עוד אבינו מאיר אריאל חי
עשר שנים מאז מותו של מאיר אריאל, עבור משפחתו הזמן קפא מלכת. הבת שירז מסתובבת עם אלבום תמונות ענק בראש. הבנים שחר ואהוד נודדים בארץ עם מופע משיריו. ותרצה מנהלת איתו שיחות נפש מעל הקבר במשמרות. בראיון משותף נדיר מספרים בני המשפחה על הסרטן של האם, החזרה בתשובה של הילדים, עסקת הקוקאין שהסתבכה והמחיר הכבד של אובססיית ההנצחה
הילדים לא ממש מתרגשים. "די אמא", אומרת שירז הבכורה, וממשיכה לחפש את שמות הצלמים שתמונותיהם ממלאות את הארכיון הענקי שנמצא בקומה השנייה של הבית, "בית המקדש" בלשונה של אמה. הזמן כאן נותר נותר קפוא כאילו לא עברו עשר שנים. השולחן של מאיר עדיין ממתין לו, כך גם צדה השני של המיטה הזוגית. תרצה מדברת עליו בזמן הווה, מתקשרת איתו פעם בשבוע ליד הקבר, ורושפת גצים כלפי כל מי שמעז לומר שהיא עוסקת בהנצחה. מבחינתה, האיש חי.
בפינה אחרת של הבית עסוק הבן אודי, עטוף בטלית, במציאת חומר לימוד תורני לשיעור פרשת השבוע שאמור להתכנס בבית בעוד כמה דקות. גברים עטויי זקן וכיפה שחורה כבר מתדפקים בדלת. מאיר אריאל, הקיבוצניק ממשמרות, האדמו"ר החילוני מהבית הפתוח ברחוב הירקון 70 בתל אביב, ההולל שנעלם לילות שלמים לאשתו - נחווה מאז מותו כצדיק.
השבוע, לראשונה לאחר שמונה חודשים של מעצר בית בדירתו בתל אביב, מגיע אורח, גם הוא בתהליכים מתקדמים של חזרה בתשובה. שחר אריאל, שהורשע לפני כמה ימים בתיווך עסקת קוקאין עבור אמו ונידון ל-20 חודשי מאסר, ממתין לדיון בערעור שהגישו עורכי דינו, אלי כהן וחיה ציון, בבית המשפט המחוזי בפתח תקווה. עד לדיון בערעור לא התנגדה הפרקליטות שריצוי המאסר יידחה.
מותו הלא צפוי של אריאל ביולי 99', בעקבות טיפול רפואי רשלני בקדחת הבהרות שהועברה אליו בעקיצת קרצייה, ערער לחלוטין את המשפחה. דווקא בנקודת הזמן ההיא היו האריאלים על דרך חדשה. פגועים מגלי ההתקפה בעקבות ההתבטאויות האומללות של אריאל נגד ההומואים, החליטו לעזוב את תל אביב ולהתגורר בפרדס חנה, בונים לראשונה בחייהם אחוזה שקטה ואוהבת. בלי בגידות, בלי טירופים. גם הילדים החליטו לעלות על דרך עצמאית וחדשה. הכי רחוק מההורים, הכי רחוק מהמיתוס.
אבל אריאל חמק מהם והתדפק על שערי מרום. הרעיה נכנסה למשבר עמוק ובמשך שבועות לא יצאה מהמיטה. הבנים חזרו לארץ כדי להצילה. כאקט תרפויטי, היא החליטה להנציח את בעלה באופן אובססיבי. ימי שנה, פרסום כתבים עלומים, דיסקים חדשים ומה לא. הציבור הגיב במחיאות כפיים, והפופולריות של אריאל המריאה לשיא, שמעולם לא זכה לו בחייו. האלמנה נסחפה ופתחה במסע צלב נגד העולם כדי שיכה על חטא, שיכתיר את בעלה כמשורר הלאומי החדש. עלבונות שספגה בדממה כל השנים התפרצו החוצה.
התקשורת שיתפה פעולה ובית אריאל נצבע בגוונים זועקים של מחלקה פסיכיאטרית. פליטי שנות השבעים שמסרבים להכיר במציאות. אלמנה שמדי שנה משחררת ראיון קורע לב. ובנים יפי תואר, דומים להפליא לאביהם, שעולים על הבמה וממשיכים במעשי אבות. הפשיטות המשטרתיות על הבית, וגילוי 165 שתילי ושיחי מריחואנה בחצר, רק חיזקו את הדימוי הבעייתי של בני המשפחה.
