המעוררת הרשמית של י-ם, מירב כהן, חושפת שיניים
מירב כהן היא המוח מאחורי תנועת התעוררות שסחפה את צעירי העיר, ומי שחתומה על הפגנות הענק של החילונים. בלשכת ברקת רואים בה גורם מתסיס וגברים זורקים לה הערות סקסיסטיות, אבל הילדה הכי יפה בגנון של ברקת, לא ממש מתרגשת
כל כך מרשימה הייתה ההפקה, עד שיצרה מעין תקדים היסטורי. בפעם הראשונה נהנו החילונים מיתרון מספרי: כ-2,000 איש הפגינו בכיכר, לעומת כמה מאות זאטוטים חרדים שהשליכו טיטולים, בקבוקים ופגרי חתולים אל עבר השוטרים האומללים, בהפגנה הנגדית שהתרחשה באותה שעה.
בתוך מיצג הראווה החילוני, שבמהלכו פצחו ההמונים בריקודים ובמחולות וזימרו בסגנון הרטרו את "שישו את ירושלים", עמדה כהן. היא הייתה לבושה בחולצה צהובה של התעוררות, שיושבת עליה כמו תמיד באופן מושלם, עיניה הכחולות בורקות באש אידיאולוגית, כאילו מבשרות שעוד רגע נחשול אדיר של דמעות יפרוץ מהן ולא יותיר אף בן אנוש, גם אם הוא חובש שטריימל לראשו, אדיש. הנחשול לא פרץ, אך עיניה האדמומיות הסגירו דמעות שנקוו בהן.
ברגע זה, כשאתה עומד שם בין אלפי המפגינים, אתה עוצר את עצמך בקושי מלעלות לבמה, לחמוק מבין ידיו המונפות לכל עבר של ניצן הורוביץ, ששוב תופס פיקוד על דוכן הנואמים, לחטוף ממנו את המיקרופון, כמו אהוד ברק בימים הטובים, ולזעוק להמונים: "אם צריך תסגרו את חניון ספרא, את חניון קרתא ואת העיר כולה בשבת: העיקר שמירב לא תבכה".
את הכמעט דמעות שלה ("לא הייתי אומרת שבכיתי", היא מוחה) כהן מייחסת ללחץ לפני ההפגנה סביב החשש שהאירוע בכיכר יזכיר יותר את מסיבת יום ההולדת ב"הקיץ של אביה" מאשר את הפגנות ההמונים בטהרן. מאוחר יותר הרשתה לעצמה להביע סיפוק ואנחת רווחה רגשית לנוכח המוני המפגינים.
"לא בכיתי" מדגישה שוב כהן, "אלא התרגשתי. מאוד התרגשתי. לראות כל כך הרבה אנשים שבאים לכיכר, אחרי שבאמת עבדנו על זה קשה והפעלנו אנשי שטח, זה מרגש. פתאום ראיתי ילדות קטנות שלובשות חולצות צהובות של התעוררות, וזה משהו מאוד מאוד מרגש. אתה יודע שזה משהו שאתה יזמת, וזה גורם לך לתחושת סיפוק מדהימה שמביאה אותך לפעמים גם כמעט לבכי".
איך מתעוררים בבוקר שאחרי?
"ההרגשה היא טובה. אין ספק, היה פה מאבק והוא הצליח. אני לא אקרא לזה ניצחון, כי אני לא מאמינה שבאנו פה לנצח מישהו, אבל כן, זו תחושה אדירה של סיפוק. בסופו של דבר, למרות ההפגנות של החרדים, נפתח חניון בשבת לרווחת הציבור. מהבחינה הזו המאבק הסתיים.
"אבל מובן שלא מדובר רק בחניון. החניון הוא סמל להרבה נושאים אחרים שעוד צריכים להיאבק עבורם, אם זה בארמון הנציב, אם זה בקריית היובל ואם זה במקומות נוספים. בעניין הזה יש לנו עוד הרבה עבודה קשה. אבל למרות זאת, יש תחושה שהציבור סוף סוף יוצא מהאדישות ומתעורר".
נראה שניצן הורוביץ התעורר והפך לנואם הרשמי של תנועת המחאה.
"האמת היא שבפעם הראשונה שהוא בא זה באמת היה קצת מוזר. כי הוא בא מתל אביב, התחיל לדבר ונתן מסרים, לפעמים קיצוניים - כמו 'טהרן זה כאן' - שפשוט לא התחברנו אליהם. הוא כל הזמן אמר את המשפט הזה ואנחנו לא מסכימים בעניין הזה, זה הדבר האחרון שיכול לתרום למהלכים. ואין ספק, מדובר באדם כריזמתי וסוחף, ואני חושבת שבסופו של דבר הוא בא עם כוונות טובות. אבל בהתחלה הרגשנו כאילו הוא נכנס למאבק הזה ומביא איתו מסרים קיצוניים שאנחנו לא בהכרח חתומים עליהם. בהפגנה השנייה (לפני שבוע וחצי - ד"ב) זה כבר היה שונה, כי היו מכלול של דעות, כך שהדעה שלו נשמעה עם רבות אחרות".
