חורבן הבית: רק אצל אריך קסטנר ילדים מבטלים גירושים
שני בתים, פרק ב', מזונות: אחרי 25 שנות נישואים מסתבר שגם הזוג היציב בעולם מסוגל להפתיע
לי חיה עם אביה, לאורה יש רק אימא. לאחר הלם המפגש הראשוני השתיים מגלות כי הן אחיות שהופרדו בינקותן מכוח הסכם גירושים, ומחליטות להתחלף זו עם זו כדי להכיר כל אחת את חצי העולם שהוסתר מהן עד כה. כמנהגו של קסטנר וכמנהגם של ספרי ילדים, הסוף טוב, ההורים מתאחדים מחדש לבקשתן של הבנות, והמשפחה כולה צועדת אל עבר השקיעה.
במציאות, מכיתה א' עד ו' הכרתי רק ילדה אחת שהוריה התגרשו כשהייתה בת שנתיים, ומאז התגוררה עם אמה בשכנות אליי. כשניסיתי פעם לשאול אותה על החיים בצל הגירושים נעניתי ב"את לא תביני". היא לא גילתה כל תכונה ייחודית, ונדמה לי שהתאכזבתי מכך שלא הייתה לה אחות תאומה.
ביום הראשון של כיתה ז' בבית הספר החדש כשביקשה המחנכת אירנה מכל אחד לומר את שמו ואת מקום מגוריו, גיליתי שמכל התלמידים בכיתה רק לי ולרפי בן-שושן יש זוג הורים שחיים ביחד. בשבועות שלאחר מכן יצא לי לבקר בכמה בתים של חברים. הוצגתי בפני חצאי אחים, אבא שהחליט לצאת מהארון בגיל ארבעים ועוד מצבים שלא הופיעו בשום פרק של אריך קסטנר. חיי המשפחה של כמה מחבריי לכיתה עוררו בי הכרת תודה כלפי הקן הקטן שלי: אבא, אימא ושני אחים. בלי חריגות, בלי מסמכים, בלי "אתה בדיוק כמו אבא שלך, שלא שילם לי עליך כבר שלושה חודשים!
גם בחלוף השנים, למרות גיל התבגרות סוער למדי, שמחתי
לא שחיי המשפחה שלי זרמו תמיד על מי מנוחות. כאסחים ובלגנים היו בשפע, אבל מעולם לא חצו את הגבול הנורמלי, השגרתי, שמאפיין את רוב הזוגות אחרי עשרים שנה ושלושה ילדים. היינו ככל המשפחות הרגילות, נדחסים בחגים למכונית קטנה מדי ונוסעים לבקר קרוב זה או אחר, אוכלים עוף ותפוחי אדמה בימי שישי בצהריים וקורסים בין ערמות עיתוני השבת, שואגים "מי לקח לי" ו"איפה שמת את זה? "מסמנים טריטוריה ומבטלים אותה לפי מצב הרוח. נו, משפחה.
בנקודה כלשהיא ב"אורה הכפולה" קסטנר מבקש להסביר להורים מדוע בחר לעסוק בנושא הגירושים בספר המיועד לילדים: שירלי טמפל, כותב קסטנר, הייתה רק ילדה קטנה כשהחלה לככב בסרטים, אך כאשר ביקשה לצפות בסרט בכיכובה נאסרה עליה הכניסה לאולם מפאת גילה הרך.
"רבים הם הזוגות המתגרשים וילדיהם סובלים מכך, ורבים עוד יותר הילדים הסובלים מכך שהוריהם לא התגרשו!" שנים ארוכות לא הבנתי את המשפט הזה כי בעשרים השנים שהתגוררתי בבית הוריי לא סבלתי מהיותם זוג. לא הייתה שום סיבה לחשוב שיום אחד יהפכו ה'נמאס לי!' וה'אז בוא נתגרש!' של עתות רתחה לפעולה ממשית. הוריי הם שני אנשים לא צעירים במיוחד, שבנו ביחד מעין ספינונת קטנה, וגם אם החלידו הירכתיים וההגה כבר לא סוחב מי יודע מה, ממשיכים. כי ככה זה. כי אופציה אחרת לא באה בחשבון.
התאומות החביבות לי ואורה לא ידעו על פרדת הוריהן משום שזו התרחשה כשהיו בנות שנה. בגיל תשע, כשהן גילו זו את זו, הן החליטו לקחת את העניינים לידיים ולפתור אותם בכוחות עצמן. ילדים רבים מנסים להחזיר את הוריהם זה לזרועות זה, אבל רק אצל קסטנר הם גם מצליחים במשימה.
במשך השנים התגאיתי בכך שהוריי ביחד. מסביב כולם מתפצלים, מתפרקים, נוסעים ופותחים דפים חדשים, מחברות פוליו וקלסרים. ואצלנו? דממה.
רק מי שעבר גירושים או פרדה יודע שהחיים ביחד לא תמיד מעידים על אושר. לעתים זו היאחזות נואשת או הצורך ביציבות. לרוב שולפים את הילדים כמו קלף, אס אחרון מכובעו של קוסם.
הקוסם שלנו התעייף מלהטוטים.
רק אחות תאומה יכולה לסייע כעת, אבל אין לי.
נא להמתין לטעינת התגובות