גם הפרשה האחרונה - בן שמעורב באספקת קוקאין לאמו - לא תרמה לניפוץ המיתוס של בוהמה שממשיכה לחגוג כאילו אין אלוהים. המציאות הרבה פחות זוהרת. האריאלים חושפים כאן לראשונה כי בימים שלפני ביצוע העסקה - שכללה קניית 7.1323 גרם קוק (10 מנות ) - התפתלה אריאל מכאבים לאחר שהתגלה גידול סרטני בעינה. רגע לפני הניתוח נתקפו בני המשפחה בחרדה.
ברגע הזה שחר הרים טלפון לסוחר סמים. "גברת אריאל רוצה להסתדר עם אפיקומן לחג" אמר לו. זו היתה מעורבותו היחידה בסיפור. מאוחר יותר רכשה אריאל את הסם, והמשטרה שהאזינה כל אותה העת לטלפון הסלולרי של הסוחר, עצרה אותו ואת הבן. העונש החמור, 20 חודשי מאסר, הכה את המשפחה.
כדי להבין מה באמת קרה למשפחת אריאל צריך לחזור לחודשים שלפני מותו של אב הבית. "רציתי להתרחק מהארץ בשלהי המהומות סביב ההתבטאות בפרשת ההומואים", מספר שחר, 40. "היה הרבה רעש, ההורים עברו לפרדס חנה ואני הייתי נרעש. היו הפגנות, קללות ואיומים. אנשים הגיעו לרמה של שנאה מטורפת. הקהילה ההומו-לסבית מאוד נפגעה כי הם תפסו אותו כמישהו משלהם. חריג, שמאל.
הוא קלט שאני נסער ואמר: "שחר, אם אתה נלחם עבור כבודי - אל תצא לקרב. "אמרתי לו", לך זה קל לומר, אני רואה איך יורקים על אבא שלי מול עיניי". קיבלתי הצעה לעבוד בלוס אנג'לס כעורך וידאו אצל חבר שלו. אבא ביקש שאשאר שם שנה. לתת לכל להירגע, וגם שאתאמן בלהיות לבד. צריך להתבגר מתישהו. אז יצאתי לגלות".
העימות עם הקהילה ההומו-לסבית תפס את האב והבן בעיצומה של עבודה צמודה. "במהלך השנים האחרונות עבדתי הרבה עם אבא, במקביל ללימודי הקולנוע בקמרה אובסקורה. ניהול אישי ובוקינג. הסעתי אותו להופעות, גביתי
זאת היתה אבהות מאוחרת. "כשהיינו בקיבוץ מעולם לא היתה תחושת הורים. בתקופת הילדות פוגשים את ההורים שעתיים ביום, וכשאתה טיינאייג'ר למי יש זמן להורים. אחר כך צבא. אחת הסיבות להחלטה של אבא לעזוב את הקיבוץ היתה לגבש את המשפחה".
סדר היום החדש כלל ליווי אינטנסיבי. "נכנסנו לאוטו בתל אביב ונסענו להופעה ברמת הגולן. אתה לא שותק. מדבר על החיים. אמונה, סיפורים משפחתיים. עד הצבא בכלל לא ידעתי שהוא מפורסם. את התקליט הראשון הוא הוציא בגיל 38. הוא התחיל להיות ידוע לציבור בגיל 50. קשה היה לתפוס אותו בלעדיי ולהפך. היינו הולכים המון ברגל בתל אביב. קניות בשוק הכרמל, קיוסקים של חבר'ה ותיקים. הוא ישב עם תמהונים שעלו מהחוף. ניסיתי לגונן עליו, להרחיק אותם ממנו, אבל הוא קיבל אותם. הקשיב. היה לו כבוד בסיסי לאנשים. הלוואי והיו לי המידות האלו".
לא הרגשת צורך למרוד?
"אם הייתי רוצה למרוד בהורים שלי הייתי צריך להיות קצין. שלחו אותי למבחני קצונה. ברוב המשפחות מעודדים, אצלנו היתה התנגדות רצינית. לא מהמקום של שנאת הצבא, אבא הרי היה צנחן. רצו שלא אחתום עוד שנה".
