המחנך: רם כהן נגד צבא הגנה לישראל
הנתונים של צה"ל אינם ראויים לדפוס, כשנזכרים שבוגי היה רמטכ"ל, לא פלא שתלמידים רבים משתמטים. סלבריטאים לא יהיו אצלי מורים. אה, והגיע הזמן שנצא מהשטחים. רם כהן, מנהל התיכון המושמץ ביותר בתל אביב, מחלק ציונים
הפרסום עורר מחדש את הוויכוחים הישנים בנושאים סרבנות והשתמטות, וכן את השאלה מהו שירות צבאי "משמעותי".
אחד מאלה שמסרב לעבור על פרסום הרשימות לסדר היום הוא רם כהן (43) המנהל של תיכון עירוני א'. "הצבא מרשה לעצמו, בחוצפה ובגסות רבה, לפרסם לא את טבלאות המתגייסים אלא את טבלאות אלה שהולכים ליחידות קרביות", תוקף כהן.
"במקום להתמודד עם שאלות אמיתיות כמו איך חטיבת חי"ר נראית, מה עם תופעת הטרטורים ואיזה יחס החיילים בחיל השריון מקבלים, הוא שולח לעיתון מסוים את הנתונים המטעים האלה, ומשאיר לטוקבקיסטים לעשות את העבודה בשבילו. זה חמור, זה נמוך ולא ראוי".
כלומר הבעיה היא בצבא, שמדליף נתונים מטעים?
"מנהיגי הצבא שמרשים לעצמם לפרסם טבלה כזאת לא ראויים מבחינתי להערכה ולהבנה. אני חושב שזה סוג נמוך מאוד של רצון להשיג שיח ציבורי. הצבא מתחיל לתת לנו טיעונים מי מגיע ולאיפה. אולי אנחנו נתחיל לתת את הטיעונים על היחס שהתלמידים מקבלים אצלו? מעניין אותי לדעת אם הצבא יכול לפרסם נתונים כמו כמה תלמידים מתגייסים ליחידות קרביות ועוזבים אותן בעת שירותם הצבאי.
אני בטוח שהנתונים האלה יהיו איומים כי היחס ביחידות הקרביות הוא יחס מזלזל, משפיל, מעליב ובתנאים לא תנאים. תקופה ארוכה מאוד עשיתי מילואים, ואני חייב לומר שבכל פעם שהייתי מקבל צו, חודש קודם לכן כבר הייתי בדיכאון. צבא לא אמור להיות כיף, אבל בעידן הזה הוא גם לא צריך להיות צבא שמספק תנאים כמו אלה במלחמת העולם השנייה".
כן, המנהל כהן כועס, ונמאס לו לשמור בלב. בריאיון מיוחד לזמן תל אביב לרגל פתיחת שנת הלימודים הוא מוציא קיטור על כל מה שמדיר שינה מעיניו, וזה כולל לא מעט נושאים: היחס שלנו לפלסטינים, התבטאויותיו האחרונות של הרמטכ"ל לשעבר משה "בוגי" יעלון על תנועת שלום עכשיו ("הם וירוס"), שכר המורים ויוזמתו של שר החינוך להכניס מורים-סלבריטאים לבתי הספר.
כהן, כמו שכבר הבנתם, גם לא נשאר חייב לצה"ל ולכל אלה שמותחים ביקורת על "תיכון המשתמטים" - הכינוי אשר דבק בבית הספר שהוא מנהל. בסודי סודות הוא גם מגלה לנו שאולי יקבל לידיו את ניהול התיכון החדש המוקם בימים אלה בצפון העיר.
לעירוני א'
מלבד זה, ולהבדיל משכונת התקווה, עירוני א' שוכן במרכז תל אביב - בין הסינמטק, שמקרין סרטים כמו "ג'נין ג' נין", ובין בית העיתונאים ומעוז ההפגנות, המוכר גם בכינויו כיכר רבין. רבים מהתלמידים הם בנים של בוהמיינים, אנשי עסקים וסלבס תל-אביבים, שחונכו על ברכי הליברליזם והדעתנות.
בשמונה השנים האחרונות ספג כהן, שבעצמו גדל בשכונת התקווה, לא מעט ביקורת בשל נתוני צה"ל, שלפיהם חלה ירידה באחוזי הגיוס של תלמידי התיכון, ובו בזמן עלה מספרם הגבוה יחסית של סרבני הגיוס והמשתמטים. על רקע זה קרא לו לפני כשנתיים ארנון גלעדי, סגן ראש העירייה לשעבר וחבר המועצה בהווה, להתפטר.
