אומרים שהיה פה שמח: תולדות הפגנות החרדים בירושלים
זריקת בלוני גז עם חומרי תבערה לחנות שמכרה אביזרי מין. הצתת תחנות אוטובוס עם פרסומות לא נאותות וחבלה בטרקטורים שפעלו להקמת אצטדיון. ההפגנה שנערכה מול חניון כיכר ספרא היא רק חוליה נוספת בשרשרת הפגנות ומחאות שלעולם לא נגמרת
בלי להסס הוא עשה דרכו אל המקום, נכנס למגרש, תפס את הכדור בידו וזעק לשמים שאבעס, שאבעס, אך השמים לא נענו לקריאתו.
דווקא הבריטים שנכנסו בתקיפות למגרש הכדורגל המאולתר תפסו אותו והחטיפו לו עד שמנעו ממנו, כך לטענתו, את האפשרות להביא אי פעם ילדים לעולם.
בשביל קדושת השבת, אמר אז, יש לספוג גם מחירים כאלה. העובדה שנישא מאוחר יותר לגיורת שכתבה בספר שפרסמה כי הביאה עמו ילד לעולם, היא לא רלוונטית. רלוונטית היא רק המחאה.
כך גם ניתן לומר בעניין הפגנת החרדים שהתקיימה בשבת האחרונה ברחובות מאה שערים-גאולה ובכניסה לחניון בכיכר ספרא, ושהוציאה לרחוב אלפי חרדים זועמים שנחרדו מכוונת ראש העירייה, ניר ברקת, לפתוח את חניון כיכר ספרא בשבת.
לא בטוח כי קדושת השבת היא שהסעירה את נפשם העדינה של המוני החרדים, אלא גם, ובעיקר, חובת המחאה. "היום הכול בנוי על הישגים", אמר השבוע גורם בכיר בעדה החרדית שיודע דבר או שניים על הפגנות המחאה במגזר, "יש משהו חסר בבסיס ההבנה של החילונים את הפגנות החרדים.
"יש מה שנקרא חובת המחאה. אתה לא חייב להביא הישגים כמו שאתה חייב למחות. היום בוחנים כל דבר בבחינת מה החרדים השיגו, אבל מה שחשוב לא פחות זו המחאה וכמה היא הדהדה ברחובות".
"בתקופה שלנו היינו שוברים את חלונות העירייה", אמר בשבוע שעבר ברוח נוסטלגית יהודה משי-זהב, נשיא זק"א, שבצעירותו שימש קמב"ץ של נטורי קרתא ושמעשיו ותחבולותיו מהתקופה ההיא לא היו מביישים אפילו את קורותיו של לוחם ביחידה מובחרת.
מה שבטוח הוא שהבזקי המצלמות, השימוש במכשירי הקשר וברכבים המשטרתיים ושיחות הטלפון שנעשו מזירת האירוע למערכות העיתונים
לנוכח אמירתו של משי-זהב כמעט מתבקש לחזור לאחור ולבחון איך פעלו לאורך השנים תושבי המגזר החרדי. מטרת המחאה גם היא נסבה בשעתו על שיקולים פוליטיים, מס שפתיים, יריבויות פנים חרדיות וליכוד ההמונים, בטח שהרבה יותר מאשר סביב שמירה על קדושתה של ירושלים.
אבל בניגוד למתרחש בימים אלה, כשהריטואל הקבוע בהפגנות הוא זעקות מחאה ושבר לעבר שוטרי מג"ב ומנוסה היסטרית כל אימת שהמג"בניקים עושים צעד לכיוונם, בעבר השיטות היו מתוחכמות ויצירתיות הרבה יותר. "זמן ירושלים" מציג את ההיסטוריה של מחאת החרדים ומגלה כי גם הם עשו שימוש בביטוי הידוע "בתחבולות תעשה לך מלחמה".
כאמור, משחקי הכדורגל שנערכו בהסכמת הבריטים היו מתכון מצוין לתסיסה של הרחוב החרדי, שם לא הבינו מי הם כל הציונים שלפתע נחתו בארץ עם סנדלים מגושמות וכובע טמבל, ושמרשים לעצמם ברוב חוצפתם להתרועע עם בנות ברחובות ולחלל במקביל, השם ירחם, את שבת המלכה ואת כללי הצניעות גם יחד.
