השיבה הביתה: ג'ולי פלורנטין חוזרת למקורות
הנינה של דוד פלורנטין, ההוא מהרחוב, ילדה טובה בוסטון שלא חיברה משפט בעברית ובקושי פקדה את בית הכנסת, הגיעה לביקור בארץ לפני שלוש שנים. מאז היא כאן, מורה לאנגלית בתיכון עירוני י"ד בצפון תל אביב. רק אל תשאלו אותה מה היא חושבת על השכונה
כבר שלוש שנים ג'ולי פלורנטין, בת 27, סוגרת מעגל, ובכל רגע שהיא נמצאת פה הוא מתהדק מעט יותר. המעגל הוא אישי ומשפחתי, אך גם פרק קטנטן בהיסטוריה העברית כולה, ומעיד כי הציונות לא עברה מן העולם - היא רק החליפה שמות פרטיים, מגדר ומבטאים.
דוד פלורנטין, סבא רבא של ג'ולי, היה מראשי התנועה הציונית בסלוניקי, ופעל להבאת יהודים מעיר הנמל לפלשתינה המתחדשת. היום הוא ידוע בעיקר כרחוב תל אביבי דרומי ובועט שמאכלס צעירים לצד ותיקים ומסיבות רחוב מוצלחות במיוחד.
פלורנטין, שכבר עם עלייתו לארץ קשר את חייו בעיר העברית הראשונה, הוליד ילדים ונכדים תל אביביים שזופים, חולי ים והפועל תל אביב. אלא שנסיבות החיים הובילו את נכדו של הציוני הגדול, מהנדס הנושא גם הוא את השם דוד פלורנטין, לרדת מהארץ ולהתיישב בקיימברידג' שבארצות הברית. המעגל נשבר, או לפחות נסדק קמעה, אבל לא לאורך זמן.
ללא תכנון, שרשרת החיים התעגלה מחדש, וקרצה עוד קריצה אירונית להיסטוריה. בתו של דוד פלורנטין "הקטן" ונינתו של דוד פלורנטין "הגדול", ילדה טובה בוסטון שלא חיברה משפט בעברית ובקושי פקדה את בית כנסת, הגיעה לביקור בארץ לפני שלוש שנים, נהנתה, האריכה את השהות ונשארה.
היום היא מורה לאנגלית בתיכון עירוני י"ד בצפון העיר ("רחוק מאוד מפלורנטין", היא אומרת בחיוך), משלימה תואר שני בחינוך באוניברסיטת תל אביב, ובעיקר מאוהבת בעיר שאבי סבה יישב וסייע בפיתוחה.
"זו העיר הכי מדהימה בעולם", היא אומרת בעברית רהוטה של אולפן. "לא אעזוב אותה. חמש דקות מהים, כל האנשים פה מאושרים, והכול נמצא ממש לידי". רק דבר אחד מונע מסגירת המעגל הזו להפוך למושלמת באמת. פלורנטין אינה גרה בפלורנטין, אלא ברחוב על שם יהודי ציוני אחר - מקס נורדאו.
"מה לעשות, אני מעדיפה מרכז. פלורנטין זה קצת מחוץ לאקשן. אחרי שהתרגלתי לגור ברוטשילד ובנורדאו - אני כנראה קצת מפונקת", היא אומרת בהתנצלות, ושוב בחיוך כובש.
הקהילה היהודית ביוון, זו שהביאה לנו את הפסטליקוס, את הצזיקי, את שמעון פרנס ואת טריפונס - הייתה אחת הקהילות הוותיקות בגולה, והיא התרחבה והתבססה עוד יותר בעקבות קליטתם של עשרות אלפים ממגורשי ספרד. הקהילה היהודית הבולטת במדינה התפתחה בעיר סלוניקי, שהתגאתה בשושלות רבנים מפורסמות, והיהודים נהנו בה ממעמד גבוה ומהשפעה רבה בתחום המלאכה, המסחר, התעשייה והבנקאות.
