על השחיטה: עשור להירצחו של גיל מיצ'ל
"אחרי הרצח של גילי אנשים חשבו שתהיה איזו נקודת מפנה בנוגע לאלימות, אבל זה לא קרה", המאפרת רינת אלוני כבר הייתה במקום של משפחת קרפ, לפני עשר שנים בדיוק, כשחבורה מיפו התנפלה על חברה לחיים, האמן גיל מיצ'ל, ושחטה אותו למוות מול עיניה
לרינת אלוני הרצח של קרפ היה עוד תזכורת כואבת לטרגדיה הפרטית שלה: בן זוגה של אלוני, האמן גיל מיצ'ל, נרצח לפני כעשור בנסיבות דומות בידי חבורת בריונים ערבים-ישראלים ביפו. כותרות העיתונים בימים האחרונים, על עוד ועוד מקרי רצח סתמיים ומיותרים, מזכירות לאלוני את הימים הנוראים לאחר הרצח של מיצ'ל.
"ידיעות כאלה מחזירות אותי פיזית, ממש פיזית, לתקופות קשות", היא מספרת. "לשמוע, לצפות או לקרוא על דקירה וירי ומוות - זה גורם לי כאבי בטן. זה כל כך מזכיר לי הכול, וזה מקומם כל כך. ביום ראשון האחרון, אחרי סוף השבוע של הרצח בחוף תל ברוך, היה לי קשה לדבר, פיזית. נשמתי כבד, היו לי בחילות והרגשתי ממש אגרוף בבטן".
את עוקבת אחר הדיווחים על גל מקרי הרצח בשבועות האחרונים? "אני מעדיפה לא להתעסק בזה, אז אני בורחת. אתמול למשל צפיתי עם אימא שלי בחדשות בטלוויזיה, והייתה שם כתבה על הגופות המבותרות של הנשים. מיד אמרתי לאימא שלי'תעבירי מהר'. פייר ? אני פשוט בורחת מזה, רק לא לשמוע יותר על הדברים האלה ".
בשבוע שעבר מלאו עשר שנים לרציחתו של גיל מיצ'ל - צייר, פסל ואמן רב-תחומי - שהיה רק בן 36 במותו. למרות השנים שחלפו מאז, את הלילה ההוא אלוני כבר לא תשכח. בליל שבת 10 באוגוסט 1999 היא הגיעה עם מיצ'ל וחברים נוספים למסיבה פרטית בשכונת עג'מי ביפו, מול הים.
לאחר שהחנה מיצ'ל את רכבו, הגיח לתוך הכביש הצר רכב ובו שלושה תושבי השכונה. מיצ'ל קרא לנהג: 'דיר באלאק, שלא יישרט לי הרכב', בלי לדעת שההערה הטבעית כל כך הזו תהיה מבחינתו קטלנית כל כך. שלושת הבריונים יצאו מהמכונית, התנפלו עליו, הכו אותו ואז דקרו אותו למוות.
"המקרה שקרה בסוף השבוע ללאוניד קרפ זה בדיוק אותו דבר שקרה
מקסימום הם ישבו קצת בכלא, וזהו. זה מגוחך בעיניי, אין ביטחון ברחוב. הרי מה קרה עם גילי? הוא נשען על האוטו שלו, וכשהם עברו באוטו שלהם הם לא הצליחו לעשות את הסיבוב. גילי הרים את היד ואמר:'דיר באלאק, שלא יישרט הרכב'. אז הם ירדו מהאוטו, וגמרו אותו על המקום. בתוך ארבע דקות הוא כבר היה מת. אז מה? הם היו אז בחורים בני עשרים ומשהו, וחוץ מאחד, כל השאר יצאו מהכלא בתוך זמן קצר".
מיד לאחר האירוע נמלט חליל חדד, החשוד הראשי בדקירה, לירדן, ושם הסתתר אצל קרובים. רק לאחר משא ומתן ממושך הוא חזר לישראל, לאחר סיכום כי יואשם בהריגה בלבד ולא ברצח. בדיונים במשפטם של חדד ושל הנאשמים האחרים במעורבות ברצח ניהלו בני משפחתו של מיצ'ל מאבק עיקש נגד הכוונה לחתום עם שלושה מהמעורבים ברצח על עסקת טיעון.