מי שחיללה את השבת גם היא הייתה החנות "הצלמוניה" שנפתחה ברחוב יפו ב-1934 ולטענת חרדים רבים הייתה החנות היהודית הראשונה שנפתחה בשבת בעיר הקודש. החרדים ניסו להתפרץ לחנות אך המשטרה הבריטית עצרה חמישה מהם. אחד העצורים אגב, היה הרב בלוי עצמו.
גם מגרש כדורסל שנבנה בשנות הארבעים בסופו של רחוב יחזקאל ושימש מוקד למשחקי כדורסל בימי שבת לא הסב נחת לבאי המגזר. שורה של רבנים קראו את הציבור למחאה ומספר לא מבוטל של מפגינים יצא לרחובות, התאסף סמוך למגרש והרים קול זעקה.
אט~אט המושג "מלחמת השבת" הפך שגור בפי כל. העולים החדשים, שעוד חיפשו את עצמם בארץ החדשה, ארגנו לעצמם שירותי תחבורה ציבורית בשבת, לתדהמת החרדים המשתאים. אבל חילול השבת, מתסיס ככל שיהיה, טרם איים על העניין האמיתי - חששם של החרדים כי בקרוב יקימו הציונים בארץ ישראל בית לאומי ויהפכו אותם בעל כורחם לנתיני הממלכה שלא תתנהל על פי ההלכה היהודית.
החשש הזה הביא כנראה להפגנות החרדים החלוצות שהלכו והתגברו לקראת 1948, כשהשמועות על הקמת המדינה היהודית הפכו לפתע למציאות בשטח. חסידי נטורי קרתא התאספו אז ברחוב גאולה וצעדו כאחד בזעם וחשש לעבר המפקדה הבריטית במאה שערים, כשהם אוחזים בדגלים לבנים ומוכנים להיכנע בפני כוחות האויב, ורק שלא תקום המדינה היהודית. לבסוף הם נכנעו, רק כאשר הגיחו לעברם אנשי פלמ"ח שפתחו עליהם באש חיה והביאו למנוסתם מהאזור במהירות.
אך דעתם של החרדים על חילול השבת ההמוני שפשט בבירה לא נחה. ביוני 1948 יצא קצפם על הרכבים הצבאיים שעוברים ברחובותיהם (שהיו אז פלורליסטים למדיי וכללו תושבים חילונים וחרדים כאחד), והם ארגנו הפגנת המונים.
הפשקווילים נתלו בכל מקום, והחרדים הצייתנים הופיעו למפגן כוח לא מבוטל שנפסק רק לאחר התערבות צבאית. ב-27 באוגוסט נכתב בביטאון "אגודת ישראל" כי "לרגל חילולי השבת המרובים של חיילים וחיילות הנוסעים להנאתם בשבתות ברחובות ירושלים ומרגיזים את הציבור החרדי, פנה מרכז 'אגודת ישראל' אל המושל הצבאי והמפקד הצבאי בדרישה להפסיק את חילולי השבת הפומביים".
במקביל החלו תושבי העיר, ביוזמת הסתדרות העובדים, לצאת לטיול שבת וחג באזורים הסמוכים לירושלים, דבר שכמובן היה כרוך בחילול שבת בשל ההסעות לאזורי הנופש. הרבנים יצאו בקול מחאה, אך ההסתדרות השיבה להם במכתב שהפיצה ובו כתבה כי "לא ניכנס לשום משא ומתן בדבר ביטול הטיולים האלה, אשר גדול וחשוב מאוד ערכם התרבותי והלאומי מבחינות רבות".
בטרם נסתיימה המחאה הנוכחית החלה מחאה משמעותית הרבה יותר, שבמידה רבה הפכה לסמל וזכורה עד לימים אלה. המחאה כוונה הפעם נגד פתיחת בתי קולנוע בשבת, ובמיוחד קולנועי אדיסון
ועדן, שהיו ממוקמים בסמיכות לריכוז החרדי.
מה שחימם את החרדים לא מעט הייתה העובדה כי הכרטיסים לסרטים עצמם נמכרו בימי שבת אחר הצהריים, בטרם יצאה השבת.
החרדים יצאו להפגנות המוניות, זעקו שאבעס לבורא עולם ודרשו אחת ולתמיד להפסיק את חילול השבת.
המשטרה הפעילה כוח רב בדיכוי ההפגנה ועצרה מפגינים רבים. במו ידה, הפכה המשטרה את פלג נטורי קרתא, שהיה נחשב עד אז כסהרורי במקצת, לגיבורי המגזר. הרב עמרם בלוי הפך לפתע לחלוץ העומד לפני המחנה החרדי כולו.
