהיסטוריה וליידע את העולם.
"זה תמיד מרגיש אותו הדבר, גם אם אני מגיע רגוע וחזק נפשית אני מצלם את זה ועומד מול זה ותמיד יש את הקושי הנפשי לראות את זה, ותמיד יש את השאלה שעולה מה אני עושה פה, למה אני בוחר בחיים שלי לראות כאלה דברים. תמיד יש את הכעס, תמיד יש את האדרנלין המטורף.
"אני לא חושב שזה דבר שאפשר להתרגל אליו ואי אפשר להתכונן לרגעים האלה באמת. לא בכיתי בפיגוע אבל בכיתי בלוויה של חייל שלצערי אני לא זוכר את שמו, הייתי בכל כך הרבה לוויות, חברה שלו השתטחה על הקבר שלו ואמרה לו 'אני כל כך אוהבת אותך', וזה הצליח לשבור אותי באותו יום".
העיר העתיקה
"זו ירושלים האמיתית בשבילי, מקום מאוד אמיתי אבל מאוד עצוב. אני מרגיש שכל השנאה שיש מכל מיני צדדים בעיר מתרכזת שם, במרכז לא מרגישים את זה יותר מדיי. בעיר העתיקה זה עטוף בהמון דם, בהמון היסטוריה כואבת ובהרבה מאוד דברים טעונים וקשים שהמקום הזה ידע. אבל מצד שני זה מקום מאוד מיוחד, כל אבן, כל פינה מסמלות המון, אז אני מרגיש שזו סוג של הרגשה אלוהית שמרחפת מעל, זה מקום שמחבר בין כל הדתות, יש לו עוצמה רגשית מאוד חזקה".
בית האמנים
"בשבילי זו אחת מהפינות הכי נחמדות בירושלים, הלוואי והיו כאלה יותר. אני מדגיש את המילה הלוואי, כי מאז שאני זוכר את עצמי מתעסק בצילום ואמנות כשהייתי רוצה לקבל השראה ולא היה לי כוח לנסוע לתל אביב הייתי קופץ לבית האמנים רואה תערוכה-שתיים, מתפוצץ מהשראה וממשיך את היום שלי. אפשר לקרוא לזה אחת המוזות הגבוהות שלי בירושלים.
"זו הפעם הראשונה שתהיה לי תערוכה בבית האמנים, היא נפתחת ב-13 ביוני. התערוכה נקראת 'מחבואים' והמוטיב שחוזר שם בעיקר הוא הסתרות, דברים מכוערים שמסתתרים מאחורי דברים יפים. רוב העבודות הן מביג'ין ומתעסקות בהסתרה, על הניסיון להדמות למערב ועל סוג של בריחה מהמציאות".
תערוכה
"מאוד אוהב את המילה הזו כי בדרך כלל שאני מתחיל פרויקט, וכל פרויקט שיהיה, אני אוהב להסתכל עליו מהסוף, אני מדמיין איך הייתי רוצה לראות את זה בתערוכה, אז כבר מהתחלה אני מנסה לעשות צילום בראש של מה כן היה יכול לעמוד על הקיר ומה לא. מבחינתי תערוכה היא אחד הדברים הכי מכובדים שיכולים להיות לצילום, ופרסום בעיתונים ובמגזינים.
"תערוכה זה משהו מאוד אישי, מאוד מרגש, במגזין או בעיתון העורך בוחר את התמונות ויכולים לסובב את הרעיון של התמונה למשהו אחר. בתערוכה זה מאה אחוז האוצר והאמן קובעים מה יהיה ואיך זה יראה, זו נקודת מבט יותר אישית. היו לי הרבה מאוד תערוכות, בעיקר בעולם, בארץ זו רק פעם שנייה שאני מציג בתערוכת יחיד".
אלכס ליבק
"חבר יקר, דמות נערצת מבחינתי, מקור השראה. זה סוג של גאון עם מצלמה, סטנד-אפיסט עם מצלמה, הוא אישיות והוא באמת יחיד במינו, אין כאלה דברים בארץ, אני בספק אם יהיו, והוא פשוט אחד האנשים שמצליחים להפתיע אותי.
"אלכס הוא מקור גדול להשראה, לא רק בצילומים שלו אלא גם בדחף שלו לצלם כל הזמן, את לא תראי אותו בחיים בלי מצלמה והאנרגיות שיש לו והתיאבון לתמונות והתשוקה לצילום, כל פעם שאני רואה אותו עם מצלמה זה מרגש אותי".