במקרה זה הסתיים המאבק המשפחתי בהצלחה, אבל כיום רק חדד, הדוקר בפועל, הוא זה שעדיין משלם את המחיר עבור המוות הסתמי הזה. חדד מרצה עונש של עשרים שנות מאסר, לאחר שהורשע בעברת הריגה בלבד. עונש גבוה יחסית לאישום של הריגה, שעוד נעסוק בו בהמשך הדברים. על שלושת הנאשמים האחרים, שהורשעו בסיוע ובתקיפה, נגזרו עונשי מאסר מגוחכים של בין שנה לשנתיים וחצי.
"אחרי מקרה כמו הרצח של גילי כולם פתאום מזדעזעים וכל הכותרות שיש והכול ממש'צועק'", אומרת אלוני. "אבל בתוך יומיים כבר עוטפים בעיתונים האלה את הדגים, ובית המשפט מגיע לעסקת טיעון עם הרוצחים. אם אין למשפחות הקרבנות קשר עם כלי התקשורת, הסיפור שלהן יישכח מהר מאוד. במקרה שלנו, למזלנו, התקשורת ממש עטפה אותנו. כשדיברו על עסקת טיעון עם הרוצחים עשינו כזה רעש תקשורתי, שהם פשוט לא יכלו להעביר את זה. הכול - רק כי התקשורת הייתה לצדנו".
אבל עם העונשים המצחיקים שמקבלים הרוצחים, מה כל זה שווה?
"זה משום שרק במדינת ישראל רצח הופך להיות הריגה, ואחרי שבע-שמונה שנים הרוצח יוצא מהכלא. באושר ובעושר. במקרה שלנו האחים שסייעו לרוצח קיבלו שנה וחצי מאסר, ובסופו של דבר ישבו בכלא רק חצי שנה; ואלה, אני מדגישה, אנשים שלא הצטערו על מה שהם עשו. באחד הדיונים בבית המשפט מישהו מהמשפחה של הרוצח אמר לאח של גילי:'שלנו לפחות בחיים, שלכם מתחת לאבן'.
אז אפשר להבין מזה שלא הייתה שום חרטה". את חושבת על הרוצח שעדיין יושב בכלא? מרגישה שקטה יותר? "אין לי כלום אליו, מעולם לא היה לי שום רגש כלפיו, הוא לא קיים בשבילי. אין לי שום רגשות נקם, ולא משנה לי אם הוא יחיה או ימות. אני לא שקטה יותר מבחינה רגשית בגלל הידיעה שהוא בכלא. אני רק חושבת שענישה היא דבר חשוב. זה גורם הרתעה לאנשים אחרים שעלולים לבצע פשע כזה".
הרצח של מיצ'ל עורר סערה בתקשורת ובציבור הרחב. כמעט כל מי שהתראיין אז התייחס לרצח כאל "נורת אזהרה לחברה הישראלית". בדיוק עשר שנים חלפו מאז, ונורת האזהרה דולקת באור אדום מאי פעם. "התגובה לרצח של גילי הייתה ממש כמו אחרי רצח רבין", נזכרת אלוני.
"העיתונאים שהגיעו, נשיא המדינה עזר ויצמן שבא לנחם. ככה זה הרגיש, כמו סוף העולם, וזה הרגיש גם שמשהו עומד להשתנות אז, שתהיה איזו נקודת מפנה בנוגע לאלימות ברחובות, אבל זה לא קרה. להפך, המצב היום שונה, אבל לרעה. הרוע לובש צורות חדשות, וזה רק הולך ונהיה גרוע יותר ויותר בעיניי".
למה לדעתך לא השתנה דבר?
"אם אני שמה את האצבע, הדבר הראשון שצריך לקרות הוא שינוי החוק שמגדיר מהי הריגה ומהו רצח. הבעיה היא שזה תהליך משפטי ארוך מאוד. אז אני אומרת שאם קשה לשנות את החוק הקיים, אז בינתיים שבתי המשפט לפחות ייתנו גם על הריגה את העונש המקסימלי, של עשרים שנות מאסר". אבל הרוצח של מיצ' ל קיבל עשרים שנה.
