ראשי » מקומי » מרכז » ת"א חוגגת 100

נשמה ירוקה: איש לא הקשיב ליוסף תמיר, היום אנחנו משלמים את המחיר

הוא התריע שהכינרת מתייבשת, שים המלח מתאדה, שהביוב נשפך לים. הוא חזה לפני 40 שנה את משבר המים. אז זלזלו בסדר העדיפויות ההזוי של יוסף תמיר, ח"כ ומהפכן סביבה, שגם שימש חבר במועצת עיריית תל אביב, שמשקיף עלינו היום מלמעלה וצועק "אמרתי לכם!"

◄ דב חנין סופד ליוסף תמיר

"אדוני היו"'ר, כנסת נכבדה. אנו מצווים בעידן חדש של ההיסטוריה האנושית, עידן שבו תשלוט התרבות האקולוגית-סביבתית. היא שתקבע את עתיד היקום תוך חלוף המאה העשרים ותחילת האלף השלישי"

(חבר הכנסת יוסף תמיר, נאום במליאה, 1973)
 
יוסף תמיר היה שם זמן רב לפני הפרצוף המתקלף של רננה רז. הוא ראה את הכינרת מתייבשת, את ים המלח מתאדה, את הירקון המזוהם שנשפך לים. הוא הריח לפני כולם את הביוב שהשתלט על נהרות ישראל. את הסירחון הפוליטי, שמנע מאתנו - ומונע עד היום - סביבה טובה יותר. לפני דב חנין, לפני אביב לביא יקירנו, לפני "צלול", לפני שפרס חלם על מזרח תיכון חדש, לפני אל גור, ואפילו לפני החברה להגנת הטבע. כאחד מדור המייסדים של המדינה, התבקש על ידי פרופסור ישעיהו ליבוביץ' לכתוב ערך אנציקלופדי בפרויקט הלאומי של תחילת שנות החמישים - האנציקלופדיה העברית. תמיר בחר לכתוב את המונח "איכות סביבה". זה היה בימים שאיש לא חשב להמציא את המכונית החשמלית של שי אגסי. גם לא את שי אגסי.

יותר מכך, כשכולם היו שיכורים ממלחמת ששת הימים הקים תמיר את המועצה לארץ ישראל יפה. כשכולם דיברו על גבולות ועל אויבים הוא ניסה להסביר לכולם שהאויב האמיתי נמצא בתוכנו. "אנחנו מקריבים את ילדינו על הגנת ארצנו, אותה אנו מחריבים במו ידנו", הייתה המנטרה שחזר עליה שוב ושוב. היום היו אומרים עליו שהוא נביא וגאון. אז, בשנות השישים והשבעים, הוא היה הזוי, "משוגע", אפילו מוזר במקצת.

בחודש מאי השנה השיקה העמותה לאיכות הסביבה "צלול" קמפיין ציבורי חשוב בשם "חיים לנחלים!" ובו הצהירה על שיקום נחלי ישראל, שברובם במקום מים צלולים זורמים שפכים מכל הסוגים, הצבעים והריחות. העמותה פרסמה את דבר הקמפיין, ומכתב שהתקבל זמן מה לאחר מכן במשרדי העמותה עורר התרגשות גדולה.
 

למרות גילו של חבר הכנסת לשעבר יוסף תמיר, בן ה-94, האיש שכבר זכה לתארים "הירוק הראשון" ו"מר סביבה", הוא ניסח מכתב תמיכה בקמפיין של העמותה, ואף הביע נכונות לסייע בכל שיידרש. עזר פישלר, סמנכ"ל העמותה, שענה לתמיר במכתב תודה, לא ידע אז שזוהי ההתכתבות האחרונה של תמיר והפעם האחרונה שהוא עוד מנסה לתרום מניסיונו רב השנים בתחום שהיה בו החלוץ לפני המחנה. עוד לפני שנרתם תמיר שוב לעשייה הוא נפטר.

"הוא ממש התלהב", נזכר השבוע פישלר. "אחר כך הוא שלח מכתב נוסף, ובו הביע נכונות להיפגש אתנו, אבל הוא ציין במכתב שזה יקרה רק אחרי שהוא ירגיש טוב כי בריאותו רופפת. הוא הבטיח שכשיוטב לו הוא ייפגש אתנו. לא עבר חודש והוא נפטר, וזה היה מצער מאוד.