במאה ה-19, בעקבות צמצום יחסי של זכויות היהודים ובשל השפעות מאירופה, התפתחו בה ניצנים של אגודות ציוניות, ודוד פלורנטין (יליד 1874), שנחשב עילוי בדת עד שהתפקר, הפך לאחת הדמויות הבולטות בהן.
"סבא שלי דוד פלורנטין 'הגדול' היה מראשוני המביאים של בשורת הציונות לסלוניקי. עד השנים האחרונות קראו לו בהערצה בקרב הקהילה היהודית שם 'דוד פלשתינה'", אומר משה פלורנטין, בן 59, נכד נוסף של פלורנטין, פרופסור ללשון עברית באוניברסיטת תל אביב וחבר האקדמיה ללשון העברית.
כמי שעוסק בלינגוויסטיקה, לפרופסור פלורנטין חשוב להבהיר את מקור שם המשפחה המפורסם: "כל הפלורנטינים הגיעו מפירנצה, פלורנס בלועזית", הוא מסביר. "סבא היה אומר שיש לו מסורת של גולי ספרד, אבל יש עדות שלסלוניקי הם הגיעו דרך איטליה.
"בסלוניקי, כמו במקומות אחרים, היהודים היו מתפללים בבתי כנסת לפי מקומות המוצא שלהם, ומשפחת פלורנטין הייתה מתפללת בבית הכנסת של קהל איטליה. משפחת קובו לדוגמה" - אומר פלורנטין וחושף את מוצאה של הכתבת - "התפללה בבית כנסת קהילת קודש".
פעילותו העיתונאית של דוד פלורנטין הייתה הביטוי המילולי לעסקנותו הציונית, ועוד בשנות העשרים של חייו היה עורכם של שלושה ביטאונים אידאולוגיים שפעלו נגד ההתבוללות ובעד הציונות.
מלבד זאת, במשך שנים עמד בראש הפעולה הציונית בסלוניקי ובטורקיה (באותן
בעיקר הוא עמל על פעילות הסברה בקרב הקהילה. "יהודי סלוניקי היו במצב טוב מאוד. לא היו שם רדיפות עד השואה הגדולה, אז היה צריך לשכנע אותם לעלות", מספר הנכד משה. "סבא היה נואם נלהב מאוד ודמות נערצת בקרב הצעירים. עד היום יש למשפחה העתק מכתב שהוא כתב לז'בוטינסקי ב-1920, ובו הוא תובע ממנו להגיע לסלוניקי כדי לעשות תעמולה למפעל הציוני".
בסופו של דבר, בשנת 1933 עלה פלורנטין ארצה עם רעייתו ושני ילדיהם היחידים ("הוא עשה אהבה בעיקר עם הציונות", מלהג נכדו) והשתקע מיד בתל אביב, בשדרות רוטשילד 117. בדירה זו יגורו לאחר מכן ילדיו, נכדיו, נינתו ג'ולי ועד לאחרונה חיה בו אשת בנו סול, שהלכה לעולמה לפני שלושה שבועות.
עם פלורנטין, יש לציין, עלה בשנות השלושים רוב מכריע של יהדות סלוניקי - משפחות סוורים פשוטות (שסייעו בהקמת נמל תל אביב), דרך משפחות זעיר בורגניות ועד משפחות אמידות דוגמת רקנאטי וקרסו, שהתיישבו בעיר ועזרו בפיתוחה. הסבלים, הרוכלים ובעלי המלאכה התמקמו רובם בדרום העיר, במה שהיום מוכר כשכונות פלורנטין ושפירא, ואילו מי שידו היתה משגת העדיף לגור בשדרות רוטשילד או באחד העם.
גם בארץ, בה הספיק לחיות שמונה שנים בלבד עד מותו בשנת 1941, המשיך פלורנטין את פעילותו והיה בין השאר הרוח החיה בייסודו של מושב יוצאי סלוניקי צור משה שליד נתניה.