סביב בלוי אגב נקשרה אגדה אורבנית המספרת כי היה מגיע לקולנוע בשעות אחר הצהריים של ימי השבת, מכניס את ראשו לאשנב הקופות, סופג מכות קשות מאנשי הקולנוע ומסרב להוציא את ראשו מהאשנב עד אשר יזרחו הכוכבים ויבשרו על צאת השבת.
אגדה אורבנית נוספת נקשרה להרצאות שנערכו במקום, ודווקא בימי שבת בבוקר. הנהלת "אדיסון" הודיעה אז כי ההרצאות לא יחללו את השבת, אך היות והאולם היה רחב ממדים התקשו יושבי השורות האחרונות להאזין למרצה שלפניהם.
כך קרה שבשל הרצון לשפר את העניין אך למנוע הבאת מאות חרדים שיפגינו בכל שבת בכניסה מקום, הושתל מיקרופון זעיר בתוך אגרטל פרחים. גם באי המקום, כך מספרים, לא ידעו על כך, אך באחת הפעמים, כך לפי האגדה, התקשו היושבים בקהל לשמוע את דבריו של מרצה אורח. לפתע קם אליו אחד היושבים בקהל, שהיה לבוש בלבוש חרדי, וקרא לעברו "לפרחים, דבר לפרחים".
ביום למחרת שוב יצאו החרדים לרחובות וחסמו את רחוב מאה שערים. חיילים שעברו במקום זכו למטר של אבנים. בתגובה הם יצאו מרכביהם, פרצו לבתי התושבים והיכו את המיידים. ההלם שההפגנה ודיכוייה יצרו בחברה הישראלית הביא להקמת ועדה לחקירת האירועים, ותמונות מעצרם רק הוסיפו לעניין. נראה שההפגנות גם סימנו ליושבי הבירה כי מלחמות שבת יהיו מעתה ואילך חלק מצביונה.
המאבק על אדיסון הסתיים בניצחון מוחץ לעדה החרדית, שנים לאחר שההפגנות נגד פתיחתו בשבת הופסקו. לפני כשנתיים נקנתה החלקה עליה היה ממוקם הקולנוע במסגרת עסקת ענק, על ידי חסידי סאטמר.
בימים אלה טרקטורים מיישרים את הקרקע בטרם תבנה שם שכונה חרדית לתפארת, שתאכלס את חסידי סאטמר בלבד. החרדים מודעים למשמעות העניין. מי שמבקש הוכחות מוזמן להבחין בשורה אחת שפורסמה באחד השבועונים החרדים ושבישרה כי "'אדיסון' בידנו".
נסיעות ביום שבת הפכו, גם לאחר קום המדינה, לדבר שהסעיר יותר מכל את באי המגזר החרדי. באחת הפעמים עצרה באמצע רחוב חרדי מכונית צבאית שמנועה חדל מלפעול. הנהג ניסע להניע את מכוניתו ולהסתלק מהמקום, אך החרדים היו בטוחים שמדובר בהתרסה לשם התרסה. התושבים הזועמים יצאו לעבר הנהג הצבאי, והוא, מבלי להתבלבל, ירה צרור כדורים אל על, מה שהביא, כמו תמיד, למנוסה חרדית.
אולי בניגוד לימים האלה, עם כל ההערכה לקומץ החילונים שבחר להגיע להפגנה שארעה ביום שבת האחרון ולמחות מנגד, בעבר היו הפגנות החילונים משמעותיות הרבה יותר. חברי התנועה הקיבוצית, בוגרי ההגנה ובוגרי הפלמ"ח, הרגישו שהגיעה העת להשיב מלחמה. לא החרדים ייקחו מידיהם את העיר שעליה נלחמו כה רבות.
פעילי השומר הצעיר החליטו לקחת חלק במאבק החילוני והופיעו במאה שערים בבוקר יום שבת בחודש אוגוסט 1950, מצוידים בנבוטים ארוכים וכבדים במטרה אחת: להתקוטט עם חרדים. שלוש משאיות פרקו חברי קיבוצים ולוחמי פלמ"ח הצמאים לאדרנלין. גם חברי הקיבוצים צובה ונווה אילן התמסרו למערכה והופיעו בהמוניהם.
בנונשלנטיות הם צעדו לעבר החרדים, גם אם אלה לא בהכרח התפרעו באותה השעה, במטרה ללמד אותם לקח מהו. המשטרה התערבה במהירות ופיזרה את ההתקהלות בטרם הפכה לקטטה המונית, אבל זה רק חיזק את הצדדים, שבישרו כי המאבק רק בראשיתו.