"הוא היה הדמות הכי משפיעה מבחינה אידאולוגית על נושא הסביבה בישראל, ומבחינתנו הוא היה דוגמה ומופת. יוסף תמיר הלך מאתנו בגופו, אבל ברוחו הוא נשאר אתנו, ומבחינתנו אין ספק שאנחנו נמשיך וניישם את כל הדברים והערכים שהוא הקנה. אני בטוח שיש הרבה מה ללמוד, ואני לא יודע אם יש מישהו שיכול לתפוס את מקומו. היה לו קהל מאמינים, והוא היה אמיץ ודיבר על נושאי איכות הסביבה עוד לפני שלושים שנה. בעיניי הוא הדמות הכי משפיעה בישראל מאז קום המדינה בנושא השמירה על איכות הסביבה. הוא לא רק דיבר, אלא גם גרם למקבלי ההחלטות בישראל לקחת את הנושא ברצינות ולפעול יום-יום. אנחנו צריכים כמה אנשים כמוהו כי אז הסביבה תהיה בטוחה יותר לחיים".

ההד התקשורתי עם מותו היה מינורי יחסית.
"הוא השאיר אחריו מורשת שתמשיך ותלווה את פעילי איכות הסביבה עוד עשרות שנים, וזה מה שחשוב. הוא הניח את אבני היסוד לרעיונות האלו בישראל. איש לא ייקח את זה ממנו, וגם אם מותו לא קיבל הד תקשורתי נרחב, זה לא אומר שזה לא קיים. אי אפשר לקחת מיוסף תמיר את העשייה שלו".

יוסף תמיר, מחלוצי המאבק הסביבתי בישראל, חבר כנסת פעיל ונמרץ, שגם לאחר תום פעילותו הפוליטית הרשמית עוד הוסיף לעסוק בתחום, הלך לעולמו ב-10 באוגוסט. דבר מותו של האיש שסלל את הדרך הירוקה הוצנע יחסית בתקשורת.

"להגיד שלא יודעים היום מיהו זה קצת מוגזם", טוען בנו נפתלי תמיר, שגריר ישראל לשעבר באוסטרליה ובפינלנד, וכיום אחראי במשרד החוץ לאיזור מרכז אסיה. "אבל יש פער בין הדורות. אל תשכח שהוא נפטר בגיל 94 וחצי. אני חושב שמי שעוסק בתחום הסביבה ידע מיהו בהחלט. מי שקשור פחות לתחום הזה אין ספק שמכיר אותו פחות, אבל אי אפשר להגיד שלא זוכרים אותו. אבא היה חלוץ החלוצים. אם שכחו אותו? זה עניין של פרספציה, אבל הסקירה התקשורתית והעיתונאית שניתנה בימים שלאחר מותו הייתה לדעתי נרחבת למדי בעניין שלו. העניין הוא לא ההערכה אליו, אלא הנושא. הנושא הזה צריך לזכות להערכה וזה העיקר. מיקוד תשומת הלב צריך להיות בנושא. הוא האמין תמיד שהנושא חשוב מאנשים כאלה או אחרים. הנושא צריך להיות בראש דאגתנו".

הוא בעצם נחשב הראשון שדיבר כאן על איכות חיים וסביבה. "ובהחלט בצדק. הוא גם זכה להערכה ולהוקרה בתחום הזה מגורמים רבים כל כך, ובהם גם האו"ם והכנסת ומדינת ישראל ועיריית תל אביב. כל הגורמים ציינו את ההוקרה הזו באירועים שונים שהתקיימו במשך השנים. אבא בעצם הקדיש את חייו לציבור. הוא היה משרת ציבור במלוא מובן המילה. היום כשמסתכלים במונח הזה משום מה יש לו קונוטציה טובה פחות. הוא חשב על מה שטוב לציבור, ולא שם את עצמו לפני הכול".

