פרח מלבלב: ביקורת במסעדת ויולט במושב אודים
כבוד לאוכל, צניעות של השף, מבנה יפהפה ושירות טוב. אלה החומרים מהם עשויה ויולט, שמבחינת המדור מזנקת בקלילות לרשימת עשר המסעדות הטובות בשרון. סעו לאודים
מסעדת ויולט צילום: זמן השרון
מסעדת ויולט שבמושב אודים היא הכל חוץ ממחתרתית. היא גדולה, מרווחת, מושקעת ומקצועית. הבעיה היחידה:
היא במושב אודים, מה שאומר שייתכן ומעטים מכם שמעו עליה, ובוודאי מעטים עוד יותר טרחו להגיע עד אליה, וחבל. קודם כל כיוון שמושב אודים, ולא משנה איפה אתם גרים בשרון, נמצא מקסימום 15-20 דקות נסיעה מכם. ודבר שני, כיוון שמדובר, באופן חד משמעי, באחת המסעדות הטובות בשרון.
המסעדה עצמה, שמנוהלת בידי בני הזוג יוסי (השף) ונעמה (מנהלת המסעדה) שטרית, נמצאת בבית ענק בסגנון טוסקני, ששוכן בצד הדרומי של מושב אודים. בדרך למסעדה עוברים מיני וילות, חלקן מושקעות יותר וחלקן פחות, חנויות רהיטים, עסקים פרטיים ואפילו שלט שמכוון לצרכניה של המושב, עד שרואים את השלט הקטן שמזמין אותכם לפנות מן הדרך הראשית.
מרגע שפניתם, אתם בעולם אחר. בית אבן מושקע, מטפס עתיק ימים על קירותיו החיצוניים בתוספת חצר ודלתות אבן כבדות זורקים אותכם ישר לאיטליה. מבפנים המסעדה מעוצבת דווקא בצורה מודרנית נקייה, עם כסאות בד רחבים, שולחנות בעלי מפות צחורות והמון שימוש בנישות בקירות. והאמת, אין קשר בין התפאורה האיטלקית למסעדה, כי ויולט היא מסעדת שף לכל דבר.
כבר ממבט ראשון על התפריט, והדבר נכתב כמחמאה, רואים שלא מדובר בשף שמנסה להתחכם.
כל מנה בתפריט מלווה בטוויסט נחמד של השף, אבל טוויסט שלא מעקר ממנה את הבסיס שלה. למשל אחת ממנות הפתיחה שהזמנו, סלט קלאמרי עם כוסברה, עגבניות שרי, צ'ילי, שעועית ירוקה, סויה ובוטנים (39 שקל). בתשעים אחוז ממהותו, מדובר בסלט הפאפאיה התאילנדי הנפלא, שנקרא סום טם. גם בתאילנד תקבלו אותו עם קלמרי חלוטים, עם המון כוסברה, בוטנים, סויה, וכמובן הצ'ילי מחויב המציאות. במקום הפאפיה, הלא מקומית, העדיף שטרית להשתמש בשעועית ירוקה, מה שלא הוציא את העוקץ מהסלט, להיפך, נתן ניחוח יותר מקומי למנה תאילנדית שנעשתה עם המון כבוד למסורת.
רוצים עוד? הזמנו עוף צלוי עם אטריות נודלס, מלפפון, קרמל מסויה ושומשום שחור (33 שקל). מנה קלאסית, לא מתוכחמת מדי, שפשוט נעשתה באופן מושלם. לפעמים, ואת העניין הפעוט הזה לא מבינים כל השפים בארץ הקודש, לא צריך להתחכם. צריך פשוט לעשות מנה עם הקשבה לארץ המקור, לנסות לכבד את מוצרי היסוד ולא לעוות אותם, והשאר פשוט מגיע מעצמו. שתי המנות הזכירו לנו את המזרח הרחוק, אבל לא בכוח.
טוויסט קטן של השף
ליד המנות הראשונות מגישים בוויולט פרוסות של לחם עם שלושה מטבלים, חמאה מצוינת, טפנד זיתים פשוט ואיולי ירקות חריף. הלחם, לעומת המנות התאילנדיות, היה אירופי קלאסי. פריך ומתפצפץ מבחוץ, רך ובשרני מבפנים, והשתלב מצוין עם המטבלים. בשאריות הלחם השתמשנו בשביל לנגב את הרוטב של המנות הראשונות.
מנה במסעדת ויולט, מושב אודים צילום: אלה פאוסט
המלצרית, שצוידה במבטא דרום אמריקני חינני, היתה בדיוק מה שרשם הרופא למסעדה כמו ויולט. שקטה, לא מתבלטת, לא מתבדחת בכוח, או מתחכמת עם הסועדים. טיפ קטן למלצרים המקומיים: כשאתה יושב לארוחה רומנטית עם אישתך, זה בדיוק מה שאתה רוצה.