שחר לא היה היחיד שמצא מרגוע בנכר, הרחק מהצל של ההורים הדומיננטיים. "טסתי לניו יורק בלי כוונה לחזור", מספר אודי, 32. "לא היה לי חיבור לעם או לארץ ישראל. הסיבה הרשמית היתה שאני הולך ללמוד מוזיקה. גם לפני הצבא הסתובבתי ברחובות בתל אביב והרגשתי שאני לא מחובר לכלום. שום דבר לא משך אותי. לא בגדים, אלכוהול או טיול בעולם. ניסיתי להתקבל כשחקן בסרטים, אבל בכל אודישן נפלתי. תחושה של ניתוק מוחלט. לכן רציתי לטוס, לחפש משהו. חשבתי שאולי המוזיקה תפתח אותי".
אבל גדלת בבית יציב ואוהב שאמור לספק תחושת ביטחון.
"אני לא מסביר לעצמי דברים, רק חי את החוויה. השירים והכתבים של אבא שלי הפסיקו לדבר אליי בשלב מוקדם. כמעט לא הכרתי את אבא בחייו. רק בדיעבד שאבתי עליו מידע משחר ואמא".
הרחק מהילדים בני הזוג אריאל בנו להם חממה חדשה. "מאיר ואני נשארנו לבסוף סולו בבית בפרדס חנה,? מספרת תרצה. "הילדים היו בחוץ-חופשיים, נלחמים. זו היתה חגיגה נורא קצרה. עולם שאף פעם לא הכרנו. בשביל הזוגיות, שלום הבית, מאיר ויתר על רישיון הנהיגה. בתל אביב הוא היה אומר, "אני יוצא לחצי שעה", וחוזר אחרי חמש שעות. חוזר ותרצה צועקת בבית".
והיה לה על מה להרים את הקול: במסגרת נישואיהם הפתוחים ניהל אריאל רומנים מהצד. לפני כמה שנים אף העידה הבת שירז שנולד לו ילד מחוץ לנישואים. האישה החוקית ראתה ונפגעה. בשלב מסוים גם היא לא בחלה במחזרים, כולל מאהבים מצליחנים ועשירים, אבל לבה היה שבוי במאיר.
הבנתי שכולנו בצרות בימים הראשונים למחלה מאיר אריאל לא היה מודאג. "הרמתי לו טלפון מלוס אנג'לס ודבר ראשון הוא אמר לי "אני חולה", מספר שחר. "אמרתי, רוץ לבית חולים". מאחר שחייתי איתו צמוד, מיד קלטתי שמשהו לא בסדר. אף פעם הוא לא היה חולה. אם באופן חריג היה לו חום, הוא היה שותה תה עם קוניאק והולך לישון. אחרי השיחה הזו לא הצלחתי לתפוס אף אחד מבני המשפחה במשך יומיים. היתה לי תחושה כבדה שמשהו לא בסדר. ואז התקשרה אליי דודה שלי ושאלה אם אני יודע. אמרתי 'יודע מה', אמרה שאבא שוכב מחוסר הכרה באיכילוב ובמצב קשה. זה היה שוק מוחלט. תפסתי טיסה ראשונה במוצאי שבת".
את המוות פגש כבר בנתב"ג. "קיבלה אותי משלחת חריגה, יהודה עדר ושלושה חברים מתקופות שונות בחיי. הבנתי שאני בצרות, שכולנו בצרות. אמרו לי, אבא נפטר לפני כמה שעות. זה היה בלתי אפשרי בשבילי, קריסת מציאות. החבר הכי טוב שלי, מורה, מדריך, משענת - איננו. מחצי שנה שהות בלוס אנג'לס עם דקלים וחתיכות, פתאום לוויה, שבעה, שלושים".
גם אודי שמע על מצבו של אביו אי שם בנכר. "יולי בניו יורק, אפור לגמרי. יוצא מהרכבת התחתית לתוך חום מהביל. היתה לי תחושה מוזרה. לא הייתי אז בקשר רצוף עם ההורים. הגעתי לבית של ידידה, והיא סיפרה לי שלאבא היתה קריסת מערכות. איבדתי את תחושת הזמן. היא נתנה לי קוניאק. קניתי כרטיס טיסה ופיציתי את עצמי בקניית בוטלגים-דילן, הנדריקס. אלו היו הצלילים ששמעתי כל הטיסה. מאוד פחדתי להיכנס לבן-גוריון. כשראיתי את המבטים של החברים שקיבלו אותי, הבנתי שהכל נגמר ומשהו חדש מתחיל".