ייעשה משהו להנצחת זכרו?
"ודאי. יש כוונה של ארגוני הסביבה, ובראשם ארגון 'חיים וסביבה', ארגון הגג שאבא הקים לפני שנים רבות, לקיים אירוע מכונן שקשור בזכרו, אבל גם מקדם את הנושא החשוב כל כך".

מה הייתה תרומתו הגדולה ביותר לדעתך?
"שיש גם פוליטיקה אחרת. הוא היה משרת הציבור. הוא דאג לפרט. לא שם את עצמו לפני. הוא עשה רבות. לא ייאמן מה שהצליח חבר כנסת אחד לעשות במשך 16 שנה . אני אומר את זה לא כבן. תשווה את זה לעשייה של חברי כנסת אחרים, ותגיע לאותה מסקנה. עם כל הכבוד לביטחון ולכלכלה, יש גם נושאים אחרים שחייבים לדאוג להם בארץ הזו, והתחום הזה של איכות החיים, של האוויר שאנחנו נושמים והאדמה מתחתנו חשוב לא פחות".

יוסף תמיר נולד בשנת 1915 בעיר ברדיצ'ב שבאוקראינה. אביו, ד"ר נפתלי קבנצל, היה מראשוני אסירי ציון בברית המועצות. בשנת 1924 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בפתח תקווה, שם הקים האב מרפאה. יוסף הצעיר השלים את חוק לימודיו בבית הספר העממי פיק"א בפתח תקווה, ולאחר מכן למד בגימנסיה "אחד העם".

בשנת 1930, כשהיה רק בן 15, התמנה למזכיר תנועת הנוער הספורטיבית האזרחית "מכבי צעיר" בפתח תקווה. שנה לאחר מכן זכה בחמש מדליות בתחרויות שונות בכינוס חצי יובל ל"מכבי ארץ ישראל". בשנת 1932 כבר נחשב ספורטאי מצטיין, וזכה בשלוש מדליות ארד, בהטלת כידון ובריצות מאה ו-400 מטר בתחרויות המכבייה הראשונה שהתקיימה בתל אביב.

בשנה שלאחר מכן נמנה עם סגל נבחרת ארץ ישראל בכדורגל, וזכה בשתי מדליות בתחרויות המכבייה באירופה, שהתקיימה בפראג. הוא למד בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב, אבל לא סיים את לימודיו. בשנת 1936 החל לעבוד בעיתון הארץ, ובשנים שלאחר מכן עבד כעיתונאי גם בידיעות אחרונות, במעריב, בפלסטיין פוסט ובקול ירושלים. בשנת 1939 נישא לנעמי, ילידת הארץ, ולשניים נולדו בת ובן - דיצה ונפתלי, כיום שגריר ישראל באוסטרליה.

בשנים 1940-1945 כיהן בתפקיד מנכ"ל האיחוד האזרחי, ובין 1949 ל-1965 היה מזכ"ל ההסתדרות הציונית הכללית וסגן יושב ראש ועדת הבחירות לכנסת השנייה. מ-1959 עד 1965 אף כיהן כחבר מועצת עיריית תל אביב-יפו, והיה ממייסדי המפלגה הליברלית והמזכ"ל שלה.

"אבא גם האמין מאוד בראש העירייה הנוכחי רון חולדאי", מספר בנו נפתלי. "הוא הכיר את כל ראשי העירייה, מדיזנגוף עד חולדאי. את כולם הוא הכיר אישית. אני חושב שאין היום עוד בן אדם שהכיר אישית את כולם. עוד בשנות השלושים הוא היה פעיל, בגיל צעיר מאוד. הוא העריך מאוד את דיזנגוף, וגם את חולדאי הוא העריך".

בין 1965 ל-1973 היה תמיר ממקימי גח"ל (גוש חירות-ליברלים) ונבחר לכנסת השישית, ובשנת 1968 יזם ויסד את המועצה לישראל יפה והקים שדולת חברי כנסת בין-סיעתית למען איכות הסביבה. זו הייתה בשנת 1974 לוועדה סטטוטורית עם ועדת הפנים. לאחר מכן, בשנים 1969-1981 היה בין מייסדי הליכוד וכיהן כחבר כנסת (השביעית, השמינית והתשיעית).