"במושבים אין שמות של רחובות, אבל יש שם בכל זאת שם אחד של רחוב - רחוב דוד פלורנטין", אומר בגאווה הנכד. "יש גם סמטת דוד פלורנטין וגם בית העם קרוי על שם דוד פלורנטין".
גם בתל אביב, יישוב מעט גדול יותר מצור משה, הונצח הפעיל הציוני. זמן קצר לאחר מותו, וקבורתו בבית הקברות טרומפלדור, החליטה עיריית תל אביב לקרוא רחוב בדרומה של העיר על שמו.
הדבר שרוב הציבור אינו מודע לו, הוא שרחוב פלורנטין והשכונה בה הוא נמצא אינם קרויים על שם אותו אדם, ולמעשה אין בין האישים כל קשר.
רחוב פלורנטין קרוי כאמור על שם דוד פלורנטין מיודענו, ואילו שכונת פלורנטין - אותו ריבוע גדול התחום בין רחובות הרצל, העלייה, דרך יפו ודרך סלמה - קרויה על שמו של הקבלן הסלוניקאי סלומון פלורנטין, שבנה את בתיה הראשונים של השכונה.
עד היום שני הפלורנטינים - נכדו של דוד ונכדו של סלומון - מתראים ועוקצים זה את זה. "אני רואה מדי פעם את הנכד של סלומון דובי פלורנטין", מספר משה פלורנטין. "הוא פעם אמר לי 'אתה יודע, זה לא בסדר, אנשים חושבים שהשכונה היא על שם סבא שלך'. אמרתי לו 'מה אתה מבלבל את המוח, מצדי אני אקח את השכונה כולה ואתה תיקח רק את הרחוב'".
בתו של דוד פלורנטין, שרה, נפטרה משחפת בגיל עשרים ונטמנה בבית הקברות בנחלת יצחק. רעייתו ג'ויה נפטרה בשנת 1955 ונטמנה בבית העלמין קריית שאול. הבן יצחק הלך לעולמו לפני 17 שנה, ונטמן בבית העלמין ירקון. "הדורות מפוזרים בבתי העלמין לפי מועדי הפטירה שלהם", מסביר פלורנטין. "זו עדות להיסטוריה של בתי הקברות של תושבי העיר".
משה ואחיו, נכדיו של דוד פלורנטין "הגדול" כלשונם, נולדו וגדלו בשדרות רוטשילד, והיו לתל אביבים אסלים. "הים היה חלק חזק מאוד בילדות שלנו", מספר משה. "אימא הייתה לוקחת אותנו לשם, ועד לשנותיה האחרונות הייתה מגיעה בעצמה בקביעות לחוף".
פרופסור פלורנטין אף הפך במשך השנים מומחה לא קטן בהיסטוריה, בגאוגרפיה ובארכיטקטורה התל אביבית, וכתחביב הוא מארגן סיורים בעיר לחבריו. "כל חיי גרתי כאן, מעולם לא עזבתי את תל אביב", הוא מעיד על עצמו. "מגנון, גן ילדים, בית ספר יסודי הכרמל, שבט קהילה, תיכון עירוני א' ("פעם זה היה בית ספר תיכון ברמה גבוהה מאוד. לא כמו החארטה היום של אמנויות"), אוניברסיטה - כל התארים שלי הם מהעיר הזו".
השם פלורנטין בטח משך תשומת לב במשך השנים.
"נכון, תמיד שואלים ומתעניינים, אבל גם הרבה פעמים מתבלבלים וקוראים לי מונטיפיורי. כבר התרגלתי".
דוד, אחיו של משה הקרוי כאמור על שם סבו הציוני, נאלץ לעזוב את העיר לפני שלושים שנה בעקבות האהבה. את דיאן סיגל, יהודייה מקליבלנד, הוא הכיר, איך לא, בים. "חוף גורדון היה החוף של אבא שלי", מספרת ג'ולי, תוך שהיא הוגה את השם גורדון במבטא אמריקני כבד, כאילו היה כוכב קולנוע הוליוודי. "אבא ראה אותה והתחיל אתה שם. היא אומרת שהבגד ים שלה נפל, והוא מיד הגיע לעזור, אבל הוא מכחיש".