הבת הבכורה, שירז, 41, חוותה את המוות, לדבריה, כ"חוויה מיסטית". "כשהורידו אותו לטיפול נמרץ ואמא בכתה בטלפון, הוא אמר, 'מה את מלחיצה את הילדה'. באותו הרגע הבנתי שזה הסוף. במהלך הסוף שבוע עשיתי פרידה. אנשים כעסו עליי, הוא לא מת בפועל. לפנות בוקר בני התינוק העיר אותי. האכלתי אותו ותהיתי אם להתקשר לשאול מה העניינים. הרגשתי שתוך רבע שעה יתקשרו אליי. ואחרי 20 דקות הגיע הטלפון. ממש לא הייתי מופתעת".
איך הגבת?
"רצתי החוצה, ישבתי על הברכיים, מודה לאלוהים שהייתי בתו. הרגשתי שהוא סיים את תפקידו והוא זכה להתקדם. אנחנו כאן והוא התרומם מדרגה. ההשלמה המיידית שלי עם המוות שלו לא היתה הגיונית עבורי".
בימים הראשונים לאחר הלוויה הפך הבית בפרדס חנה לסוכת אבלים גדולה. "בחודש הראשון הגיעו לכאן בכל יום מאה איש", מספר אודי. "הציפו אותנו בכמות אינסופית של אהבה. לאחר מכן אתה מתחיל להכיר מחדש את המציאות. הבית הזה היה רגיל במשך שנים שיש אורחים כל יום. אבא היה המרכז. אם הוא הלך, גם החברים ילכו. היה לי ברור שאני נשאר עם אמא".
איך התנהלה השגרה החדשה?
"אין שגרה. לחיות מרגע לרגע, לא ראיתי שעה אחת קדימה. לבנות מחדש, לידה, כמו תינוק. המציאות הסתובבה סביב הצרכים של אמא. אמא נרגעה, יש זמן לשתות קפה. לקח לנו הרבה זמן לחשוב על עוד שעה קדימה, יום נוסף. בגלל מצב הרוח של אמא, מצב הרוח שלי ירד. נשכבתי בוקר אחד במיטה, ולא הייתי מסוגל לקום. לא ידעתי מה קורה איתי. חשבתי שאני בסדר, אבל המצב מסביב לא בסדר. אמא והמשפחה היו במצב קשה מאוד".
"היה לי חשש מה יהיה איתי ועם אמא", מספרת שירז, שבזמן האירוע התגוררה סמוך לבית הוריה. "בריבים הגדולים ביני ובינה הייתי צועקת עליו, תעשה משהו. הוא היה סופג כמו ספוג את כל השטויות שלה. השאיפות שלי ושל אמא תמיד התנגשו והוא היה כמו פילטר מוצלח ביני ובינה. פתאום הוא איננו ואני צריכה להתמודד איתה ביומיום כשהיא מרוסקת. כל העולם הזה, המאזן, נעלם".
"כשהרגו את מאיר, הרגו גם אותי", אומרת האם. "שלושה חודשים צוות שנטיפי שלם דאג לטפל ולענות לטלפונים ולארח את הבאים. אני הייתי דליים של דמעות יום-יום. לא הצלחתי להבין איך אני עדיין כאן. איך לבי לא התנפץ לרסיסים והלכתי עם הכוכבים".
לקח טוב על פרשת השבוע עם הזמן התחילו הילדים להפנים את מותו של אביהם. ההבנה הובילה אותם למסלולים חדשים בחייהם, דרכים שלא התאפשרו כל עוד מאיר אריאל ישב בסלון, חייך וגלגל ג'וינטים. "מתוך כל החושך הזה", מספר אודי, "התחלתי להתיישב בספרייה של אבא. פתחתי ספר אחר ספר. נתקלתי ב"לקח טוב על פרשת השבוע", הוא האיר לי לראשונה שיש פתח בתוך האין מוצא. האין מוצא מחורר. הוא נראה אמיתי, אבל יש לי יציאה. אין לי כבר תירוצים למה אני מרגיש ככה. זה לא כורח המציאות, יש מה לעשות. החיים הם שלי ויש לי אחריות. הלימוד מביא אותי למקום של בחירת החיים. חובות המציאות".