לאחר זמן קצר היו אלה החרדים שהחליטו להשיב מלחמה וצעדו לכיוון הכניסה לעיר ביום שבת, משם יצאו הסעות מאורגנות של תושבים חילונים לכיוון הים. החרדים הגיעו למקום והתפרעו בצורה קיצונית, דבר שגרר בהתאם את התערבות המשטרה. המשטרה לא היססה לנקוט ביד קשה, ובמהלך העימותים בין השוטרים והמפגינים קיבל פנחס סגלוב, אחד המפגינים החרדים, בעיטה לפרצופו, שהביאה למותו.
אם תרצו, ובלי לזלזל חלילה בכבודו של סגלוב המנוח, הוא הפך חיש קל לשהיד החרדי הראשון. סגלוב הפך לסמל המאבק על הקדושה בעיר הבירה ושמו היה שגור בפי כל חרדי, ועל קורות אותה ההפגנה שהובילה למותו התחנכנו אברכים צעירים.
"רוצח סגלוב" הפך במהרה לכינוי גנאי לשוטרים שהגיעו לפזר מהומות. היום אגב, שמו של סגלוב חלף מהשיח, והוחלף בקללה עסיסית יותר - "נאצים".
פרשה נוספת שהתרחשה בשנים הראשונות של הקמת המדינה נגעה למחלבת "תנובה", שהוקמה ברחוב יחזקאל. בימי שבת היו מגיעות למחלבות משאיות עתירות חלב שהגיע זה עתה מהפרות הבשלות של היישובים שסבבו את ירושלים.
המוני החרדים, שהסתובבו באותן השעות ברחובות, לא עמדו ביצרם והחלו מיידים כדרך קבע אבנים וחפצים אחרים לעבר המשאיות. בזמן קצר הפך העניין לריטואל קבוע של אחר הצהריים בימי השבת.
שוב נכנסו לעניין חברי השומר הצעיר, שהגיעו לאזור בשעה שחלפו בו משאיות החלב והחלו מתקוטטים עם המפגינים. ברגע זה הבינו החרדים שכוחם אינו רק זעקות ואבנים. במהרה הם הכריזו חרם על "תנובה", עד אשר תחדל מהנסיעות בשבת. היה זה החרם החרדי המסחרי הראשון, מתוך רבים שעוד יבואו.
הפגנות החרדים נגעו כאמור בנושאים שאינם נגעו רק לחילול השבת. היו אלה כאמור השנים הראשונות של קום המדינה, ונראה כי החרדים בעצמם, על אף שרובם לא הכירו בקיומה, רצו להשפיע על אופייה. וכך פרצו ההפגנות על מה שמכונה עד היום "בריכת המריבה".
בריכה שפתח אחד מראשי הליכוד, חיים שיף, במלון במושבה הגרמנית ובה, השם ירחם, יכלו גברים ונשים לשחות בצוותא. גרשון אגרון, שהיה אז ראש העירייה, זכה לקריאות נאצה קשות מצד החרדים, שאפילו ערכו עליו את טקס הפולסא דנורא. רצה הגורל ואגרון אכן נפטר באותו זמן, והרחוב החרדי סער לאחר שקיבל, להבנתו, רמז מלמעלה כי הקללה עבדה טוב מהמצופה.
כצפוי, רחובות החרדים קצפו וסערו. עיתון "המודיע" בישר על "התמרמרות גדולה". החרדים התקשו ללכת בכל שבת למושבה הגרמנית, אך בחרו לשחרר את קיטורם בהפגנות המונים ברחובות החרדיים.
עם זאת, במהרה נחסך להם המאמץ הגופני, עת נפתח ברחוב דבורה הנביאה בשכונת מוסררה מועדון תרבות שעורר את חמתם.
רבים מהם לא הבינו לעומק מה נעשה בתוך המועדון, אך שילוב המילים "מועדון" ו"תרבות", לא בישר טובות. רק לימים הבינו רבים מהם כי במועדון התרבות, שהוקם על ידי ההסתדרות, נהגו להתקבץ בשעות אחר הצהריים קשישים שרצו בחברה.
עם זאת יש לציין כי לא רק הפעילות שהתרחשה בתוככי המועדון הסעירה את תושבי הרחובות החרדיים, אלא גם החשש שבהקמתו יש משום הצהרת כוונות של ההסתדרות לגבי אופיו של האזור, שגבל כאמור ברחובות החרדיים.