השניים התאהבו, נישאו, והולידו את בתם הבכורה קרן בישראל. אולם שנה לאחר הולדתה של הקטנה ביקשה דיאן לעזוב. "היא כנראה התגעגעה מאוד לארצות הברית. אבא שלי אהב מאוד את הארץ, אבל נראה לי שלא היו לו כל כך הרבה ברירות. משפחה זו משפחה", מסבירה פלורנטין.
הזוג התיישב בבוסטון, וכעבור ארבע שנים, לאחר הולדתה של ג'ולי, עלו הנישואים על שרטון. דיאן נותרה עם הבנות בבוסטון, ואילו דוד עבר לקיימברידג' שם עבד במקצועו כמהנדס בניין. "הוא נשאר בגללי ובגלל אחותי", מסבירה בתו. "זה בסך הכול שני מיילים ונהר שמפריד בין הערים. היה רק צריך לחצות אותו ואנחנו שם. הוא אף פעם לא היה רחוק ממני. עכשיו אני רחוקה ממנו".
על השאלה האם השתקעותו של דוד בארצות הברית חרתה למשפחה הציונית עונה משה פלורנטין: "חוץ מציונים, אנחנו גם בני אדם. הבנו למה הוא נסע, תמיד קיווינו שהוא יחזור וידענו שזה יקרה בצורה כזו או אחרת. והנה הבת שלו מוכיחה שצדקנו".
פלורנטין גדלה כנערה אמריקנית רגילה, פקדה את בית הספר הציבורי באזור מגוריה, והייתה מוקפת בחברים, בין השאר גם מהרפובליקה הדומיניקנית ומאוקראינה. המילה היחידה שידעה בעברית הייתה "אמא". בישראל היא ביקרה כמה פעמים את משפחתה, אולם לא יכלה כלל לתקשר עם סבתה, שאמנם דיברה שש שפות, אבל אנגלית לא הייתה אחת מהן.
ביקורים אלה היו תכליתיים לגמרי, ופלורנטין מעולם לא חשבה כי יום יבוא והיא תגשים בשנית את חזונו של אבי סבה. "לא עבר לי בראש שאני יכולה לחיות פה. זה היה עולם שונה לגמרי עבורי. זה היה תמיד קיץ, והיה כיף, והיינו הולכים לחוף גורדון עם אבא. אבל זה כל מה שזה היה - ביקורים".
לאחר שסיימה את הקולג', שם התמחתה בסוציולוגיה ובלימודי נשים, החלה לעבוד בגן דו לשוני המיועד לילדי ישראלים. כעבור שנה, בגיל 24, החליטה להתאוורר מבוסטון ולקחת שנה חופש. פרויקט תגלית, שמביא יהודים אמריקנים לטיול שורשים בארץ, נראה לה כמו הזדמנות מצוינת להתחיל את המסע.
"רציתי לבוא, ללמוד עברית כדי שאוכל לדבר עם סבתא שלי, לגור אתה, להכיר אותה ולחזור הביתה לארצות הברית. הודעתי בעבודה ובדירה שלי שאני איעדר למשך שלושה חודשים. מאז אני כאן כבר שלוש שנים".
בהתחלה , כאשר הרגישה שלא שכללה מספיק את העברית, הודיעה לבוס ולמחליפתה בדירה כי היא מאריכה את שהותה בעוד חודשיים, לאחר מכן החליטה להוציא תעודת זהות ישראלית ולמעשה לבצע עלייה כדי שתוכל לעבוד כמארחת במסעדה, ולבסוף, בלי לשים לב, מצאה את עצמה כישראלית, דוברת עברית שוטפת שמתרשמת עמוקות מהארץ ומתושביה.