ניצחתם בקרב, לא במערכה. בסופו של דבר הדמוגרפיה תנצח, והחרדים ישלטו בעיר.
"נכון, האלמנט הדמוגרפי מאוד משמעותי. אני חושבת שבאיזשהו מקום אי אפשר לצאת נגד הדמוגרפיה. זה גם לא נכון ותחשוב לרגע איזה חשוך זה. אבל אנחנו כן רוצים לשנות את הדינמיקה הזו, שאם קשה כאן אז הצד החילוני עוזב והחרדים לעומת זאת נלחמים על כל פיסת קרקע. זו דינמיקה שנראית לנו לא נכונה, כי היא מתבצעת הרבה פעמים בכלים לא לגיטימיים. זה שיש לנו פתאום בכל פינה בתי כנסת וגני ילדים חרדיים שצצים באופן לא חוקי, וזה גורם להדרת רגליהם של חילונים מירושלים, זו בהחלט בעיה".
למרות המבט הכובש והדיבור החריף, כהן מציגה תדמית צנועה ותמימה ולרוב היא נחבאת אל הכלים. אבל אסור להתבלבל. לא מדובר כאן בצעירה שברירית וחולמנית או בטירונית שמתפרנסת מהפרחת סיסמאות על חיזוק ירושלים.
מאחורי החיוכים השובים של כהן מסתתרת בולדוזרית אמיתית שבין היתר רשמה על שמה עם כמה צעירים נוספים את הקמתה של תנועת התעוררות, את כניסתה לקואליציה של ניר ברקת, את הרצת התנועה בבחירות לאוניברסיטה והבסת רוח חדשה, הבייבי של ראש
גם נושאים אחרים, ביניהם אירועי תרבות ומסיבות רחוב, רשומים על שמה של כהן, רק בת 26, שהספיקה כבר לכהן בתור כתבת ומפיקה בגלי צה"ל, בתור דוברת כלכלית במשרד ראש הממשלה, בתור כתבת ב-Ynet, ועל הדרך גם לסיים תואר ראשון במינהל עסקים וכלכלה.
בהקשר זה קשה שלא לציין (ועל הדרך לחסוך את הצורך בהערת הגילוי הנאות בסוף הכתבה) שאת ההתחככות הראשונית עם התקשורת והזירה הציבורית החלה כהן בזמן ירושלים, אז כל הזמן, כשהייתה כתבת חינוך חרוצה, והיא רק בכיתה י"א. "הראיתי את הכתבות שכתבתי לחבר'ה בגלי צה"ל, כשבאתי לראיונות קבלה", היא מספרת.
כהן הייתה רחוקה כפסע מכניסה למועצת העירייה כמספר שלוש ברשימה המשותפת לתנועת התעוררות ולתנועת ירושלמים. הרשימה זכתה בשני מנדטים בלבד, וכהן נשארה בחוץ. בחוץ? טוב, לא ממש. זו לא בדיוק ההגדרה המדויקת למי שמשפיעה על תהליכים המתרחשים בעיר הרבה יותר מחברי מועצה אחרים, גם אלה שמחזיקים בתואר סגן ראש העירייה.
קצת פחות משנתיים נותרו בשעון החול של כהן עד שתחליף את עופר ברקוביץ' במסגרת הסכם רוטציה ותהיה לחברת מועצה מן המניין. עד אז, עושה רושם, היא לא הולכת להיעלם לנו או לניר ברקת מהנוף המוניציפלי.
וזה לא שראש העירייה תמיד נהנה מהנוף. מקורביו של ברקת אמנם משבחים את כהן, אך במקביל כמה מהם מודים כי היא נחשבת "אנטי ברקת" סדרתית, חוצפנית לא קטנה, ששכחה את מקומה, ובינתיים, היא "כולה עוזרת בשכר שמרוויחה 4,000 שקל בחודש ומסייעת לחבר המועצה ברקוביץ'".
גם שם מבינים כנראה שכהן לא מתכוונת לעשות להם חיים קלים. לא עכשיו, ובטח לא כשתעבור לקדמת הבמה.
אני עוד לא ממש בטוח שהבנתי. ההפגנה בכיכר ספרא ביום שבת הייתה הפגנת תמיכה בברקת?