חדר חושך
"המקום הכי רומנטי בעולם. זה מזכיר לי תקופה מקסימה של בית הספר, של הריחות והכימיקלים והבתוליות בצילום ולהתלהב מכל תמונה שמתחילה להתגלות, זה סוג של חדר לידה. הצילום הדיגיטלי קצת איבד מהרומנטיקה שבצילום, לחכות חצי יום או יום שלם לסרט צילום כדי לראות מה יצא, להיות מופתע לרעה או לטובה, פה אפשר לראות באותו זמן את התוצאה על המסך באותו זמן שצילמת. זה מעולה לאנשים שיש להם בעיה עם דחיית סיפוקים, אבל אני אוהב להתרגש ולחשוב על מה יצא ואיך יצא ולנשום לפחות דקה לפני שאני רואה את התמונה".
סטודיו
"לא מדבר אליי יותר מדיי. סטודיו במהותו הוא חלל סגור. בתור צלם עיתונות שמסתובב ברחוב הרבה זה מאוד מוגבל ומאוד מזויף, מבחינתי יוצרים שם דברים שהם לא אמיתיים. יש צלמי אופנה וסטודיו שאני מעריץ, אני מאוד אוהב להסתכל על צילומים שלהם אבל אני אוהב לתפוס מצבים מהחיים וזה האתגר שלי".
תאורה
"זה כלי מאוד חשוב בצילום, לפחות אצלי, אחד הדברים שאני הכי שם לב אליהם זו תאורה. כשיש תאורה יפה הרבה יותר נעים לי לצלם וכשיש תאורה קשה, מה שיש הרבה בארץ, זה קשה לי, זה לוקח ממני המון אנרגיות וזה המון ויתורים לפעמים.
"תמיד העדפתי לצאת לצלם בשעות המוקדמות של הבוקר ואחרי הצהריים ותמיד היינו במרדף התאורה ואני, או שהייתי בורח ממנה ואם לא הייתה לי ברירה הייתי נלחם בה, אבל זה אחת מהאהבות הגדולות שלי בצילום".
"פינתי"
"זה מוסד, גאווה ירושלמית. עכשיו עברתי לתל אביב ואמרו לי בוא תאכל פה ושם, ניסיתי וזה לא מתקרב לכפות הרגליים של 'פינתי' אפילו. 'פינתי' זה מקדש".
הפועל ירושלים
"כדורסל היידה, כדורגל לא מדבר אליי יותר מדיי. הפועל ירושלים זו קבוצה שאני אוהד. לא משנה איפה אחיה בעולם, הפועל זו הקבוצה שלי".
חריימה
"זה יום שישי בבית. אני מרוקאי, יום שישי בלי דג זה לא יום שישי. אפשר לאכול חריימה רק ביום שישי, לא באמצע השבוע. אני יודע להכין ומכין מעולה אפילו, הכנתי לחברים ולמשפחה, זה כיף".
ים
"סוג של אהבה חדשה. בגלל המעבר לתל אביב אני הולך הרבה לים. אף פעם לא אהבתי ים, ירושלמי טיפוסי. ים הוא חופש, משהו אין-סופי. תמיד כיף לצלם בים, ים זה שקט, זה מגרש משחקים לכלב שלי".
ניר ברקת
"שיוכח את עצמו. בחרנו בו וצריך לראות שינוי דחוף, צריך לרענן את העיר הזו. אני לא יודע אם זה בידיים שלו, אבל העיר הזו צריכה לעבור טלטלה מאוד רצינית ושידאגו לתקציב תרבות גדול יותר, התקציב הנוכחי הוא אפסי וזה חבל מאוד.
"זה ברמה שבא לי לצעוק את זה בקול רם, חבל שאין יותר תמיכה באמנים בירושלים, פסטיבלים של אמנות. אני חושב שתרבות זה דבר ראשון שבונה עיר, יש בעיר הזו המון וזה רק יכול להוסיף. יש אמנים מדהימים ואין להם במות בירושלים, ואמן בלי במה הוא אמן בגסיסה. אמנים אוהבים פרגונים, זה מה שמחייה אותם, וזה מה שממית אמנות".
נטישת צעירים
"חבל מאוד, אבל מוצדק. את יכולה לצרף את זה לניר ברקת או לקודמיו, כי הם מאוד אשמים בזה, אפשר בצ'יק-צ'ק לא רק לשמור על אלה שפה אלא גם להחזיר את מי שעזבו, הם לא עזבו כי הם לא אוהבים את ירושלים.