הסבתא כאמור נפטרה לאחרונה, והנכדה שהגיעה לכאן כדי לקשקש עמה בעברית לא חושבת לעזוב. בין לבין התאהבה באסף, יליד הארץ, אותו פגשה אותו דרך חברים מתגלית, ואף התגוררה בבית הוריו באור יהודה למשך תקופה.
"הוא ישראלי מאוד", היא אומרת עליו בעיניים בורקות. "הערכים, סדר העדיפויות שלו והדברים החשובים לו באמת שונים מאוד מהדברים שחשובים לבחורים בארצות הברית".
כמו מה?
"למשל משפחה זה הדבר הכי חשוב לו ולמשפחה שלו. בארצות הברית זה יותר האינדיבידואל, מה שראשון זה אני, העבודה והכסף שאני עושה".
נו טוב, תפסת לך מרוקאי.
"נכון, איך ידעת? האמא מרוקאית ואבא שלו עיראקי, אבל המרוקאי זה הצד המנצח אני חושבת".
לא הרבה יודעת ג'ולי פלורנטין על מוצאה היווני. נצר למשפחה סלוניקאית שאינה יודעת שסבתא זה "נונה", ושבארוחות משפחתיות אוכלים קציצות פרסה, היא בהחלט לא יוונייה גאה. גם על ההיסטוריה הציונית של משפחתה אינה יודעת הרבה: "זה לא ברור לי לגמרי, אבל סבא רבא שלי היה מסלוניקי, והוא עזר להביא לפה יהודים", היא אומרת.
חדרה הקטן בדירה המטופחת ברחוב נורדאו פינת סוקולוב, אותה היא חולקת עם שתי שותפות, מעיד על זהותה החצויה במידה רבה. מעל ראשה תלויות כותרות מעיתון אמריקני המבשרות על זכייתו של ברק אובמה בנשיאות ארצות הברית, ולא רחוק משם תלוי בד רקום ועליו אותיות בעברית.
כן קבועות על הקיר תמונות שלה ושל חברותיה, תמונה עם בן הזוג, תמונה עם סבתא סול וצילום של הוריה הגרושים ביום נישואיהם. נראה שהמעגל שנסגר כאן אכן נסגר במקרה, ללא תכנון וללא יד מכוונת.
"אני חושבת שהציונות שלי התפתחה רק בישראל", עונה פלורנטין על השאלה אם היא רואה את עצמה כממשיכה את דרכו של אבי סבה. "תמיד היה לי קשר מסוים לישראל בגלל אבא, אבל הקשר שלי לעם היהודי ולארץ הזו התפתח מהיום שהגעתי. עכשיו אני בהחלט רואה את ישראל כביתי, אפילו שקשה לי לומר איפה אני אהיה בעוד חמישים שנה".
על הייחוס שלך ידעת?
"ידעתי באופן כללי, ושמעתי שיש רחוב בתל אביב שקשור למשפחה. קיץ אחד הייתי במחנה של יהודים בארצות הברית, והיו שם ישראלים. כשהם הבינו שאני פלורנטין הם הביאו לי את הדיסק עם השיר של הסדרה. זה היה מצחיק כי ידעתי שיש רחוב, אבל לא ידעתי שיש איזה אישו סביבו. אפילו בביקורים בארץ אף פעם לא הלכתי לשם".
מיום שהגיעה פלורנטין היא ביקרה כמה פעמים ברחוב המפורסם, בייחוד במסיבות יום העצמאות ופורים שנערכות בשנים האחרונות לאורכו. "אני גאה במשפחה שלי ובסבא רבא שלי, אבל זה לא שהסתובבתי שם וצעקתי: 'אני פלורנטין'" , היא מספרת.