כמו במקרה של קולנוע אדיסון כך גם הפעם, המאבק הסתיים לאחר שאחד מעשירי המגזר החרדי רכש את המבנה והקים שם בית ספר אדוק לבנות חרדיות, שקיים עד היום.
העשורים הראשונים שלאחר שנות החמישים, ובמיוחד בשנות השבעים, התאפיינו בסגירת רחובות רבים לתנועה בשבת. אחד המאבקים נע על אופיו של רחוב דוד ילין. החרדים ביקשו לסגור את הרחוב לתנועת מכוניות בשבת, ובאחת ההפגנות יצא אחד התושבים החילונים שעוד חיו ברחוב, שהתגורר בסמיכות לאדמו"ר מגור וירה באוויר, מה שזיכה אותו במכות נחרצות מצד ההמון החרדי.
במקביל הואצה היציאה ההדרגתית של החילוניים משכונת גאולה וכרם אברהם. כבר ב-1965 החליט ראש העירייה טדי קולק לסגור לאלתר את כיכר השבת, המוקד של ההפגנות ההמוניות, לתנועת רכבים בשבת ובחג.
גם רחוב מאה שערים נסגר בשבת, לאחר מחאה לא מבוטלת. "היום זה נראה מובן מאליו", אומר אדם חרדי שהיה מעורב בשעתו במאבק לסגירת הרחוב, "אבל פעם זו הייתה מערכה מאוד גדולה. אני זוכר שמה שהצית את האש הייתה משאית צבאית שעברה בשבת.
"ככל הנראה התושבים זרקו אבנים על החיילים, ואלה בתגובה החליטו לזרוק ברחוב רימון עשן שהביא לפציעתו ולהריגתו של ישיש חרדי בשעה שהתפלל בבית הכנסת ברחוב. ההפגנות היו חריפות מאוד ולטדי פשוט לא הייתה ברירה".
חדורי ביטחון מסגירת הרחוב למכוניות בשבת פנו החרדים ליעד הבא- סגירת הרחוב לתהלוכת העדלאידע המסורתית בחג הפורים. החרדים מחו על התהלוכה וזרקו אבנים לעבר הצועדים המחופשים. במהרה הבינו בעירייה כי שמחת חג לא תצמח כאן, והעדלאידע עברה למסלול אחר, עד שהופסקה לגמרי בסופו של יום.
לאחר סגירת רחוב מאה שערים התפנו החרדים לסגירת רחוב שבטי ישראל. בסופו של דבר גם המאבק הזה הצליח, אחרי שלוש שנים סוערות, שבמהלכן פשטה המשטרה בשבת על הרחוב והציבה שוטר ליד כמעט כל דלת של תושבי השכונה, במטרה לוודא שלא יהיו הפרות סדר.
בשנות השמונים, ויותר מכך בשנות התשעים, חזרו הרחובות לתסוס. בהדרגה החלו לבצע חפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד שהביאו להפגנות אדירות של חרדים, לא פעם בהנהגתו של משי-זהב, נגד, כך לטענתם, חילול קברים יהודיים.
המחאה התפשטה בשנים מאוחרות יותר גם לבניית קניון ממילא, שהחרדים חששו כי מתחת לאזור הבנייה טמונות אין~ספור מצבות יהודיות. יש לציין כי בקרב החרדים התגנבה שמועה עקשנית כי לכשתסתיים בניית הקניון, יפעלו בו בתי קולנוע בשבת.
מוזמנים החרדים לגשת לקניון ממילא, שנפתח רק לפני כמה שנים (הרבה יותר מאוחר ממה ששיערו החרדים וממה ששיערנו כולנו), ולראות כי פרט לשומרים העומדים במקום, אפילו בית קפה אינו פתוח שם בשבת, ובטח שלא חניון קרתא, שלמרגלות הקניון.
אחת ההפגנות היותר מרשימות באותה התקופה הייתה נגד גיוסן של הנשים החרדיות לצה"ל. "זה היה ייהרג ובל יעבור", אמר אחד התושבים החרדים. החרדים החליטו לשנות גישה והוציאו דווקא את נשותיהם להפגנה אדירה, שטרם נראתה כמותה במגזר החרדי ושהורידה את רעיון גיוסן במהרה מסדר היום.