זה היה הצעד הראשון במסלול חזרה בתשובה שנמשך עד היום. דרך שלוותה במקביל בשיעורים מאת ממשיכי דרכה של הגורו הרוחני ימימה (אביטל), שמאז מותה ממשיכה למגנט מאות מאמינים, בהם קולקציית סלבס מרשימה. "כדי לקבל את זולתך, אתה צריך לקבל את עצמך, אמרה מורתי ימימה", ממשיך אודי (אהוד בשמו החדש). "החשיבות של ימימה הולכת וגדלה. זה התחיל מחשיפה ראשונה לפני שמונה שנים ובשנה וחצי האחרונות זה הפך לחלק משמעותי מהחיים שלי. אני הולך לשיעור קבוע פעם בשבוע בפרדס חנה. זו גם מלאכה יומיומית. קריאה של כמה שורות וכתיבה איך זה בא לידי ביטוי במציאות, איך אני חווה את זה מול אשתי, מולי, בכל תחומי החיים".
איך שיטת ימימה, תנועה ניו אייג'ית עם אלמנטיים בודהיסטיים, משתלבת עם עבודת השם?
"זה יכול ללכת עם ויכול ללכת בלי. מי שקירב אותי הוא רבי איתמר, אחד מבניו של ה'בעל סולם'. הוא מלמד אותך בלי לדבר תורה. נפש, רוח, נשמה. רוחניות זה נתינה. עד שלאדם לא טוב עם עצמו, הוא לא יכול לתת לזולת".
הדרך החדשה גם שחררה צלילים כלואים. "פעם הייתי חסר ביטחון בנגינה, פחדתי לנגן בגיטרה. פתאום החיים קיבלו כיוון ברור - אפשר לנגן. זה הביא לי שמחה גדולה. רוב הזמן בבית, אפילו שזו אבלות, ישבנו וינגנו".
חזרת לשירים של אביך?
"ככל שאני מעמיק בלימוד, אני מתחיל להבין איפה הוא היה, מבין יותר את השירים שלו. שיר שלא דיבר אליי, פתאום נפתח אליי. עדיין יש שירים שאני לא יודע על מה הוא מדבר. אני מנחם את עצמי שבעוד 30 שנה של לימודים אבין אותם".
בשנים האחרונות הוא עלה על דרך המלך. "עד האירוע האחרון התפרנסתי, כתבתי שאלות לתוכנית 'מונית הכסף' והופעתי עם אחי אהוד בערב מחווה למאיר אריאל. כעורך וידאו הייתי על סף כניסה לעבודה בסרטי חתונות, קליפים וסרטי תדמית".
בשנה האחרונה גם הוא החליט להתחזק. גזר את התלתלים המאיר אריאליים, חבש כיפה. דווקא במסלול הזה, הוא טוען, הוא ממשיך את דרך חייו של אביו. "אני ראיתי אותו הולך ומתחזק מול עיניי, עד לרמה של לא להופיע בשבת. הוא הלך עם כיסוי ראש, לא כיפה-כובע. והוא גם התפלל ולמד המון. היו לי תקופות פרועות, לא יציבות, תנודות רגשיות. מצאתי את השקט והביטחון שלי בדרך האמונה. אני ישן יותר טוב בלילה, קם יותר טוב בבוקר. מוצא תכלית, יש לי פחות תחושת סתמיות".
האם לא אוהבת את הרומן החדש של ילדיה עם אלוהים. "הקו האדום שלי היה שמאיר יחזור בתשובה", היא אומרת. "יגדל פאות, זקן. שאלתי אותי האם יש חשש לזה, הוא אמר: חס וחלילה. הוא לא צריך לשים עליו סממנים חיצוניים, למרות שהוא אדם מאמין. הולך לבית כנסת, לומד, כותב על אמונה. אלה בברסלב עושים מזה הצגה. אני מאוד כועסת. רוצה להיות החכם באדם, מה אתה צריך את כל התוספות האלו? ובניי המתוקים בחרו בניקיון ובתפילה באור ולא לדאוג. יש אלוהים בשמים ובינתיים אני דואגת ולא רואה שאלוהים שומר עליהם".
גברת אריאל רוצה להסתדר ואכן, אלוהים לא מרחם על ילדיו. "לפני כשנה שמתי לב שיש לי גידול בזווית העין", מספרת תרצה. "נתתי לחיצות מדי פעם, נראה כמו יבלת. אין לי זמן לעצמי לחפש צרות. אני מאלה שהולכים לרופאים. הלכתי לבדיקה אצל רופאת עור, אמרתי לה תסתכלי לי על העין. היא אמרה, צריך ניתוח, זה סרטן. ככה הופ. אמרתי, אני חושבת שאני ביונית, מאיפה את מביאה את הסרטנון ועוד בעין. היא שלחה אותי לבדיקה נוספת אצל מומחה".