אולם קשה לומר שהיא נלהבת מהרחוב המתחדש ומהסביבה בה הוא נמצא. "אני עוברת לגור עם אסף בספטמבר, ושנינו לא מתים לגור שם", היא אומרת בכנות. בכלל, נדמה כי כמו משפחות רבות היום שמנציחות את יקיריהן, גם משפחת פלורנטין הייתה מעדיפה שהרחוב הנושא את שמה היה ממוקם באזור יוקרתי וצפוני יותר, למרות הפיתוח, תעשיית הלופטים והצעירים המתיישבים באזור בשנים האחרונות.
"אחות של אימא גרה ברחוב פלורנטין, אבל ממש במקרה", מספר משה פלורנטין. "חוץ ממנה, אף אחד מבני המשפחה מעולם לא גר שם. זו הייתה שכונה דרומית על גבול יפו על כל המשמעויות שלה, כולל משמעות של ביטחון אישי. אני מקווה שהתקוות שתלו בתחייה של השכונה הזו אכן תתגשמנה.
"כשאני רואה את הפעילות במקום בלילות. אני שמח, אבל אני גם ער לזה שהשכונה עדיין לא מתפתחת בקצב ובכיוון שרבים מתושביה היו רוצים. המבנה האורבני של השכונה הוא בעייתי. אפשר לראות שבמרובע הזה אין אף לא גינה אחת".
על חלקים אחרים בעיר ג'ולי כאמור מטורפת. "אני ממש מתה על תל אביב", היא מצהירה. "בהתחלה לא הייתי נוסעת באוטובוסים כי הייתי פוחדת להתאבד (כלומר להתפוצץ ממחבל מתאבד-ה"ק), אז הייתי הולכת לכל מקום ברגל, וזה היה מאוד כיף.
"אל תשכחי שגרתי עם סבתא תקופה ברוטשילד, המקום הכי יפה בעיר. תמיד יש שם אנשים ומסיבות, ואופציות, ובתל אביב יש גם את הים, שאני חולה עליו".
מה החוף שלך?
"אחרי שעברתי לנורדאו החוף שלי היה מציצים, אבל עכשיו התחלתי ללכת לחוף גורדון. חבר שלי משחק שם כדורעף בכל שבת, אז אפשר לומר שחזרתי לחוף של אבא שלי".
אחרי שנה בארץ החלה פלורנטין בלימודי תואר שני בחינוך, בתוכנית מיוחדת באנגלית באוניברסיטת תל אביב. כחלק מלימודיה היא החלה ללמד אנגלית בתיכון עירוני י"ד, והיום היא מורה מן המניין של תלמידי כיתות ט' בבית הספר.
מילה על התלמידים הישראלים?
"רק מילה?" היא מזדעקת. "למען האמת, כשגרתי באור יהודה ולימדתי שם היה לי קשה יותר כי עוד לא שלטתי בשפה. היום אני יכולה לבנות מערכת יחסים טובה יותר עם התלמידים החלשים. אני גם מקווה שזה שונה ויותר מגניב להם שיש להם מורה צעירה מארצות הברית".
התלמידים הצפונים מזכירים במשהו את התרבות האמריקנית?
"אולי קצת בדברים חומריים, אבל עדיין הרגשתי שאני בבית ספר ישראלי. הרבה בלגן ורעש".
על הבוס דוד לבון, מנהל התיכון הוותיק שסופג לאחרונה ביקורות על תפקודו ועל רמת בית הספר, היא אומרת: "דוד לבון הוא איש מתוק, בחור טוב. הוא דואג מאוד לבית הספר. כשבאתי לבית הספר הוא בירך אותי במשרדו והוא תמיד עוצר אותי במסדרון, מכיר את כולם בשם, מעורב מאוד בחייהם של התלמידים, ומתעניין בחייהם של מורים מחוץ לבית הספר".
שאלה לסיום. אם ילך בינך ובין אסף ותתחתנו, את שם המשפחה שלך תשמרי?
"כן, בטח. אל תשכחי שלמדתי לימודי נשים בקולג'".
נא להמתין לטעינת התגובות