החרדים החליטו לשכלל את המאבק. משי-זהב וחברים נוספים הקימו את ארגון המחתרת קש"ת, שפירושו, "קבוצה שלא תשלים". הקבוצה החלה לבצע מבצעים שלא היו מביישים כוחות קומנדו. במהלך ההפגנות נגד החפירות בעיר דוד נשלחה חוליית חרדים לביתו של הארכיאולוג ושחררה לביתו ארגז רווי בעכברים. "כן, כן, אני זוכר את זה", מודה משי-זהב, "אפילו עצרו אותי".
בהזדמנות אחרת הפגינו החרדים נגד ניתוח גופה בבית החולים שערי צדק. מה עשו חברי החוליה? במקום להפגין הם חדרו לבית החולים, הלבישו את הגופה בלבוש חרדי, הכניסו אותה לרכב והשעינו את ראשו של הנפטר על החלון, מבלי שעורר את חשד השוטרים. "השוטרים לא הבינו מדוע הקהל מתפזר", אומר אחד מחברי החוליה שביקש להישאר בעילום שם, "אני זוכר שברחנו משם והנחנו את הגופה בחלל חשוך".
מבצע נוסף של חבר החוליה התרחש על רקע הכוונה לפתוח את חנות המין "ארוס" בעיר. החרדים יצאו מכליהם והפגינו בצורה נרחבת, כשהם עוטים על עצמם לבוש שק. בסופו של דבר החליטו ב"קש"ת" לטפל בשורש הבעיה ונסעו למרכז רשת "ארוס" בתל אביב.
"אני זוכר שהיינו מאוד במתח", אומר אחד מהם, "הגענו לחנות, שברנו את אחד החלונות וזרקנו לתוך החנות בלוני גז עם חומרי בעירה שהתפוצצו והבעירו את המקום". כשניסו לברוח מן המקום רדפו אחריהם כמה שוטרים ועצרו שניים מהם. מעצרם הביא כבר להפגנה הבאה, שזעקה למען שחרורם של "עצורי 'ארוס'". כעבור שנה שוחררו השניים, וההפגנות בעניין זה פסקו.
בשלהי שנות השמונים גיבשו החרדים יעד חדש: סגירת כביש רמות בשבת. חרדים רבים טוענים כי סלילת של כביש רמות נועדה בראש ובראשונה לעצור את ההתפשטות החרדית. תושבי רמות החילונים שנותרו יודעים כמה שהכוונה הזו לא צלחה.
עם זאת, במאבק על סגירת כביש רמות נחלו החרדים כישלון. למרות ההפגנות הרבות נותר הכביש פתוח. במהלך ההפגנות היו נעזרים השוטרים במטפי כיבוי האש בשכונה, מחברים אליהם צינורי אסבסט גדולים ומפזרים את ההפגנה על ידי התזת מים. במקביל ההחרדים היו מגיעים לברזי הכיבוי ומנסים ליצור חתך בצינור, עד שיתפוצץ.
"אני זוכר איך צחקנו כשראינו את השוטרים רצים במהירות להביא צינור נוסף ולסגור את המזרקה שנפתחה לה פתאום באמצע הרחוב", אמר תושבי חרדי השבוע.
בשנות התשעים הגיעה הקדמה לירושלים והביאה איתה את הדוד סם, או יותר נכון את אחד מבניו – "מקדונלד'ס". פתיחת רשת "מקדונלד'ס אמנם לא הסעירה יתר על המידה את באי המגזר החרדי, אבל אלה דאגו להתייצב מדי יום ולהפגין בכניסה למקום, כי לא רק שהמקום מעז להיפתח בשבת, הוא אף מוכר בשר וחלב יחדיו.
במקביל החלה העירייה להקים ברחבי העיר תחנות אוטובוס חדישות ונוחות יותר, שטומנות בחובן גם פוטנציאל כלכלי - מודעות פרסום רחבות משני צדי התחנה. אבל החרדים לא התלהבו מן הפרסום, שכלל לא פעם תמונות לא צנועות במיוחד, תלוי בעיני המתבונן, ואלה החלו לשרוף תחנות אוטובוס.
"חנוכה הגיע", דווח בקשר המשטרתי, "שש תחנות אוטובוס בוערות סמוך לתחנה המרכזית". תימרות העשן נצפו גם ברחובות החרדיים, שתושביהם חייכו בסיפוק. ודאי שלאחר שחברת הפרסום הבינה כי ירושלים אינה תל אביב והפרסום בתחנות הוסר או שהשתנה בצורה דרמתית, והזכיר יותר את חסויות הערוץ הראשון מאשר את הפרסומות בערוץ השני.