גילוי המחלה שוב טלטל את משפחת אריאל. "אני האמא היחידה שנשארה", היא אומרת. "אין לשחר סבא וסבתא. גיליתי להם שאני הולכת לניתוח. אם משהו ישתבש, הם יהפכו ליתומים. המצב הזה הכניס אותם לחרדה קיומית".
"היתה פאניקה", מספר שחר. "קיבלתי טלפון באותו יום גורלי באפריל 2008 ואמרו לי להגיע הביתה כי אמא לא במצב טוב. כאבים פיזיים, צעקות, בכי היסטרי. לא משהו שבן, אפילו אם הוא בן 60, קל לו לראות. זה לא מצב שאתה יכול להתכונן אליו מראש. ראיתי שהיא במצוקה ובלי שחשבתי יותר מדי -טעות גדולה שאני מכה עליה על חטא - רציתי להרגיע את הסערה. זה היה עניין של חירום, מי שבקיא בהתמכרויות ובקריז יודע".
"לא הכרתי אף אחד. ניסיתי למצוא מישהו שיעזור לה. מישהו נתן לי טלפון של מישהו שיכול לספק לה את הסם. לא אדם שהייתי איתו בהיכרות יומיומית. חשבתי שאעביר לה את הטלפון. לא קונה, לא מוכר, לא לוקח, לא שום דבר. מרחיק אותי מההעברה. נתתי לה את הטלפון, והוא לא ענה. ואז עשיתי שיחה מהטלפון שלי ובה אמרתי: 'גברת אריאל רוצה להסתדר עם אפיקומן לחג'".
בינתיים עברה אריאל את הניתוח. אלה היו ימים של כאב בלי נתפס. "פתחו לי את הפרצוף, הוציאו כדור ותפרו עם חוט שחור. התהלכתי חתוכת פנים. כמה שאני צרחתי. רק יולדות בלידות הכי קשות צועקת ככה, ולהן יש הפסקה בין הצירים. לא יכולתי להפסיק לצרוח. נתנו לי סמים חוקיים ברמות שהורגות פיל. צעקתי כמו חיה בשחיטה קרה".
זה היה רק תחילת הסיוט: שבעה חודשים לאחר מכן, בנובמבר 2008, פגש שחר את השוטרים. "עצרו אותי והשמיעו לי את ההקלטה. הודיתי מיד. חשבתי שבגלל ההודאה לא יעצרו אותי, אבל הייתי עצור חודש בבית המעצר עם אותו אדם שסיפק את הסמים".
הוא כבר היה במקום אחר בחייו. "הייתי חודש לפני החתונה עם בת זוגי לחיים, בעיצומו של תהליך החזרה בתשובה. התרחקות מוחלטת מכל העולם של הסמים, לא הסתובבנו עם אנשי הסצנה הזו. קם בבוקר מוקדם, מניח תפילין, לוקח את הבלגן. איפה שאני יכול, מכניס שיעור תורה. ממש לא במקום שמועד לפורענות".
איך הרגשת?
"בלי האמונה בקדוש ברוך הוא והתובנה שהכל לטובה, הייתי מתפרק במאה אחוז בתא המעצר. ישבתי עם אנס של ילדות, רוצחים, סוחרי סמים כבדים. אני יודע מה האמת שלי, ללכת בדרך הישר, להרגיש אדמה. הם לקחו בדיקת שתן והיו מופתעים שאני נקי. הם היו שבויים בקונספציה שהבן של מאיר לא נקי. חשישניק. בצבא כל שלושה חודשים עשו לי בדיקת שתן. אבל אני לא ארוץ ואבזבז את האנרגיות שלי לומר שאין לי אחות. אם אתה אריה, אתה אריה. לא תרוץ ותצעק ביער: 'אני אריה'".
איך זה השפיע עליך?
"זה עשה לי טראומה. כשעצרו אותי הבת שלי היתה בת שלושה שבועות וחצי. עזבתי אישה שרק עכשיו ילדה. אני עדיין נמצא בשירות מבחן בקבוצה של אנשים שחוו מעצר טראומטי. יושבים בקבוצה וחווים את הטראומה. זה קשה. קשה להירדם, קשה להתעורר למציאות אחרת. אבל אני לא מרחם על עצמי, הכל משמים".