תמיר היה פעיל מאוד בתחום איכות הסביבה, ובשנת 1972 נשלח כנציג הכנסת לוועידת האו"ם על סביבת האדם שהתכנסה בשטוקהולם שבשוודיה. בשנת 1974 יזם והקים את "חיים וסביבה", ארגון גג של עמותות לא ממשלתיות למען הסביבה ואיכות החיים, וכיהן כיושב ראש ארגון זה במשך 25 שנים.

בשנים 1978-1974 כיהן כיושב ראש ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, ותבע ויזם את כינון המשרד לאיכות הסביבה. בשנת 1977 הוא גם זכה בפרס איכות הסביבה מטעם משרד הפנים, ובשנה לאחר מכן הוענק לו התואר "יקיר המועצה לישראל יפה".

גם בשנות השמונים היה תמיר פעיל מאוד, בעיקר בתחום איכות הסביבה. בשנת 1983 זכה בפרס הראשון של יושב ראש הכנסת על מפעל חיים. באותה שנה יזם והקים ועדת איכות הסביבה ליד לשכת המסחר בין-לאומית. בשנת 1986 נבחר כחבר המועצה הבין-לאומית למשפט סביבה, שמרכזה בבון שבגרמניה, ושנתיים לאחר מכן יזם הקמת ועדת איכות הסביבה ליד ארגון בני ברית.

בשנת 1989 זכה בתואר "עמית כבוד" של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי איכות הסביבה, ושנה לאחר מכן זכה בפרס של האו"ם למפעל חיים בתחום ההגנה על הסביבה. באותה שנה הדליק משואה בהר הרצל בערב יום העצמאות, ושנתיים לאחר מכן זכה בתואר "יקיר תל אביב".

תמיר היה למעשה "הירוק הראשון", אלא שלפני ארבעים שנה איש לא באמת לקח אותו ברצינות. בשנת 1965 הוא ביקש להעלות לסדר היום הכנסת את מה שהכי הפריע לו באותם הימים: סכנת השאיבה מהכינרת, שהחלה שלוש שנים קודם לכן. פנחס ספיר, שר אוצר באותם הימים, סיכם את ההצעה בדרכו הייחודית: "מה זה העניין הזה שאתה מדבר עליו? אקולוגיה שמקולוגיה"?

הוא החל בפעילות למען הסביבה עוד בימים שבישראל התרכזו בעיקר בכיבוש השממה ובהגנה על הגבולות. תמיר היה למשל גם ממתנגדי ייבוש אגם החולה, וטען אז כי החלטת הייבוש הייתה "החלטה בעלת אופי סטליניסטי", בגלל ניסיון השלטון לעצב את הטבע לפי צרכיו, תוך כדי התעלמות מחשיבותו ומייחודו של הטבע.

"זה היה מעשה אכזרי מאין כמוהו, שפגע בעולם של צומח וחי ובנוף ייחודי בקנה מידה עולמי", טען. במשך השנים, אף שזכה לכינוי "מר סביבה" משרי איכות הסביבה השונים שבאו אחריו, לא חסך את ביקורתו על ההתנהלות של ממשלות ישראל, שלא תמיד התחשבו לדעתו עם עקרונות איכות הסביבה.

"לא הבנו שאנחנו יושבים באיזור דל במשאבי קרקע ומים, והשחתנו אותם לגמרי", טען. הוא התלונן תמיד שמרבית נחלי ישראל משמשים מובילי ביוב, שחלקו הדרומי של נחל הירדן מזוהם ללא תקנה, שים המלח נמצא בתהליכי גסיסה בגלל ניצולו לצרכים תעשייתיים, התנגד להקמת תחנת רידינג והתנגד לבנייה לאורך החוף.

"את לימודי השחייה שלי למדתי בירקון באיזור פתח תקווה", סיפר בריאיון בעבר לכתב העת "סביבה". "היה כיף להתרחץ במים הנקיים שבאו ממעיינות ראש העין, ועדיין ב-1937 צעדתי מפתח תקווה ועד למקום שבו הניחו את היסודות לתחנת הכוח הראשונה רידינג א' ותיארתי את יפי הירקון, המים הטהורים שלו, הצמחייה המוריקה העוטפת אותו והבוץ העמוק שהייתי צריך לדרוך בו עד הגיעי לתל אביב. היום הירקון... נחל שהפך קרבן להיעדר החושים הטבעיים של הישראלים בכל הקשור לשמירה על טוהר המים והגנה עליהם".

