קפיצה לאילת: ביקורת במסעדת ג'ירף בעיר הדרומית
בתוך בליל מסעדות התיירים של אילת, בולטת אחת שהיא פשוט מסעדה. טובה, טעימה, עם שירות טוב ועם מנות שלא מנסות להתחכם. המדור התארח באילת וחוזר מוקסם מג'ירף
אילת. צילום: יהודה בן-יתח
אילת הייתה אי לפחות מהבחינה הקולינרית. מי שירד לאילת חזר עם חוויות מהמפלט האחרון, ממסעדת הלוטוס הסינית או מסטקייה מקרית על החוף. היום, וזה עניין של כמה שנים, הטיילת הצפונית באילת היא מעוזם של ארומה, קפה הלל, קפה קפה, מקדונלדס, בורגר קינג וכמובן ג'ירף שהיא נושא הכתבה.
הרשתות מהמרכז השתלטו על אילת, במגמה שהיא דווקא די מבורכת, אלא אם סטייק סוליה ב-80 שקל, במסעדות שקוראים להם לרוב "שמשון על החוף", ממש עושה לכם את זה.
הגענו לג'ירף באיזור אחת בצהריים, כשהשמש מתמקמת גבוה מעלינו בשמיים, מד החום מטפס לאיזור 36 המעלות והדאודורנט שלנו כבר מזמן מבין שלא יצליח להילחם בזיעה (כן, ב-36 מעלות, גם אם יבש, מזיעים). כבר בכניסה לג'ירף, קיבלנו מצב רוח טוב, כששאלנו את האחמ"ש אם פתוח, והוא חייך: "בטח שפתוח, מחכים רק לכם".
כיוון שהגענו עם זאטוט בן שנה ושלושה חודשים, זכינו גם להפנייה לפינה מרווחת במיוחד, וכסא התינוק נחת ליד השולחן עוד לפני שהספקנו להגיד יובל המבולבל.
הסיבה שלא היינו בטוחים אם המקום פתוח, היא העובדה שמיד בפתח המסעדה, פתחו להם העובדים האסייתים של המקום שולחן, וישבו לסעוד את ליבם עם מנות שנראו מפתות במיוחד. הסתכלנו על העובדים, יושבים, משוחחים, מדברים ונראים מאושרים מכל רגע, והחלטנו שגם אם לרוב היחס של הישראלים לעובדים הזרים הוא מביש, כנראה שמנהלי ג'ירף הם סוג של צדיקים בסדום.
את ג'ירף אנחנו אמנם מכירים המון שנים, אבל איכשהו במרכז תמיד לקחנו אותה כמובן מאליו. מעוז הנודלס שפעם סימל את כל רחוב אבן גבירול התל אביבי, הפך לעוד אחד מהאסייתיות האלה, שלפעמים אפשר לקפוץ אליהם כשרוצים לאכול משהו זריז ובריא יחסית. רק באילת, בעיקר רעבים וצמאים כפי שהיינו, התחלנו להעריך באמת את המקום.
כל סניפי ג'ירף מעוצבים בצורה דומה, ובכולם תמצאו את הניירות על השולחן ועליהם הצ'ופ סטיקס ההכרחיים. בחרנו מהתפריט אטריות שחורות (צבועות בדיו דיונונים) עם קלמרי ושרימפס ואת המנה הקיסרית (אטריות עם סוגי בשר שונים, ירקות ותערובת ירקות). הראשונה עלתה 54 שקלים, והשנייה 48. הדבר היחיד הרע שאפשר להגיד על המקום, היא העובדה שהמנה של האטריות השחורות לא ממש גדולה. מעבר לזה, ולא תשמעו מאיתנו את זה הרבה, המקום היה פשוט מושלם.
דאגה לזאטוט
המלצריות היו מקסימות. הקולה, שביקשנו עם המון קרח, הגיעה מיד (מתוך מודעות למצבינו, מן הסתם), עם כוס מפוצצת קרח, ולידה המים המינרלים. שוב ושוב הגיעה המלצרית ושאלה מה צריך הילד. האם מקלות סינים, האם כפית, או אולי מזלג? בהמשך היא הגיעה לשאול איזה סוג של צלחת הוא יצטרך, וכשהמנות יצאו היא הגיעה עם ערימה של מפיות. באמצע האוכל, בדיוק כשהזאטוט התחיל להשתעמם ולדרוש לחזור לבריכה, היא הגיעה עם כובע של טבח, שהחזיק אותנו עד סוף האוכל, והיה בדיעבד אפילו חשוב יותר מהקרח בקולה.