"כן. בהחלט אפשר לומר שההפגנה באה לתמוך בראש העירייה. או יותר נכון", היא מתקנת במהירות, "בהחלטת ראש העירייה".
אז איך זה שברקת לא היה בין הנואמים?
"אם ברקת היה רוצה לבוא ולדבר הוא יודע שהוא לא צריך את האישור שלנו. עם כל הכבוד, הוא ראש העירייה ואף אחד לא היה מונע ממנו לעלות לבמה".
זאת קצת היתממות. הרי היו שם גם כאלה שדיברו בגנותו, כמו פרופ' דני מנדלר, המוביל את המאבק נגד עמודי העירוב בקריית היובל.
"היה שם מגוון של דעות ונאומים. היו כאלה שתמכו בברקת והיו כאלה שפחות. לא חשבנו שזה נכון לבוא ולהציג צד אחד".
אז למה לא נתנו לחבר המועצה יקיר שגב, שנחשב איש סודו של ברקת, לעלות לנאום?
"תראה, בעניין הזה לא הייתה איזו מדיניות ברורה. היו כאלה שחשבו שזה לא מתאים שאנשים מטעם, שלא עמדו ונאבקו במהלך הקמפיין ולאורך כל הזמן, יגיעו עכשיו וייקחו על זה קרדיט".
ולמרות זאת, כהן מודה כי "ברקת לא היה מעוניין שתתקיים ההפגנה, והוא גם העביר מסרים בעניין הזה. כשצריך לפעול כעצמאים אנחנו יודעים לעשות את זה".
מארגני ההפגנה החליטו, בניגוד להפגנת החילונים הראשונה, לסגת מהממלכתיות ומהדיפלומטיות ולא לקדש את השבת במהלך ההפגנה. הפעם השתמשו שם במיקרופונים ומוזיקה הושמעה להמונים, שהחלו בריקוד הורה ענקי.
זו סטירת לחי לציבור הדתי-לאומי, שרובו ככולו כן תומך בפתיחת חניון בשבת, לא?
"נכון. בהתחלה רצינו ללכת על הפגנה שתשמור על השבת, אבל בסוף החלטנו לא להתחסד או להתיפייף. זו הפגנה חילונית. אני מזכירה שלפני שלושה שבועות וחצי, בהפגנה שבה כן נשמרה השבת, הגיעו איזה ארבעה דתיים שגרים בקרבת מקום. בהפגנה האחרונה כבר השתמשנו במוזיקה ובמיקרופונים, ואני לא חושבת שאנחנו צריכים להתנצל על זה. אגב, גם הפעם היו בקהל מפגינים דתיים שכנראה כן גילו הבנה לזה".
למרות גילה הצעיר של כהן, אפשר בהחלט לומר שהיא נהנתה מכל העולמות בזירה הציבורית עד שהחליטה שפוליטיקה זה התחום שלה.
בהתחלה, כאמור, היא העדיפה לשמש כתבת במקומונים, עוד כתלמידה בתיכון הראל שבמבשרת. את שירותה הצבאי העבירה בגלי צה"ל, בהתחלה כמפיקה ובהמשך ככתבת. "אתה לא מבין כמה שרציתי להתקבל לשם. אני זוכרת שחודשים למדתי לקראת מבחני המיון. ממש ישבתי בבית ושיננתי אנציקלופדיות של ידע כללי. הכי רציתי להיות בתקשורת. אני זוכרת את התקופה הזו כתקופה מדהימה".
זה בסדר, את יכולה לשתף, מאיזה צד הגיעו הפרוטקציות?
"שמות המשפחה של ההורים שלי הם סעדיה וכהן, נראה לך שהיו לי כאן פרוטקציות?".
ההצלחה המשיכה להאיר פנים לכהן, ועוד כשהייתה על מדים כבר קיבלה הצעה מ-Ynet לשמש כתבת כלכלית. את חופשת השחרור היא לא העבירה על חוף הים אלא דווקא בחפיפה אינטנסיבית במשרדי המערכת של אתר החדשות.
לשמחתה, אחרי שבמהלך השירות הצבאי התגוררה שנתיים בתל אביב ("כל סוף שבוע שיכלתי, חזרתי הביתה למשפחה במבשרת") הציעו לה לכסות את הכוחות הגדולים באמת במשק - המגזר הציבורי והפעילות הכלכלית במשרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר ובעצם לחזור להתגורר בסביבה. "עשיתי את העבודה ומאוד נהניתי ממנה, למרות שעבדתי מאוד מאוד קשה. אני חושבת שזה מה שממש פתח אותי לגמרי לעולם הכלכלי, שעד היום אני מתעניינת בו".