עם כאלה מנות פתיחה, הציפיות למנות העיקריות היו בשמיים. הזמנו מנה של שרימפס, קלאמרי וצדפות עם עשבי תיבול וברוט סרטנים (91 שקל), ומנה של פילה דניס עם קרם חצילים, מג'דרה של עדשים, חיטה ירוקה ובצלים צלויים (89 שקל).
כאן הגענו לשתי מסקנות עיקריות. ראשית העובדה המצערת שבכל מסעדה אחרת שמכבדת את עצמה בשרון (למשל שגב), צמד מנות זהה היה עולה לכם 300 שקל ומעלה. שנית, העובדה שצמד המנות האלה לא רק שלא נפל, אלא אף עלה על רוב המנות שאכלנו בשרון (כן, כולל זו של שגב).
שוב, ולא נתעייף מלהזכיר את זה, לפעמים צריך לדעת לא להתחכם אלא פשוט לזרום עם חומרי הגלם ולכבד אותם. מנת פירות הים למשל (שהפעם לא היתה אסייתית אלא דווקא צרפתית נטו), כמעט נגעה בשלמות. הסיפור עם פירות הים הוא מאוד פשוט: זמן בישול מדוייק, לא להטביע אותם ברוטב, ותבלון עדין שלא יהרוס את הטעמים של הים. שלושה חוקים פשוטים שכמעט אף אחד בארץ לא יודע לקיים. יוסי שטרית, ואנחנו אומרים את זה לא בפעם הראשונה, כן יודע. הוא גם יודע לא לתת לאגו (ולשפים, תאמינו או לא, יש אגו גדול יותר מדוגמניות על) להפריע בדרך.
בדיוק אותו הדבר קרה עם הדג. מנה פשוטה, טעימה, של דג שעשוי בדיקנות ושל קרם חצילים שמשתלב מצוין עם מג'דרת
העדשים ונותן טוויסט ים תיכוני לכל העניין. גם כאן, סליחה על הגסות, השתמשנו בפרוסות הלחם כדי לנגב מהצלחת את מה שנשאר.
הייתי נורא רוצה להיות מקורי, אבל הקינוח כבר לא הפתיע. שוב מנות פשוטות ומוכרות, קרם קפה, קרם ג'ינג'ר ומרקיז שוקולד מריר (45-55 שקל לא זולים לקינוח). כל אחד מהם הגיע עם טוויסט קטן של השף. עוגיית אורז על הקרם, ופל מפולי קקאו ועוד. ההגשה של הקינוחים היתה מקורית, יפה, אבל לא מתחכמת. לא מצאנו בקינוחים של ויולט שפורפרות של קרם (כמו בחלק מהמקומות הטרנדים היום), לא כמוסות ג'ל פירות ולא גילוחים של השד יודע מה. פשוט קינוחים, כמו שצריך לעשות קינוחים, שיהיו יפים לעין ובעיקר טעימים לחיך.
בשורה התחתונה לפעמים הכל בחיים זה עניין של עיתוי ומיקום. אם מסעדה כמו ויולט היתה נפתחת בהרצליה פיתוח או בתל אביב, והשף שלה היה מקפץ בין תוכנית בישול אחת לרעותה, אין לי ספק שכבר הייתם מדברים על ויולט כמו שמדברים על כמה ממסעדות הפאר הגדולות בארץ. בגלל המיקום, ומן הסתם בגלל צניעות הבעלים, ויולט נשארת בצל - וחבל.
אנחנו גילינו את אחת ממסעדות השף הטובות והצנועות בארץ. השילוב של אוכל טוב, שף שמכבד את המזון שהוא מגיש ומחירים יוצאי דופן לתחום (400 שקל לכל הארוחה, כולל יין, מים מינרלים וקפה, זה סכום מגוחך כמעט), הוציא אותנו עם חיוך על הפנים, וזה לא דבר של מה בכך.
מבחינתנו, ויולט מזנקת באחת לרשימת עשר המסעדות הטובות של השרון, ואם לדייק, היא לא במקומות 9-10, אלא הרבה למעלה מכך.
ויולט, מושב אודים
מנה במסעדת ויולט, מושב אודים צילום: אלה פאוסט
לשימור:
השף, הכבוד לאוכל, המחירים והגישה
לשיפור:
המקום ענק, לא בטוח שיש הצדקה לכך
בשורה התחתונה:
רוצו לאודים כדי לשלם פחות על הרבה יותר
נא להמתין לטעינת התגובות