תמיר חזה כבר אז את משבר המים החמור שישראל נמצאת בו כיום. בריאיון שהעניק למעריב לפני כשנה טען: "נושא המים וטיפול המדינה בו הוא המחדל הגדול בתולדותינו. ההרס שהערבים זורעים במדינה הוא כאין וכאפס לעומת הנזק שאנו עושים לעצמנו". לטענתו, רוב זיהומי הסביבה נגרמו על ידי מפעלים שבבעלות ממשלתית, שלא פעם התכחשו לאחריותם ולא פעלו למנוע את הנזק.
 

"כמעט כל המנהיגים שלנו היו ונותרו אדישים ומנוכרים לבעיות הסביבה", טען. תמיר הפנה אצבע מאשימה גם כלפי נציבי המים לדורותיהם, שסמכו על הטבע וקבעו לטענתו שאפשר לרוקן את הכינרת, בהנחה שהטבע יעשה את שלו. "הם ראויים לגינוי חריף מפני שהיה ברור לי ולרבים אחרים שמדינה שקולטת עלייה בסדרי גודל כאלו צריכה לתת את דעתה לצריכת המים, שעולה אף היא לאין שיעור. משק המים מתנהל במדינת ישראל בצורה השערורייתית והגסה ביותר שיכולה להיות, וכולם מתעלמים".

"אמרתי לכם!" היה צועק כשהכינרת שברה שיאים מתחת לקו האדום. עד היום נראה שאיש לא באמת הפנים את דבריו. "יוסף תמיר היה מהפכן וגם ליברל", אומר רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, שהכיר אישית את תמיר. "הוא מהאנשים שהשפיעו על איכות חיינו כיום בצורה משמעותית מאוד. אפילו שהציבור לא מכיר אותו, הוא היה הראשון שהעלה על סדר היום הציבורי את כל הנושא של איכות הסביבה. הוא היה עבורי גם מורה וגם חבר. עוד בימים שהתמודדתי על ראשות העירייה והוא עמד בראש ארגון 'חיים וסביבה' הוא הגיע אליי, שוחחנו, והוא נתן בי את אמונו. הוא היה שולח לי מדי פעם פתקים עם הערות בעניין מצב הניקיון בעיר. יוסף היה גם הראשון בארץ שהעלה לסדר היום את נושא המים ואת הצורך להגן על מקורות המים, ובזכותו הוקמה מנהלת הכינרת. הוא היה אדם אציל נפש, ובדרך נעימה הצליח לייצר מהפכות, והשאיר אחריו דור של אנשים נאמנים לסביבה שימשיכו את המהפכה אחריו".

שמו יונצח בדרך מסוימת?
"הנצחה בדרך כלל עושים שנתיים לאחר מותו של אדם. אני מניח שהנושא של הנצחתו יעלה על סדר יומנו, ונמצא דרך נאותה להנציח אותו".

"הוא היה פורץ דרך", אומרת ציפי איסר-איציק, מנכ"לית עמותת אדם, טבע ודין. "הוא הקדים את זמנו מבחינת המודעות של מקבלי ההחלטות והמודעות הציבורית ודבריו שנאמרו לפני שנים רבות נכונים כאילו נאמרו בימינו ממש. יצא לי לשוחח אתו בעבודה שלנו לאחרונה כחלק מן ההליכים המשפטיים שאנחנו מנהלים בנושא של הקרן לשיקום מחצבות.

"הוא היה בין יוזמי החוק, והוא הצר על השימוש הציני בכספים שנצברו בקרן כדי להכניסם לקופת המדינה, במקום לשקם מחצבות נטושות, שהן מפגע סביבתי חמור מאוד. זו הייתה חוויה מעשירה מאוד לשוחח אתו. הוא אבדה גדולה מאוד לשוחרי הסביבה בישראל, אבל דרכו ומשנתו ימשיכו להנחות אותנו, ואנחנו מקווים שבסופו של דבר יהיו גם תוצאות בתחום".