לאחר שנה בתפקיד היא קיבלה הצעה שלא יכולה לסרב לה: לשמש הדוברת הכלכלית של משרד ראש הממשלה, בדיוק בשעה שראש הממשלה אריאל שרון זוכה לסיקור תקשורתי שלא היה כמותו בשל ביצוע תכנית ההתנתקות.
"הלכתי לראיון", נזכרת כהן, "והייתי ממש צעירה, כולה בת 21 וחצי, והתקבלתי למרות הכול ולמרות שהיו עוד אנשים שהתמודד על המשרה. אין מה להגיד, זה היה תפקיד מדהים. אפשר להגיד שהרגשתי שהקימו את הפונקציה הזו של דוברות כלכלית בגלל שביבי היה אז שר האוצר, ולא רצו שהוא יהיה כל כך דומיננטי".
היית זאטוטה, איך עמדת בלחצים?
"היו פעמים שחשבתי שאולי התפקיד קצת גדול עליי, מבחינת הגיל. בכל זאת, הייתי צריכה להתנהג קצת יותר כמבוגרת ובוגרת, ולהתאים את עצמי לסביבה".
איך היה לעבוד תחת שרון?
"זו חוויה בלתי נשכחת. הוא היה, בעצם הוא עדיין, אי אפשר לדבר עליו בלשון עבר, ג'נטלמן אמיתי, שתמיד התעניין אם הכול בסדר אצלי".
אבל אחרי שנתיים נזכרה כהן שהיא בעצם רק בת 23. "פשוט הרגשתי שמיציתי, ויש עוד דברים שאני רוצה לעשות". אז היא עזבה, אבל החליטה לוותר על הטיול המסורתי של אחרי הצבא. "זה לא משך אותי. לא הרגשתי שאני צריכה את זה", היא אומרת, "אולי לפני שאתחיל לכהן כחברת מועצה אעשה איזה טיול קצר, אבל אני עוד לא באמת בטוחה בזה".
כהן נשאבה במהירות אל ספסלי הלימודים באוניברסיטה העברית, לתואר דו-חוגי בכלכלה ובמינהל עסקים. אך בשלהי התואר, כשהבחירות לעירייה עמדו בפתח, החליטה כהן שהגיע הזמן לפעול. כהן וכמה צעירים נוספים, ביניהם ברקוביץ', החלו להתגבש כתנועה, עד שפתאום צברו מומנטום אדיר, שהפתיע רבים וזיכה אותם בשני מנדטים במועצת העירייה.
באופן מפתיע, למרות הדומיננטיות של כהן בכל המהלך הזה, היא החליטה להישאר מאחור. "ישר היה ברור לי שאני לא מציעה את עצמי לעמוד בראשות התעוררות", אומרת כהן, "תמכתי בעופר בלב שלם, הרגשתי שאני צריכה קצת יותר זמן לתהליכים הללו".
וברקוביץ' אכן נבחר לעמוד בראש התנועה, כשכהן נותרה בחוץ, עם הסכם רוטציה שמבטיח לה כאמור כניסה למועצת העירייה במקומו של ברקוביץ' לאחר שתעבור חצי קדנציה.
אז את סופרת את הימים עד שתהפכי לחברת מועצה?
"לא, אני ממש לא סופרת את הימים. אני מנצלת כל דקה בזמן הזה בשביל לעשות את הסטאז' הכי טוב שאני רק יכולה. מבחינתי, אני באמת שמחה על העובדה שניתנה לי האפשרות ללמוד הכול, כך שכשאכנס לתפקיד אוכל לדעת בוודאות מה אני מתכננת, מתי ואיך".
לא ברור מהי הגדרת התפקיד שלך היום.
"כששואלים אותי אני אומרת שאני אחת מהמייסדים של 'התעוררות'".
בינתיים, כדי לא להישאר לגמרי מאחורה, מונתה כהן לשמש עוזרת של ברקוביץ'. "בפועל", אמר השבוע חבר מועצה, "ברקוביץ' משמש עוזר של כהן".
אומרים שאת מפעילה את ברקוביץ. שהוא לא יכול לזוז בלעדיך, שכל הטקסטים שלו נכתבים על ידך, שהכול זה את.
"זה ממש לא נכון", מתעקשת כהן. "שנינו מסייעים אחד לשני, ותאמין לי שגם אני לא יכולה לזוז לשום מקום בלי הסיוע של עופר. נכון, אנחנו עושים סימולציות לפני שהוא מדבר או נוקט בצעד כלשהו, אבל זה לגמרי הדדי. באמת, יש לי כל כך הרבה הערכה לעופר והוא אדם מדהים, עם המון כוונות טובות ועשייה בשטח. אני גם נדהמת מכמות הכריזמה שלו, הוא כזה כריזמתי".
אובמה הדור הבא?