הפגנה נוספת שזכורה במיוחד היא ההפגנה נגד הכוונה להקים אצטדיון בצפון העיר, על רכס שועפט, היכן שממוקמת היום שכונת רמת שלמה. ההפגנה זכורה במיוחד בשל שילוב הידיים הנדיר בין נציגי "אגודת ישראל", בראשות הרב פרוש, ובין אנשי "העדה החרדית", שהוקיעו את אנשי "אגודת ישראל" על שהשלימו עם הממסד הישראלי ואף זכו לייצוג במערכת הפוליטית.
ובכל זאת, הכוונה להקים אצטדיון ענק, בין-לאומי, עם אלפי מקומות ישיבה, הדירה את שנתם של באי המגזר. בכיכר השבת נערכה הפגנה המונית, כאשר מעל לבניין בנק לאומי הממוקם בכיכר נאמו, בשלוש מרפסות שונות, רבני "העדה החרדית", רבני "אגודת ישראל" ורבנים מזרמים נוספים.
אלה כאמור דאגו להפרדה מוקפת במרפסות השונות. נוסף לכך נקבע כי רק רבנים ישאו דברים. אך ח"כ מנחם פרוש לא התאפק ויצא למרפסת, עד שבמהרה כיסו אותו בטלית, הוציאו אותו מן המרפסות והשיבו לו כגמולו, בדמות מכות קשות.
ההפגנה לא הביאה לביטול הקמת האצטדיון אלא שוב, לפעילות של מחתרת קש"ת. באישון לילה יצאו חברי החוליה לאתר בניית האצטדיון ושפכו סוכר בתוך מנועי 19 הטרקטורים שחנו במקום.
במקביל שפכו בטון על הטרקטורים כמעין ווידוא הריגה. כצפוי, למחרת פסקה העבודה. על פי החרדים, ראש הממשלה דאז מנחם בגין פנה לטדי קולק וביקש ממנו לעשות פסק זמן. מאז ועד היום, כך נראה, נמשך פסק הזמן הזה.
באותן השנים החליטו החרדים להפגין נגד הקרנות בבתי קולנוע בימי שבת, גם באזוריה החילוניים של העיר. בית המשפט פסק לטובת המשך הקרנות והתושבים יצאו לרחובות. אך מרבית בתי הקולנוע בשבת עודם פועלים.
מי שנחשבת כמעט לאם ההפגנות היא כמובן ההפגנה המתמשכת למען סגירת כביש בר אילן בשבת. מדובר בכביש ששימש במשך שנים רבות כביש עורק המחבר את תושבי השכונות הצפוניות עם מרכז העיר.
החל מסוף שנות השמונים החלו החרדים לדרוש את סגירת הכביש, דבר שהוביל למהומות קשות. ב-1991 ביקשו החרדים מראש העירייה קולק, כי יסגור את הרחוב עבורם בשבת בה יגיע לארץ האדמו"ר מסאטמר, דבר שהגביר את תאבונם של החרדים שנהנו מקדושת השבת לראשונה בכביש.
המאבק החל לצבור תאוצה לקראת מחצית שנות התשעים. אל מול החרדים עמד בראש המחנה החילוני חבר המועצה ארנן יקותיאלי, ששימש כיו"ר סיעת מרצ במועצת העירייה והתנגד קשות לסגירה הרחוב.
בעירייה הוחלט להקים ועדה, שקבעה לאחר זמן מה כי יש לסגור את הכביש בשעות התפילה ולהותירו פתוח בשאר היממה.
עם זאת, דווקא בממשלה סירבו לאשר את סגירת הכביש, עד אשר התמנה למשרת שר התחבורה יצחק לוי, שאימץ את ההחלטה. גם עתירה לבג"ץ לא שינתה את ההחלטה, והמצב נותר על כנו. עם זאת, מעטים החילונים שמעיזים כיום לנסוע עם רכבם ברחוב בימי שבת.
לקראת סוף שנות התשעים המחישו החרדים את כוחם כשיצאו לרחובות עם הפגנות "חצי המיליון" (על אף שנכחו בה לכל היותר 350 אלף תושבים חרדים), ויצאו במחאה עצומה ומהדהדת נגד בית המשפט העליון שלטענתם מצר את רגליהם ומביא לחקיקת חוקים אנטי דתיים. דווקא בהפגנה עצומה זו, בגלל ואולי בשל גודלה, לא נרשמו התפרעויות רבות, והסדר נשמר כמעט בצורה מופתית.