מנגד, כשיזם כהן פעילויות חינוכיות לעידוד הגיוס לצה"ל, כוונה אליו האש גם מבית - תלמידים רבים והוריהם טענו כי הוא מנהל מיליטנט ו"ציוני מדי", שבכל אירוע מקפיד לשרבב לנאומיו נושאים כמו הגשמה וערכים, אבל אינו מבין לעומק את החומרים הייחודיים שקורצו מהם תלמידיו, המרובים כישורים אמנותיים, או משכיל להתמודד עמם.
עכשיו הגיע כהן למסקנה שעליו להשיב מלחמה, ואחרי הכול - הוא לגמרי ראוי לזכות זו: בשנים האחרונות הוא העלה מאוד את שיעור הזכאות לבגרות בתיכון - מ-86.34 אחוזים בשנת תשס"ז ל-95 אחוזים בתשס"ח, וגם הקפי( את הביקוש לעירוני א' הקפצה ניכרת: מ-151 נרשמים בתשס"ט ל-)1) בשנת הלימודים הקרובה - תש"ע.
"אני לא יכול לנהל בית ספר לפי מה שהביקורת אומרת", מרחיב כהן את המתקפה. "אנחנו מנהלים בית ספר מיוחד מאוד, ערכי ואיכותי מאוד. מה זה'תיכון המשתמטים'? אני אתן לך נתונים מדויקים: יש אולי שישה או שבעה תלמידים מדי שנה שלא מתגייסים, וזה כל הסיפור!"
אתה מאלה שמתעקשים כי חובתם של כלל תלמידי ישראל להתגייס לצבא.
"נכון, ואני חושב שצריך להעניש בצורה חמורה מאוד את מי שלא מתגייס. תלמיד כזה, צריך להתעקש אתו ולא לשחרר אותו לפי סעיפי קב"ן עלומים. אותם שבעה תלמידים שהולכים לקב"ן ולא מתגייסים יכולים בהחלט להתגייס. אם הם רוצים לעשות את כל שירותם הצבאי בכלא 4, שיעשו אותו בכלא 4. לטעמי , אין שום הסבר מניח את הדעת למה הם לא רוצים להתגייס, חוץ מאשר פינוק. קשה לי להסכים עם תופעה כזו - שתלמיד פתאום נזכר ביום הגיוס שלו שהוא פציפיסט-ולהבין אותה".
וכהן יודע בהחלט על מה הוא מדבר; תלמידיו הפכו אותו עם השנים לשועל קרבות ותיק והיום, אפילו שלדבריו הוא עדיין לומד עם מי יש לו עסק, הוא מזהה בקלות את ריח ההונאה:
"מרבית אלה שאומרים שיעשו שירות לאומי במקום צבאי, בסופו של דבר לא עושים אותו. הם עוזבים אחרי כמה חודשים או שנה. עכשיו אני גם לא מכניס לבית הספר עמותות שרוצות להציע לתלמידים לעשות שירות לאומי מכיוון ששירות לאומי אינו קבוע בחוק כמחליף שירות בצבא".
כשכהן מזכיר את הצבא ואת מנהיגיו הוא מתכוון בעיקר לאחד מהם. בריאיון אתו בשבוע שעבר הוא עוד היה נסער מהתבטאויותיו של הרמטכ"ל לשעבר יעלון, אשר נחשפו יום קודם לכן בחדשות ערוץ 2; בכנס של תומכי פעיל הימין הקיצוני משה פייגלין בהתנחלות לשעבר חומש בשומרון הוא כינה את אנשי שלום עכשיו והאליטות "וירוסים".
"לשמוע את האיש הזה, שהוא השר לעניינים אסטרטגיים והמשנה לראש הממשלה, עומד בחומש ואומר את מה שהוא אומר - זה אנטי-מנהיגות, זה מסוכן מאוד ומשדר פגיעה בשלטון החוק ואנרכיה במדינה", קובע כהן. "כשאדם כזה מרשה לעצמו לדבר על רמיסת החוק ולא נותן אפילו אלטרנטיבה על איך הוא רואה את הפתרון של הפלסטינים, אבל כן קורא להתלהמות ולחימום האווירה ולהמשך ההתיישבות והכיבוש בשטחים זה נורא. כשנזכרים שהאיש הזה היה עד לא מזמן הרמטכ"ל, לא פלא שתלמידים רבים מביעים חוסר אמון בהנהגת הצבא".
מה הקשר?