"לא, לא, עדיין לא אובמה, אבל בכל זאת, שופע כריזמה".
אומרים גם שרבים בתנועה לא רצו לשלוח נציג שינאם במצעד הגאווה, אבל את חשבת שזה נכון, ובסוף עופר עמד על הבמה.
"זה נכון שהיו חילוקי דעות. היו כאלה שחשבו שאנחנו לא צריכים להיות חלק מהמהלך הזה ואני חשבתי שאנחנו חייבים לתמוך בעניין הזה. אגב, היה ברור לכולם שנגיע ושנתמוך. פה לא הייתה המחלוקת. המחלוקת הייתה האם לעלות ולנאום. גם עופר בהתחלה לא היה כל כך בטוח מה צריך לעשות, אבל בסוף הוא הצביע בעד המהלך הזה.
"המהלך הזה קרה רק כי הרוב בוועד המנהל של התנועה רצה שזה יקרה. אני חושבת שתנועה כמו התעוררות חייבת לתמוך בדברים כאלה. היו גם דתיים שאמרו לנו שזה לא מתאים, אבל בסופו של דבר אני חושבת שקיבלנו את ההחלטה הנכונה. בסוף יצא מצב שברקת גם סימן את עופר כנציג של הבית הפתוח במועצה".
זה דורש הסבר.
"כן. איזה מצחיק ברקת. אבל חשוב להבהיר, עופר הוא סטרייט לגמרי".
נרגענו.
כאמור, למרות השבחים שחילקו בלשכתו של ברקת לכהן, ועל אף שאפילו זימנו אותה לערב גיבוש שערך ברקת לחברי המועצה בביתו, רבים מהם, ביניהם גם סגני ראש עירייה שעובדים בצמוד לברקת, מסמנים אותה כטרבל מייקרית אמיתית.
בשעה שחבר המועצה ברקוביץ' נחשב הגורם הממתן, כהן נחשבת בלשכת ראש העירייה, על אף הכבוד שרוחשים לה, כמי שמזינה את ההתנגדות למהלכיו של ברקת.
את מודעת לדימוי הזה שמציירים לך בקומה השישית בכיכר ספרא?
"אני מודעת. יותר מזה, אני יכולה להבין מאיפה זה מגיע. כן, אז זה נכון, אני לא מוכנה שימרחו אותנו, ואני לא מוכנה להיות נחמדה כל הזמן. אנחנו מאמינים בהידברות, מאמינים בפשרות ומאמינים במשא ומתן, אבל אם לא עונים לנו בדרכים הרגילות אז נלך לתקשורת או נפעיל אמצעים אחרים כדי להתקדם הלאה. כשצריך לשחק אנחנו גם משחקים".
אז איך את מסכמת את ההתנהלות של ברקת בפרשת החניון, את מרוצה בסך הכול?
"בסך הכול הוא הבטיח שחניון ייפתח בשבת וחניון באמת נפתח, ובעניין הזה חשוב לשים את הדברים על השולחן".
לקח לו הרבה זמן עד שהוא הגיע להחלטה הזו.
"אין ספק שבדרך להחלטה הנכונה שהוא קיבל בסוף הוא התנהל בצורה שאני בהחלט חושבת שניתן היה לבצע אותה אחרת. בכלל, בכל התנהלות הוא עבד רק עם הצוות שלו והוא לא שיתף מספיק אנשים ולא נועץ עם מספיק גורמים וראינו למה זה הביא".
בואי נקרא לילד בשמו: זגזג.
"או-קיי. הוא החליט על משהו והוא חזר בו, זה בהחלט זגזוג. אני בהחלט חושבת שאפשר היה לבצע דברים בצורה הרבה יותר טובה. אני חושבת שאפשר היה לשתף אותנו יותר בתהליך ולא להודיע לנו על ההחלטות רגע לפני שהוא יוצא איתם לתקשורת ועוד אחר כך לשלוח את התקשורת אלינו, כדי שנגן על ההחלטות שהוא קיבל.
"אנחנו חשבנו שהחלטה שהוא קיבל בהתחלה הייתה לא נכונה ויצרה תמריץ שלילי בשטח להשתמש בבריונות ואלימות כדי לרשום הישגים, בטח כשמדובר בפלגים כמו 'העדה החרדית', שהיא לא לגיטימית בעיניי. אני בטוחה שהוא גם למד מהעניין הזה הרבה. תראה, יש בו סוג של אליטיזם, אבל בסך הכול אני מעריכה אותו, ואני חושבת שיש לו כוונות טובות. לא פעם הטעויות שלו נובעות בעיקר מחוסר ניסיון".
או מהעצות הרעות של גדוד היועצים חסרי הניסיון שמסביבו.