"נכון, אבל זה משום שהשופט בגזר הדין הזה יצר תקדים, כשנתן על אישום של הריגה את העונש של עשרים שנות מאסר. אז אני אומרת - שישתמשו בתקדים הזה. שייתנו לכל רוצח כזה עשרים שנה בפנים. אין דרך אחרת, זה רק חוק וענישה. ענישה ביד קשה היא הדבר היחיד שירתיע. חוץ מזה, אולי מערכת החינוך יכולה לעזור בעניין הזה, אבל אני לא יודעת מה הולך שם היום, אם מחנכים שם נגד אלימות".
חשבת לנסות לפעול ציבורית לטובת העניין?
"אם ירצו לרתום אותי לפעילות, אני אשמח. לא שיש לי שעה פנויה ביממה שלי, אבל זו גם הסיבה שאני מדברת עם כל מי שפונה אליי בנוגע לרצח של גילי ובנוגע לאלימות בחברה הישראלית. אני נענית לכל מה שזה יהיה, ומוכנה לדבר על זה בכל מקום. העניין הוא שנראה לי ששום דבר לא ישתנה, ובכלל, מי ישנה? תנו לי שם של מישהו שמוביל מאבק לשינוי המצב הקיים
אלוני היא אחת המאפרות העסוקות בתעשיית הטלוויזיה בארץ כבר שלושה עשורים. בשנה האחרונה היא מאפרת את צוות השחקנים של התכנית "שבוע סוף" וכן בסדרות המצטלמות "עם סגולה" ו"אחד העם". " היום וגם אז, הקריירה שלי לא השתנתה", מעידה אלוני.
""הקריירה שלי נהייתה מפונקת, היא בטופ שבטופ". לדברי אלוני, הקריירה "המפונקת" שלה היא גם זו שהצילה אותה משקיעה למצב נפשי קשה בימים שלאחר הרצח. "עשיתי המון", היא אומרת. "ומי שאחראי לזה הוא אלי יצפאן, שהחזיר אותי לעבודה מיד. הוא ידע הכול על המקרה כי כבר עשרים שנה אנחנו עובדים ביחד. מיד אחרי הרצח הוא אמר: 'אני רוצה שהיא תעבוד כל הזמן, בלי יום ובלי לילה'. גם ציפי שביט לקחה אותי לעבוד חודש בלבד אחרי הרצח".
היו גם כאלה שהתרחקו?
"אני יודעת שאנשים שעבדו אתי חשבו הרבה זמן אם להתקשר או לא אחרי מה שקרה, והיו גם כמה אנשים שלא רצו לעבוד אתי עוד. אני לא כועסת, אני מבינה את זה מאוד. גם אני הייתי בצד השני, בצד שלא מבין אבדן ואבל. בסביבה שלי כמה תמכו בי מאוד ואחרים נעלמו מסיבה פשוטה מאוד - חוסר יכולת להתמודד עם האבלות שלי. הם פחדו שהם יצטרכו להתמודד עם משהו שהם לא מסוגלים להתמודד אתו. אני זוכרת שממש אחרי השבעה היה הגמר של'פספוסים' עם צביקה הדר, יצפאן, מרגול, שלום אסייג וספי ריבלין, ומצאתי את עצמי פתאום עומדת באולפן מול המוניטור וצוחקת. ברגע ההוא הבנתי שזה אפשרי, שהחיים יחזרו".
אכן, החיים חזרו לאלוני, אם כי בקושי רב. "שרדתי את היום-יום בזכות האימהות", היא אומרת. "אם לא הייתי אימא לשתי הילדות שלי (היום בנות 26 ו-21), אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה. המשכתי לתפקד עבורן. אם לא היו לי הילדות, יכולתי להבין את המקום הזה שאנשים מגיעים אליו, שהם בוחרים פשוט לא להיות. לא שהיה לי אומץ לעשות את זה, אבל אתה מגיע למצב של כאב כל כך בלתי נסבל, שאתה כבר חושב שאי-אפשר שיכאב יותר".