את העשור הנוכחי פתחו במידה רבה הפגנות סוערות של חרדים בשל חנות הצילום "פוטו אלן" בכיכר השבת, שלטענת החרדים מכרה סרטים פורנוגרפיים. החרדים החלו בהדרגה להפגין מחוץ לחנות, אם כי לא בממדים עצומים כפי שנראו בשנים קודם לכן.
כך או כך, באחת הפעמים, כאשר הגיעו למקום קומץ חרדים במטרה למחות, דחף אותם בעל החנות, אלחנן בן חקון.
יהודה סאמט, קשיש חרדי שעבר במקום, ניסה להפריד בן הצדדים, אך בן חקון דחף אותו וסאמט נפל אל הרצפה, התמוטט, וכעבור שבוע נפטר מפצעיו. על אף שהיה ברור לכל כי בן חקון לא ביקש להרוג את סאמט הציתה ההריגה שוב את המהומות ונראה כי פרשת סגלוב החדשה מתעוררת לחיים.
במהרה הצטייר בן חקון כרוצח המונים, השבועונים החרדיים הביאו את סיפורו של סאמט והפכו אותו לגיבור השעה.
במאמר המערכת של "יתד נאמן" נכתב כי "מי שהיה זקוק להוכחה כי לדם חרדי יש תעריף שונה מכל דם אחר, מקבל כעת הוכחה מהרצח המתועב של הקדוש יהודה סאמט בחסות השלטון הכופרני". במסע הלוויה התפרעו החרדים וגרמו למהומות קשות.
אך מה שמזוהה יותר מכל עם העשור הנוכחי, בכל הנוגע להפגנות חרדים, הן ההפגנות נגד מצעד הגאווה. באופן לא ברור, שלושה מצעדים עברו בשקט יחסי ועל מי מנוחות. אך דווקא כשהקהילה הגאה צברה ביטחון והודיעה כי בשנת 2006 יצעד בבירה מצעד הגאווה הבין-לאומי, קמו החרדים וזעקו.
ההפגנות היו קשות ואלימות והזכירו יותר מכל את ההפגנות לסגירתו של כביש בר אילן. למרבה האירוניה והצער, מה שביטל את מצעד הגאווה הבין-לאומי הייתה מלחמת לבנון השנייה, שהביאה את הבית הפתוח להודיע על דחיית המצעד. לאחר המלחמה שוב הכריזו בבית הפתוח על קיומו של המצעד, אך שוב בערה האש והחרדים יצאו בהמוניהם לרחובות.
גם פה בא לעזרת החרדים המצב הביטחוני. פגז טנק ישראלי תועה שהרג משפחה פלסטינית בעזה הביא להגברת ההתרעות הביטחוניות, שהביאו כאמור לביטול המצעד. במקום זאת הסתפקה הקהילה הגאה בכינוס סגור באצטדיון גבעת רם.
בשנה לאחר מכן, שוב התלהטו הרוחות, החרדים הפגינו, אם כי במסות נמוכות יותר, אבל המצעד צעד על אפם ועל חמתם, גם אם נאלץ להתרחק מעט ממרכז העיר ומהמדרחוב בו צעד בעבר. בשנה שעברה החליטו דווקא החרדים להפחית את אש הלהבות, לאחר שילדיהם החלו לחקור מדוע בכלל מתקיים המצעד, ומיהם בעצם ההומואים.
במהלך השנים האחרונות התקיימו הפגנות ספוראדיות, באין-ספור נושאים, והיריעה קצרה מלתאר. בין היתר נערכו הפגנות בעקבות ניסיון לבצע נתיחה בגופה של בן המגזר החרדי, מכירת חמץ בשבת, וכמו תמיד - חילול שבת. לאחרונה מאיימים האירועים בקריית יובל - שכוללים הצבת עמודי עירוב פיראטיים והקמת בתי כנסת פיראטיים - להעלות אש גם בצדה השני של העיר. מנגד, רק לאחרונה הפגינו החרדים, בצורה רגועה יחסית, בשל ההחלטה לא להרחיב את קווי המהדרין במגזר.
ההפגנה הנוכחית, שכנראה תחזור ובגדול כבר מחר, מסמנת חזרה של החרדים לפעילות מחאתית, אך תקופה יחסית של שקט. אבל למרות המוני האנשים שיוצאים לרחובות, קריאות המחאה והאלימות, קשה להתעלם מהעובדה שבעבר הייתה המחאה אלגנטית יותר, מוצלחת יותר ומעניינת הרבה יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