במשך שמונה חודשים היה שחר נתון במעצר בית ותחת שירות המבחן, שהמליץ לבית המשפט לא לגזור עליו עונש מאסר בפועל. השופטים לא קיבלו את ההמלצה, וגזרו עליו 20 חודשי מאסר, הכוללים 18 חודשים על תנאי מעבירת הסמים הקודמת. שחר, באמצעות עורכי דינו אלי כהן וחיה ציון, הגיש ערעור. הפרקליטות לא התנגדה לעכב את ריצוי העונש עד הפסיקה בערעור, שתתקיים בעוד כמה שבועות.
"היום, עם העבודה האינטנסיבית מול שירות המבחן", אומר שחר, "חידדתי את כל נושא המה מותר ומה אסור בכל הקטע האפור. היום ודאי וודאי שעם הידע שלי לא הייתי עושה דבר כזה ומתרחק ממנו כמו מאש. יש לי חרטה מלאה. לא אעשה דבר שיסכן את הנוכחות שלי במשפחה".
תרצה עדיין לא מעיזה לשחרר אנחת רווחה. "הבחור מאושר, משוחרר ומאוורר עד להשמעת הערעור. כל המשפחה חיה איתו יום יום. אני לא בקו הבריאות חודשים ארוכים בגלל מה שנפל עליי".
והאחריות שלך למעשה?
"בסדר, אני לא נורמלית. אבל אני לא צריכה לשמש דגל למשטרה. בגלל שיש לי חולשות, הבן שלי עשה את הטלפון. זו היתה סיטואציה לא קלה לעיכול. קצת סליחה. רחמים על ילדים מוכי גורל".
מאיר אומר שזו שליחות כדי להירפא מהאובדן הבלתי נתפס, החליטה אריאל להקדיש את חייה להנצחה של בעלה. המשימה הראשונה, כשהצליחה לצאת מהמיטה בתום ימי האבל, היתה ארגון מופע לציון שנה למותו. מאז, מפעל ההנצחה רק הולך וגדל. "אני רואה בזה שליחות שלא אני בחרתי בה", היא מנסה להסביר.
זה הוא או את?
"כשאני שואלת אותו למה ומדוע, הוא אומר זו שליחות גבוהה מאוד. והיא לא תלויה בך. זה כוח עליון. סודות, חידות ומסרים. זה נגד רצוני, נגד שיקול דעתי האישי והכלכלי. מאיר אומר שהוא רואה ושומע הכל. הוא איתי בכל מקום שתלכי אהובתי".
הבת שירז דווקא שיתפה פעולה. "בשנה הראשונה התחלנו לסדר ולמיין את שאריות הניירות שנשארו במגירות. לאט לאט זיהיתי המון שירים, מצאתי כתבים, דעות, הרהורים, פוליטיקה. התעמקתי ונדהמתי בכל פעם מחדש. תובנות נכונות בפשטותן. הבנתי שזה אוצר בלום שצריך לצאת החוצה. מתחת לאפה של אמי שלחתי לעטרה אופק, חברה שלנו, את הטקסטים. בנוסף, שלחתי כתבים שעוסקים באמונה ודת לאהוד בנאי היקר. שניהם חזרו אלינו עם חוות דעת חיוביות.
"זה שימח אותי. השירים שלו כתובים בשפה גבוהה ובשפת רחוב. בכתבים הוא עושה משהו דומה. לאחר מכן פתחתי קבוצת לימוד לכתבי מאיר אריאל. אנשים מילאו את הסלון שלנו. אלו היו מפגשים מרתקים וכייפיים. בכל שיעור חילקתי טקסט אחר".
בין הגילויים היו גם ציוריו. "אם אני חושבת על התגובה שלנו, הוא היה מתחרפן עם מה שאמא עשתה איתם - הגדילה ופרסמה. הוא צייר להנאתו, אבל היה שמרן של פתקים".