החזרה המהירה יחסית לשגרה ולתפקוד מלא הצליחה להסתיר מאלוני את מה שהתחולל בנפשה שלה. רק כעבור כמה שנים הבינה את זה: "רק ארבע שנים אחרי הרצח הבנתי שאני לא בסדר בפנים, שאני בפוסט-טראומה. זה כמו שיש שרפה ואת מכסה את העיניים בידיים, אז את לא רואה אותה, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת. ככה הייתי במשך ארבע שנים, בחרתי לא לראות".
היום את מרגישה שאת יכולה לסייע למשפחות של קרבנות אחרים?
"אין בי המקום הטיפולי. אני יודעת שכשניסו לנחם אותי היה לי קשה להאמין שמשהו יוכל להיות אי-פעם בסדר. כשאנשים דיברו אתי אחרי הרצח וניסו לנחם אותי שום דבר לא עזר. אני מאמינה שאין אפשרות לנחם, רק הזמן עושה את שלו. כל ניחום אבלים לא רלוונטי. אני לא אגיד לאף אחד שיהיה בסדר".
אילו עצות טובות את קיבלת אז?
"העזרה הכי טובה היא כשייעצו לי להיעזר בכל תרופה כדי להצליח לפחות לישון. עצה נוספת שנתנו לי הייתה לא לשאול למה. לי זה עזר מאוד. יש מקדחה כזו בראש של'למה', למה זה היה צריך לקרות ולמה דווקא לי. קיבלתי אז עצה טובה: כשה' למה' מגיע צריך להתחיל לעשות דברים, להתקשר לאנשים. כל דבר, רק לא להיכנס ללופ הזה של ה'למה'".
כחלק מן החזרה של אלוני לחיים היא משתדלת להימנע מעיסוק בלתי פוסק באבדן ובזכרו של מיצ'ל: "ביום השנה הראשון הוצאנו ספר לזכרו ועשינו תערוכה. מישהו אמר לי אז שההנצחה היא לא בשביל ההולכים, אלא בשביל הנשארים.
"כשהוא אמר לי את זה התעצבנתי מאוד, אבל היום אני יודעת שזה נכון. אחרי שגיל נרצח יעצו לי לעשות פרויקטים של הנצחה, ובאמת בהתחלה עסקתי בזה הרבה, עד שבאיזשהו שלב שאלתי את עצמי' למה?' מגיע שלב שאת מבינה שזה בעצם לחיות את מה שאין".
עד כמה גילי נוכח היום בחייך?
"הנוכחות שלו כבר לא יום-יומית, אבל הוא נוכח בעשייה שלי. לפני שלוש שנים למשל פתחתי סטודיו. זה היה החלום שלי ושל גילי, אז אם אני רוצה איזשהו סמל להמשכיות שלו, אז זה עצם העובדה שהגשמנו את החלום".
עם משפחתו של מיצ'ל - הוריו ועידן (18), בנו מנישואים קודמים - אלוני שומרת על קשר רצוף וקרוב במיוחד. "זה כבר לא קשור לתמיכה שלנו זה בזה, זה פשוט כימיה שיש בינינו", היא מסבירה.
יוצא לך לחשוב איפה הייתם אם הוא לא היה נרצח?
"כן, אבל אם זה עולה, אז בדיוק כמו ה'למה'. אז אני מנסה לא לחשוב על זה. גם ה'מה אם' הוא דבר לא בריא. צריך לחיות".
וזוגיות חדשה?
"כמה שנים טובות זה בכלל לא היה על הפרק. היום אני כבר מנסה למצוא זוגיות. מבחינתי, זה הכול או כלום, אני לא יכולה להתפשר על האהבה שלי. הנישואים הראשונים שלי היו אהבה גדולה, ובפרק ב', עם גילי, זה אפילו עבר את זה.
"אז אני מאמינה שפרק ג' יעבור את הרף של הפרק השני. מבחינתי, אין פשרות במקומות האלה. אני פעילה, אני לא בודדה, ואני לא יושבת לבד בבית, אבל אני לא אתפשר רק כדי לא לישון לבד".
נא להמתין לטעינת התגובות