"אני חושבת שהוא בהחלט צריך לקבל מהם תשובות בעניין הזה".
הצבתם לו סוג של אולטימטום אם הוא יסגור את החניון.
"התקיימה שיחה עם מיכל (מיכל שלם, ראש הסגל והדמות החזקה בכיכר ספרא - ד"ב), והדברים שם נאמרו בצורה חד משמעית. הם ידעו שלא נוכל לחיות עם התקפלות בעניין הזה".
נראה לי שאתם יותר מתאימים לאופוזיציה.
"אופוזיציה יכולה לבוא גם מבפנים, וגם מתוך הקואליציה. אבל מהמקום הזה שומעים יותר את הקול שלך, וזה מאפשר לך לשנות הרבה יותר".
טוב, אבל זה הרבה יותר כיף להיות באופוזיציה.
"זה בטוח. אין ספק שזה הרבה יותר כיף".
איכשהו, עד להפגנה בעד פתיחת החניון בשבת, רבים טענו כי תנועת התעוררות לא עשתה הרבה, אם בכלל, מאז שנבחרה למועצת העירייה. כהן מודעת לביקורת.
"תראה", היא אומרת, "גם אנחנו רוצים לעשות יותר ולפעול יותר ואנחנו תמיד בתחושה שיש עוד המון מה לעשות, אבל אני באמת חושבת שעשינו את המקסימום שיכולנו ונתנו את המאה אחוז שלנו. וכן, דברים לא תמיד עובדים בדיוק כמו שחשבנו, למרות שבדיעבד אני יכולה להגיד שפחדתי שיהיה הרבה יותר קשה לפני שנכנסתי לתוך המערכת הזו. אבל באמת עשינו דברים".
מה למשל?
כהן שולפת במהירות פנקס גדול ומתחילה לפרט פעילויות שונות. "הפקנו את 'פסטיבל הסיר הירושלמי' בשוק", היא אומרת, "הגדלנו את תקציב תנועות הנוער במיליון שקלים נוספים, הפקנו את יום תנועות הנוער, יצרנו שיתוף פעולה של קידום תעסוקה לצעירים בעיר, ואלה רק הדברים שאני זורקת לך עכשיו כי הם רשומים לי פה".
זה נשמע מרשים. אבל נבחרתם על הטיקט של הצעירים והסטודנטים בעיר, וקיבלתם את תיק תנועות הנוער. אמנם גם פה מדובר בצעירים, אבל את יודעת מי נתן לכם את הקול.
"אין ספק, רצינו מאוד לקבל תיקים אחרים. אבל מה לעשות, לא קיבלנו אותם. אתה צריך לזכור שלמחזיק תיק אין באמת השפעה בלעדית על התחום שבו הוא עוסק. אתה יכול להיות מחזיק תיק, לא לעשות כלום במשך חמש שנים וזה יעבור כמעט בלי שאף אחד ירגיש. מה שאנחנו עושים זה פשוט להיכנס אל תוך מרחבי ההשפעה של הנושאים הללו, כמו תרבות, צעירים וסטודנטים ולהשפיע בתוכם".
אחרי הכניסה של התעוררות למועצת העירייה חבריה צברו ביטחון והתמודדו על ראשות אגודת הסטודנטים מול תנועת רוח חדשה, שאותה ייסד ברקת עצמו, ולבסוף אף הביסו אותה.
לא פחדתם שהמהלך הזה יפגע בכם מבחינה קואליציונית?
"לא, לא נראה לי שזה קשור. מדובר בדברים שונים לחלוטין וצריך לעשות את ההפרדה הזו".
ברקת ניסה למנוע מכם את המהלך הזה?
"לא. אבל אחרי הבחירות הוא יצר איתנו קשר וניסה להוביל תהליך של שותפות בינינו ובין רוח חדשה בהנהגת אגודת הסטודנטים, אבל התהליך הזה לא צלח".
הציעו לך לרוץ לראשות האגודה מטעם "התעוררות" וסירבת. זה נראה שאת לא מספיק בטוחה בעצמך.
"נכון, הציעו לי ודחפו אותי לרוץ בראש וגם הוועד המנהל הצביע על זה. ובעצם כולם היו בעד חוץ מעופר, שחשב שאני צריכה להישאר בתוך המערכת המוניציפלית. בסופו של דבר הרגשתי שאני מעדיפה באמת להתרכז בדברים שאני עושה עכשיו ולעשות אותם באופן יסודי".
ואיך מתייחסים אליך בעירייה? נותנים לך את הכבוד הראוי או מתייחסים אליך בזלזול משום שאת בעצם עדיין לא חברת מועצה?
"בסך הכול אני חושבת שמכבדים אותי ואני לא דורשת יותר מזה".
גם ברקת?