עשר שנים אחרי, תרצה אריאל ממשיכה לדבר עם בעלה על בסיס קבוע. "כל יום שישי אנחנו נפגשים בבית הקברות במשמרות. בודקת שלא לקחו אותו, הוא שלי. פעם הגיע טלפון, אמרו: 'תרצה תשבי, לקחו את האותיות של קבר בעלך'. סכין בלב. אני מגיעה לשם עם בלוק, נשענת על העץ וכותבת אינסוף שירים. מדברת עם מאיר כאילו אנחנו על כוס קפה בחוף הים. זו הדרך להתחבר עם הטוב והרע של המציאות הבדיונית, המדהימה, אכזרית. בשירים אני סוגרת איתו הרבה חשבונות. אני רבה עם הילדים שלו. אומרת 'סליחה שנולדתי, סליחה שהולדתי'. מזל שיש את מאיר לדבר. אני לבד כמו צמח בר".
אבל מאיר שם ואת כאן.
"הוא לא מת. גם את אלוהים אתה לא רואה. מבחינתי הוא הווה, עד שאני לא שחררתי. אני מאוד רוצה להשתחרר, אבל שמישהו אחר ייקח עליו אחריות. מאיר הוא הכוח המניע. אני ממלאת את מקומו, עד שהוא יחזור".
אהבה חדשה?
"כשיבוא הגבר שיכול לסובב לי את הקרסול אהיה מאושרת. לכן אני צריכה לעזוב את הארץ ולמצוא מישהו שלא יודע שום דבר על אהבתי".
חברים, בילויים, הצגות?
"אין לי בסדר היום - לא סרטים, לא הצגות, לא ספרים. אני פנויה אך ורק ללוויות. עשר שנים אני מחוץ ומרחוק וקשה ברמות. החיים שלי זה מאיר אריאל והילדים. עד שהם לא יוכיחו לי שהם מסוגלים לחיות בנוחות מקובלת, לא אהיה חופשייה. לא רוצה לחשוב אפילו לדקה מה יהיה כשאשתחרר מהעולם הזה ואמצא את כוכבי".
גם שירז מתקשרת עם המתים. "פיתחתי תרגיל דמיון מודרך. אני מנסה לדמיין מה אבא היה אומר בעניין הזה והזה. מדי פעם מנסה לזרוק לו משהו. ואני כאילו שומעת אותו. פתאום צץ לי משפט בראש, מקבלת הבנה. זה גורם לי להקלה. יש לנו אלבום תמונות ענק בראש, אם לא ארענן אותו הוא יעלה אבק".
"כשבאו מאה איש הרגשנו ששיחקנו אותה. פתאום יש הופעה בקיסריה לפני אלפים. בשיחות לילה קטנות עם אשתי לעת ערב, שאלתי את עצמי 'איפה אני בתוך העסק הזה?'".
"אני מייחל שזה יהיה יום הזיכרון האחרון שיכניס את המשפחה לסחרחורת. ארבעה חודשים לפני יום השנה מתחילה העבודה, חצי שנה אחרי להתאושש. מה נשאר מהחיים של אמא. מאז שאני ואחי התחלנו להופיע משכנו את ידינו מההפקה הזו. לא מתערבבים באובססיה ובטירוף של אמא שלי ואחותי. הן פול פאוור. אני אוהב אותן ומקווה בשבילן שהן יירדו מזה".
זה הזמן לחזור לחיק משפחת אריאל?
אהוד: "אנחנו לא חוזרים למשפחה, כי אף פעם לא היינו שם. לאט לאט היחסים מתחילים לנבוט".
דברו עם הסוכן שלי עכשיו נראה שתרצה אריאל יוצאת לדרך חדשה. 44 שנה אחרי שירדה מהבמה כשחקנית מתחילה בעקבות החלטתה להתמסר לפרנסת בעלה הטרי, היא קיבלה הצעה-תפקיד של מנהלת בית קפה בעלת רגל עץ בסדרה החדשה של הוט, "נבלות", על פי ספרו של יורם קניוק.
"אריק קנלר המליץ לבמאי דרור סאבו. אמר תרצה אריאל סופרסטאר, תפגוש אותנו. נפגשנו והוא השתגע ממני. בחזרה הראשונה הספרית עשתה לי פריזורה וצבעה את שיערי בכסף. קניוק והבמאי איבדו את ההכרה. הם היו בשוק ולא האמינו ש-40 שנה לא הייתי על הבמה. כולם התאהבו בי. לקחתי את כל תשומת הלב. ערוץ 8 הציעו לעשות עליי סרט, ללוות אותי 24 שעות. אמרתי 'דברו עם הסוכן שלי, אני סופרסטאר'".
נא להמתין לטעינת התגובות