אטריות שחורות בג'ירף. צילום: אלה פאוסט
והיה גם אוכל. המנה הקיסרית היא סוג של מנה מוקפצת קלאסית. בג'ירף עושים אותה מהר, איכותי, עם כמות מדוייקת של רוטב והרבה אהבה. גם הגודל, כבר אמרנו, למעלה מסביר.
המנה של האטריות השחורות היא מנה שאפשר להגיש בקלות במסעדות מפוארות הרבה יותר. האטריות הגיעו עשויות בצורה מדויקת, ועטופות בעדינות ברוטב שהרגשנו בו בעיקר סויה ושום מלווים בבצל ירוק ומעט צ'ילי. פירות הים שליוו את המנה הגיעו עשויים בדייקנות שלא ראינו הרבה זמן. השרימפס הגיעו מקולפים באופן מלא (גם ללא הזנב) וביחד עם הקלמרי השלימו מנה עשויה בצורה מושלמת.
הבישול של פירות הים היה כל כך נכון, שגם הזאטוט, שרגיל הרבה יותר לקציצות עוף, לא התקשה להכניס לפה חתיכות קטנות של קלמרי, ולהנות מהן ממש כאילו היו עוף.
לפעמים יש משהו באווירה של מקום, שמשפיע על כולם, מלצרים, טבחים וסועדים. כשאתם רואים מסעדה שסובלת משירות גרוע, דעו לכם שלא מדובר במלצרים גרועים (אין כאלה), אלא במנהל מסעדה שרודה בעובדיו, ולא גורם להם לרצות לשרת את הלקוחות באהבה.
רק יום לאחר מכן ישבנו בקפה קפה החדש שנפתח אף הוא באילת. כשרצינו כוס מים נאלצנו לבקש שלוש
פעמים משלושה מלצרים שונים. רק כעבור 15 דקות נחתה הכוס על שולחננו. המקום שרץ לפחות 12 מלצרים, ואיש מהם לא התפנה לקחת מאיתנו הזמנה. למרות שניסינו ליצור קשר עין עם המלצרים, המלצרים עברו דרכנו כשמבט חלול בעיניים שלהם. הם לא הסתכלו עלינו, הם הסתכלו דרכינו וזה רק קצה הקרחון של החוויה שעברנו במקום.
לא מדובר באשמת המלצרים, כפי שאמרנו, לא יכול להיות ש-12 המלצרים הכי גרועים באילת התקבצו להם דווקא בקפה קפה, אלא באשמת המקום. זו בדיוק המסקנה בג'ירף, רק מהכיוון ההפוך. שירות כל כך טוב של מלצרים, אחראי משמרת כל כך לבבי, וטבחים שיושבים להם רגע לפני המשמרת ומשוחחים בניחותא, מצביעים רק על ניהול מצוין ועל מקום שאוהב אנשים.
אנחנו, בכל אופן, יצאנו מוקסמים, למרות שאכלנו בג'ירפים שונים, במרכז הארץ, עשרות פעמים. גם החשבון שהגיע, בסך 126 שקלים בלבד, תרם להרגשה הטובה, ולעובדה שתמורת סכום צנוע אכלנו טוב, הרבה וקיבלנו יחס שמזכיר מסעדות יקרות בהרבה, וגם עולה עליהם ברמת אהבת האדם וטוב הלב.
אז בפעם הבאה שאתם באילת, תעשו לעצמכם טובה, אל תכנסו לקפה קפה גם תחת איומים. לג'ירף, לעומת זאת, רוצו.
ג'ירף, טיילת צפונית ליד הרודס, אילת
לשימור:
הכל ובעיקר אהבת האדם והאווירה הנפלאה
לשיפור:
קשה למצוא. אולי לעשות רכבת לאילת, כדי שיהיה קל יותר להגיע לשם שוב?
בשורה התחתונה:
אי של שפיות באילת. לרוץ
נא להמתין לטעינת התגובות