"כן, גם ברקת. בישיבות מועצה כשהוא רואה אותי יושבת בספסלים האחוריים הוא שואל למה אני לא יושבת קרוב יותר".
אולי פשוט התאהבת בלפעול מאחורי הקלעים ולמשוך בחוטים. זה מה שעשית באוניברסיטה, זה מה שעשית בהפגנות בכיכר ספרא וזה מה שאת עושה במועצה.
"זה נכון שאני אוהבת לפעול מאחורי הקלעים, כי שם צריך להיות הרבה פחות פוליטיקלי קורקט, אבל אני בעיקר מעדיפה לצבור ניסיון, זו לא איזו אובססיה או משהו".
איך הולך עם חברי המועצה החרדים?
"אני חושבת שאנחנו מסתדרים לא רע. חבר המועצה יוסי דייטש (יהדות התורה – ד"ב) עובר לידי במסדרון והאמת שגיליתי שהוא ממש נחמד ואפשר לשוחח איתו".
בטח לא פשוט לעבוד בסביבה גברית כל כך.
"דווקא בהתעוררות יש נשים חזקות שאני בטוחה שעוד יגיעו רחוק. למרות שבוועד המנהל של התנועה אני היחידה. אז נכון, בעירייה זו סביבה גברית, אבל לומדים להסתדר עם זה. אני חושבת שזו לא בעיה ולא יתרון. אני לא מצפה שיתנו לי יותר או פחות בגלל שאני אישה, וכשצריך לשים את הגבולות אני גם יודעת לשים אותם".
את פמיניסטית?
"יש הרבה סוגים של פמיניסטיות. אני לא מאמינה שאני צריכה לקבל יותר מאחרים בגלל שאני אישה. מצד שני, אני גם לא רוצה או מוכנה לקבל פחות. אני בזכות עצמי".
זה קצת מביך, אבל אני חייב להוציא את זה.
"נו".
את מאוד יפה. את בטח מודעת לזה.
אחרי שהיא מסמיקה היא עונה: "יש ימים שאני מרגישה יותר טוב עם עצמי ויש ימים שפחות. זה לא משפיע עליי, וזה לא משהו שאני חושבת עליו, או שאני מצפה בזכותו לקבל משהו".
את מקבלת הערות שלא במקומן?
"האמת, מחברי מועצה לא ממש. יש אנשים שלפעמים בודקים את הגבול, אבל אני יודעת להעמיד אותם במקום. אני לא חושבת על זה יותר מדי. דווקא במשרד ראש הממשלה היו קצת יותר הערות, אבל גם שם למדתי להתמודד עם זה".
כאילו שכהן לא לקחה על עצמה מספיק, היא נרשמה לאחרונה ללימודי תואר שני באוניברסיטה, גם הוא במינהל עסקים, הפעם עם התמחות בייעוץ ארגוני. ולמקרה שיהיה לה זמן פנוי, אז היא גם שוקלת להירשם ללימודי הוראה.
תגידי, את לא רוצה לנשום קצת?
"לא יודעת. אני חושבת שזה יכול להיות נחמד פעם בשבוע ללכת ללמד איפשהו. אבל בהקשר הרחב יותר, למרות כל הלחצים האלה, ולמרות העבודה הקשה, יש פה תחושת סיפוק אדירה. מבחינתי, אם מאמינים במשהו, אפשר לעשות את כל הדברים האלה ולא לוותר על כלום".
תואר שני לא יברח לך גם בעוד שנה.
"אני רוצה להגיע לכהן כחברת מועצה כששום דבר לא יושב לי על הראש ואני מרוכזת אך ורק בעשייה".
עוד מעט תגידי שאת גם ממלצרת בלילות.
"לא, אין לי זמן לעבודה נוספת. גם אם הייתי רוצה".
למקרה שהתעניינתם, העשייה בהתעוררות כן פגעה לה בציונים, אבל עדיין, ברוך השם, הציונים גבוהים גם גבוהים. וחוץ מזה, כשצריך, כהן מתעוררת ממש מוקדם ושוקדת על הספרים. "אני טיפוס של בוקר", היא מתוודה, "אלה השעות הכי טובות שלי".
מה זה אומר בוקר? באיזו שעה את מתעוררת בכל יום?
"בערך ב-6:00 בבוקר ובדרך כלל אני כבר ב-7:30 בעירייה, לא פעם עד חצות".
בערך ב-8:00 בבוקר, אגב, היא כבר במשרדי הדוברות בעירייה, מדפדפת בערימת העיתונים היומית. בסוף השבוע היא לא מפסידה אף שורה מהעיתונים הארציים או מהמקומונים.