מהי תרומתו הגדולה?
"עצם הראשוניות של הדברים שהוא הציג, הכללתם של השיקולים למען הסביבה בתוך שיקולי מקבלי ההחלטות, זה הדבר המרכזי והמשמעותי ביותר שהוא הנחיל לתנועה למען איכות הסביבה בארץ. הוא היה הראשון שדיבר על זה בבירור ומפורשות, והייתה לו משנה סדורה וברורה בתקופה שעניין הסביבה לא זכה בה לפופולריות כמו שהוא זוכה לו היום. היום נושאי הסביבה הם בקונצנזוס, וזוכים להסכמה גדולה יותר משהייתה בעבר. היו לו הישגים בתחום החקיקה ובתחום יסוד מנגנון ממשלתי לטיפול בסביבה. הוא כתב המון ופרסם מאמרים ואמר דברים חשובים, והכול היה חלוצי ומקורי מאוד, ומה שהתפתח פה בארץ בתחום הוא המשך דרכו".

 זוכרים את פועלו לדעתך?
"שוחרי הסביבה בישראל מכירים ומוקירים אותו. הוא פעל בתקופה שהמודעות הציבורית לסביבה לא הייתה גבוהה, ואני לא יודעת עד כמה הציבור בתקופתו הוקיר את פועלו, אבל שוחרי הסביבה מכירים אותו ויודעים שהוא 'מר סביבה', החלוץ בתחום, איש עם הרבה יוזמות בנוגע לסביבה, שהתחילו בזמנו וקיימות עד היום".

"הוא באמת היה הראשון שהתחיל להתעניין בנושא איכות הסביבה כאן לפני שלמישהו היה כאן מושג מה זה", אומר יוסי שריד, שהיה השר לאיכות הסביבה בשנים 1996-1992. "תרומתו הגדולה ביותר הייתה שהוא לימד קודם כול את חברי הכנסת והשרים, שהם בדרך כלל קשי הבנה, ולאחר מכן את הציבור הישראלי שיש דבר כזה שנקרא 'איכות הסביבה', שמעסיק מאוד את הבריות בעולם, ורק אצלנו לא שמעו עליו כי אנחנו כידוע לא חלק מהעולם. אנחנו אי בודד. זו זכותו הגדולה, והוא התמיד לעסוק בזה גם אחרי שהיה חבר כנסת. זה היה חשוב לו. אם זוכרים אותו? לא זוכרים אף אחד. אז גם אותו לא זוכרים. זוכרים רק את אלה שראוי לא לזכור אותם".

בינואר 2006 מונה חבר הכנסת גדעון עזרא לתפקיד השר לאיכות הסביבה, ובתקופתו שונה שם המשרד ל"המשרד להגנת הסביבה". "זה היה הרעיון של תמיר", נזכר השבוע גדעון עזרא. "אני קיבלתי את זה, ופעלתי לשינוי השם. היו כאלה שלעגו לכך, אבל השם שונה. אני חשבתי שהאיש הזה ראוי בהחלט לקבל את פרס ישראל, וגם המלצתי על כך, אבל הוועדה לא קיבלה את ההמלצה. במשך השנים הוא אמר דברים, וכולם - אחד לאחד - התאמתו. הוא היה ער לבעיות של מדינת ישראל בכל הנושאים עד יומו האחרון כמעט.

"הוא היה כותב לי כל הדרך מכתבים על הבעיות שלפי דעתו צריכות להטריד אותנו, ואני יכול להגיד לך שהוא קלע בול. הוא גם עמד בראש ארגון 'חיים וסביבה', ושנים לאחר מכן מילאו רבים את התפקיד, והגוף הזה הלך והתרחב, ובלעדיו הגוף הזה לא היה מתקיים עד היום. הוא כבר לא בפוליטיקה כמעט שלושים שנה, ואני לא מכיר כמעט חברי כנסת שאחרי שלושים שנה מישהו עוד זוכר אותם, ואותו כן זוכרים. לא בטוח שהאזרחים במדינת ישראל זוכרים כולם, אבל בחוגים הספציפיים בהחלט זוכרים. אני גם בטוח ללא ספק שינציחו את שמו".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...