"אני בהחלט רואה חוט מקשר בין מה שקרה לדוגמה ב"בר-נוער" ובין זה שרמטכ"ל לשעבר עומד וקורא לאליטות ולשלום עכשיו'וירוסים'. גם אם יתברר שהרציחות התבצעו על רקע אהבה נכזבת, אז מה שאמר חבר כנסת זה או אחר על כך שהומוסקסואלים מגעילים אותו זה לא משהו שמוביל להרג? לצערי הרב, יש קשר בין אותו שר ובין אותם אנשים שבוחרים בסופו של דבר לפגוע ב'וירוסים', ולא משנה אם הווירוס הומוסקסואל או שמאלני".
להלן תזכורת קצרה של כמה אירועים שהעניקו לעירוני א' את הסיקור הנרחב בתקשורת ואת כינויו המפוקפק "תיכון המשתמטים": בינואר 2005, במחאה על הגעתו של תת-אלוף יוחנן לוקר מחיל האוויר לבית הספר, קשרו את עצמם שלושה תלמידים לגדר בית הספר.
בתחילת אותה שנה הושלכו מהקומה האחרונה של בית הספר מאות כרוזים שקראו לדה-מיליטריזציה של עירוני א'. ב-2004 פרצו כמה תלמידים לבית הספר כיממה לפני טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ותלו בכניסה לחדר מורים שלט שקרא לא להתגייס לצה"ל.
גם תלמידי המגמה לאמנות פלסטית לא טמנו ידם בצלחת, ובין עבודותיהם היה אפשר למצוא דגל ישראל צבוע באדום-לבן ומתחתיו דיוקן עצמי של האמן בעירום, רישום של היטלר ולראשו כובע טמבל מעוטר סמלים ישראליים ומגן דוד עם איבר מין זכרי ואקדח בתוכו.
יש תחושה שלא פעם אתה מזגזג. בהתחלה עמדת לצד התלמידים, וכשהתחלת לקבל ביקורת שלילית, נקטת פעולות קיצוניות כמו הבאת קצינים להרצות בתיכון.
"לא תמכתי מעולם בילד שאמר שהוא לא רוצה לשרת בצבא, ההפך הוא הנכון. הדבר שאני מכה בו על חטא, הוא שלא נקטתי עמדה מידית כשהחל כל סיפור ההשתמטות. למשל, לאותו אירוע שהתלמידים קשרו את עצמם לשער במחאה על כניסתו של מפקד צבאי בכיר (לוקר, ק"ס) לבית הספר אני התייחסתי בסבלנות ובהבנה.
בדיעבד, הייתי צריך להגיב בצורה תקיפה הרבה יותר. אבל שנה אחרי כבר הבנתי שאי-אפשר לעמוד מהצד ולאפשר התבטאויות שקוראות לסרבנות או להשתמטות. אני חושב שלבית ספר צריכה להיות עמדה שהוא צריך לומר אותה, להדגיש אותה, לבצע אותה ולקדם אותה. אני לא מדבר על להמליץ להם ללכת ליחידה קרבית או לא. התפקיד שלי הוא רק לגרום לכך שהם ילכו לשרת בצבא".
מהי באמת העמדה שלך?
"אני חושב שהתפקיד שלי כמחנך וכמוביל מערכת הוא לבוא ולומר שאם אנחנו מחנכים לערכים, אנחנו גם צריכים להביע עמדה ערכית. אי-אפשר לבוא ולומר שיש לכבד את האדם באשר הוא אדם, ואז לתת דוגמאות לאי-כיבוד אדם. אני חושב שמה שאנחנו עושים היום בשטחים זה דבר שיום אחד יסתיים.
"לא לעולם נוכל לשלוט על עם אחר, ויש מקום לבוא ולומר את הדברים האלה ולהתחיל להיערך ולהכשיר את הלבבות לקראת יציאה מהשטחים. לאחרונה ניהלתי דיאלוג עם אנשי קבוצה דתית בירושלים. באחת הפגישות שאלתי אותם מה הם רוצים שנעשה עם מיליון ערבים שנמצאים בשטחי יהודה ושומרון. הפתרון מבחינתם היה במילים פשוטות'בעזרת השם זה יסתדר'.
"יש איזושהי תפיסה משיחית הזויה שפעם יימצא הפתרון. הקבוצה הזאת, אותם אנשים שנמצאים בשטחים מסיבות אידאולוגיות, לא מספקת לי תשובה אמיתית לאיך היא רואה את הפתרון. מי שמספק היום את הפתרון לשמחתי הן קבוצות המרכז והשמאל, אלה באות ואומרות - יש פתרון אחד: שתי מדינות לשני עמים. אי-אפשר אחרת".