"אני מאוד מאמינה בתקשורת", היא אומרת, "גם בתוך העירייה זה כלי חשוב. קורים פה המון דברים ולא פעם התקשורת מזינה אותך. מעבר לזה, התקשורת היא כלי מאוד חזק להשגת מטרות וזה גם מאפשר, אולי יותר מכול, לתת דין וחשבון לציבור שבחר בנו. בגלל זה, כבר בבוקר אני חייבת לעבור על העיתונים".
את נראית לי מהטיפוסים שגם רצים בבוקר.
"האמת שפעם עשיתי כושר, היום כבר הרבה פחות, פשוט אין זמן. אבל האמת אני מסתובבת כל כך הרבה בעירייה, שאולי שווה להחשיב את זה כפעילות גופנית".
אז את בטח לא מספיקה לצאת בערבים.
"זה גם ככה לא ממש אני. אני טיפוס די ביתי ואני לא טיפוס של לילה. למרות שבגלל שהאוכלוסיות שלנו הם של צעירים, אז יוצא שדווקא במסגרת כל העשייה הזו אני מבקרת לא פעם בפאבים".
ומה אם את סתם רוצה איזה דרינק בשעות הפנאי שעוד נותרו לך?
"יש כמה מקומות ובתי קפה שאני אוהבת. כמו קפה קדוש (שבו אנו עורכים את הראיון. הקפה נכבש ממזמן על ידי חברי תנועת התעוררות, שסיפקו לו פרנסה לא מבוטלת, בעיקר לפני הבחירות לעירייה - ד"ב), או נוקטורנו. אני גם מאוד אוהבת את הקצה, אני מבלה שם לא פעם, ואני גם אוהבת ללכת לצעצוע".
ומה עם תרבות פנאי אחרת - חברות, בילויים, הצגות?
"כן, יש לי חיי פנאי. ויש לי חברות וחברים מאוד וטובים, ואני מצליחה לשלב את כל זה".
את האמת. כמה מהחברים שלך עזבו לתל אביב וצוחקים עלייך שאת עדיין כאן?
לאחר שכהן מנסה לספור חברים באצבעות היא נשברת ומודה שלא מעט מהם כבר עזבו לשפלה. אחת החברות הכי טובות שלה ("אנחנו שלוש חברות מאוד טובות") עזבה לאחרונה לתל אביב, מה שמביא את כהן לאיזור המרכז לפחות פעם בחודש.
תודי שזה לא כזה נורא שם.
"תראה, אני לא אעזוב, אני לא יכולה להיות בתל אביב. אני לא מרגישה שם בבית, ואני לא מרגישה את החמימות שאני מרגישה פה. אבל כן, אני יודעת, הרבה חברים עזבו לשם. ויש שם ים, וקלילות וצעירים, אבל אני לא רואה את עצמי עוברת לשם".
לעולם לא?
"לפחות לא בעתיד הקרוב".
דווקא בתקופה כל כך אינטנסיבית, שבה היא נאלצת לארגן הפגנות בכיכר ספרא, נפרדו מירב ובן זוגה כפיר, לאחר שלוש שנים של זוגיות פורחת ודירה משותפת בשכונת בקעה. כהן עצמה מעדיפה שלא להתייחס לעניין. לעת עתה היא החליטה שאת תקופת הרווקות החדשה היא תעביר בבית המשפחה במבשרת ציון, עם ההורים והחברות מהיישוב.
זו הגירה שלילית מאוד.
"זה לא מדויק. בעיקרון עדיין יש לי דירה פה, אבל אין ספק שיש לי עכשיו משפחה חמה שאני מעדיפה הרבה פעמים פשוט לנסוע אליה. מאוד טוב לי בבית".
כהן, יש לציין, היא בת הזקונים, והבת היחידה, במשפחה בת ארבעה אחים. בכל שישי נפגשים כל האחים בבית המשפחה: דדי הוא האח הבכור (43, "או 44?", היא תוהה) והוא "נחשב היצירתי במשפחה", אייל הוא הבא בתור (40) ואחריו שרון (35), שאפילו התעורר וחזר בתשובה רחמנא ליצלן ("הוא לא חרדי אלא כיפה סרוגה"). לפני ההפגנה, אגב, התייעצה איתו כהן, בעניין קדושת השבת בעיר.
אז אפשר למצוא אותך בבית כנסת בשבת?
"לא, ממש לא צריך להיסחף. אנחנו משפחה מסורתית, וכן עושים קידוש בשישי בערב, אבל לא מפרידים כיורים של בשר וחלב או משהו כזה".
ברור לך שכל העיר רועשת וגועשת, בכל זאת את נחשבת הרווקה מס' 1 בעיר.
"אני מאמינה שבסופו של דבר אני אמצא שותף לדרך. אני לא לחוצה על זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