"ירושלים מאוד מיוחדת, עוזבים כי זה פשוט לא נורמלי לאדם צעיר שרוצה למנף את עצמו ולהתקדם בחיים להישאר בעיר הזו. אין לצעירים מה לעשות פה, זה חבל מאוד והלוואי ולא הייתי צריך להגיד את זה. הלוואי שבעוד כמה שנים אסתכל על הכתבה הזו ואראה שזה השתנה".
חמסה
"סוג של אמונה טפלה כזו, הגנה מעין הרע, זה בא מהבית. אמא שלי קנתה לי את החמסה שלי, זה גם מזכיר לי את אמא וגם יש משהו קטנצ'יק כזה ששומר עליי".
כובעים
"הדוד בבר. יש לי דוד שחי בברלין, יש לו המון חנויות שם של בגדים וכל פעם כשהוא בא לארץ הוא מביא כובעים למשפחה, אז כובעים מבחינתי זה בבר. לכל האבות במשפחת בלילטי יש כובעים מהדוד בבר. רק בקיץ אני חובש כובעים, כדי להגן מהשמש, בחורף בחיים לא תראי אותי עם כובע".
עיתונות
"זה מאוד אני, אבל אני מחולק לשניים: עיתונות ואמנות. אני תמיד מנסה לשלב ביניהם ומנסה לא להיות רק זה או זה. עיתונות זה חלק גדול מהחיים שלי, אני מאוד אוהב לספר סיפורים של אנשים אחרים, להשמיע את הקול שלהם, את הצעקות שלהם. זה כלי מעניין מאוד.
"בשנים האחרונות הוא התחיל להתבלבל עם כל הפורמט הדיגיטלי והאינטרנט ואיבד מעט מהיוקרה בגלל הזמינות האין-סופית, אבל עיתונות זה דבר מעולה על אף שגם צריך להיזהר ממנו. עד שדברים מגיעים לנייר הם עוברים כמה ידיים ודברים משתנים בדרך ולפעמים נוצרת תופעה של טלפון שבור וצריך להיזהר מזה".
תזמון
"זה מבחינתי אחד הכללים הכי גדולים במשחק של צילום. תמונה נכונה זה תזמון נכון, זו תגובה נכונה למצב מסוים. מבחינתי תזמון הוא אחד הכללים הכי חשובים במשחק, לא משנה איזה צלם אתה, כמה טוב אתה, תזמון זה דבר שקובע הרבה יותר ממך.
"זה 99 אחוז מזל להיות במקום מסוים בזמן מסוים. איך לתרגם את הרגע הנכון, איך לקלוט אותו או להתכונן אליו אם אפשר זה כבר דברים שלא תלויים במזל, אלה דברים שקשורים למקצועיות, לכישרון, לנקודת הסתכלות אישית".
קרדיט
"חבל מאוד שבעיתונים בארץ לא נותנים קרדיט לצלמים הזרים ולצלמים שעובדים בסוכנויות הזרות, ויש פה המון.
"80 אחוז ממה שמופיע בעיתונים זה צילומים של סוכנויות זרות ואת הקרדיט נותנים לסוכנות ולא כותבים את השם של הצלם. אני חושב שזה סוג של זלזול בצלמים.
עורכים
"שיצאו מהמשרדים שלהם ואולי הם יבינו כמה דברים שנעלמו להם בישיבה במשרד. עורכים הם בדרך כלל אנשים שהיו בשטח, אבל הם מסתכלים על דברים מנקודת המבט שלהם והם אוהבים לקחת את הדברים לנקודת מבט שלהם, יותר מדיי חותכים, מסדרים יפה אבל מצד שני הם לא נותנים לקורא מקום להבין לבד. הם מאכילים בכפית".
פוטושופ
"זה כלי מדהים אבל מאוד מסוכן, זה הסרטן של עולם צילום החדשות אם לא משתמשים בו נכון, ראינו מקרים שהוסיפו פרטים לתמונות. אני משתמש בפוטושופ כמו במעבדת צילום ומנסה להביא את הצילום שיראה כמה שיותר כמו שהיה נראה במציאות. בעולם הדיגיטלי יש בעיה של קונטרס ורוויה של צבעים".
עודד בלילטי
"ילד של אמא".
נא להמתין לטעינת התגובות