כהן לא עוצר באמירה הזאת. עדיין כבד לו על הלב: "אני מוכן מחר בבוקר לספח את השטחים, אבל אני לא מוכן להחזיק אזרחים מדרגה שנייה: אם אני מספח את השטחים, בוא ניתן להם את האפשרות לבחור ולהיבחר. אם אנחנו לא יכולים לתת להם את האפשרות הזאת, בואו ניפרד מהם.
אי-אפשר לעד לבנות כאן כבישים ליהודים וכבישים לערבים, אי-אפשר לעד להגיד להם כמה חומוס וכמה זיתים הם יכולים להעביר במחסום לישראל, אי-אפשר לעד לתת להם לנסוע לאירופה דרך ירדן, ואי-אפשר לעד לדכא אוכלוסייה שלמה ולקוות ולצפות שהם יאהבו אותנו".
להנהגה הפלסטינית אין אחריות למצב הזה?
"אין ספק שחלק מההנהגה שעומדת מולנו אכזרית ומנוולת כלפי מדינת ישראל וכלפי העם שלה, ואין ספק שכשיש פיגועים וכשיש הפגזות על שדרות ועל אזור הדרום זה בהחלט מציף בנו רגשות של כעס ונקמה. עם זאת, אני לא יכול להתעמר במיליון וחצי אנשים שנמצאים עכשיו בעזה. לאחרונה נודע לי למשל אילו חומרים לא עוברים לעזה. יש מקום אולי לא להעביר חומרים שיכולים לספק תשתית לפצצות ולטילים, אבל לא להעביר ספגטי ולא להעביר קפה ולא להעביר דלעת כי זה מותרות?!"
מה קרה שפתאום בא לך להגיד את כל זה?
"מכיוון שלאחרונה אני עד לתופעות חמורות באמת, ואני מתחיל להיות קצת מבוהל מהשאלה לאן המדינה הזאת הולכת? אני גם מודה שגם אני מתפתח וגדל כאדם, וקרו לנו הרבה דברים בשנים האחרונות. כרגע אני גר במודיעין, שזה בתחום הקו הירוק, אבל אנחנו קרובים מאוד לכפרים ערביים, ואני רואה לפעמים את האנשים שמגיעים בשעה 16:00 אחר הצהריים ממקום העבודה שלהם, וצועדים קילומטרים בהרים לכיוון הכפרים שלהם. הלב כואב.
"לראות את הדברים האלה ולא לצעוק 'אני רוצה פתרון!' זה לעשות שקר בנפשך. מה שבוגי יעלון וכל הפייגלינים מציעים לי זה לא פתרון אלא מלחמה. אני מקבל לפעמים את האי-מיילים האלה ש' מוכיחים' שלא היה פה בזמנו עם ערבי, אבל גם לא הייתה כאן ישות לאומית יהודית כל השנים. אז אנחנו היינו פה בנציגות של 300 אנשים, ולהם הייתה נציגות של מאה, אז שנתווכח כל הזמן? אני מתכוון לבוא ולומר היום לתלמידים שלנו'תחתרו לשלום'.
זה חינוך לכבוד האדם וחירותו. הגיע הזמן שמנהלי תל אביב יקומו ויאמרו משהו על הכיבוש. יבואו אחר כך הטוקבקיסטים ויגידו שהמנהל שמאלני ובגלל זה התלמידים לא מתגייסים וימליצו לפטר אותי, אבל בין זה ובין זה אין כל קשר".
כאמור, בשנתיים האחרונות כהן מתגורר במודיעין. הוא גרוש ואב לשניים: בתו יסמין עולה לכיתה י"א ובנו ירדן עולה לט'. ביסודי הוא למד בבית הספר הירדן )ולימים ניהל אותו(. על אף האתגר המקצועי שעמד בפני כהן, אז בן 28 - לנהל בית ספר בשכונת התקווה קשת היום - החוויות הזכורות לו משם הן קשות בעיקרן.
"שנתיים אחרי שניהלתי את הירדן, עוד רדפו אותי בלילה מקרים סוציאליים קשים שטיפלתי בהם, והייתי בוכה מהם. אם להיות כן, חלק מהתשלום ששילמתי עבור ניהול בית הספר הזה עלה לי אפילו בחיי המשפחה".
בתיכון הוא למד בפנימייה של תיכון בויאר הירושלמי, ובצבא שירת בהנדסה קרבית ובמודיעין. עם שחרורו למד באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון בסוציולוגיה וייעוץ חינוכי ולתואר שני במנהל חינוכי. כיום הוא משמש גם נציגם של מנהלי התיכונים בתל אביב. את יוזמתו האחרונה של שר החינוך גדעון סער, שלפיה ילמדו מאה אנשי ציבור מהתחומים מחקר, תקשורת, אמנות וספורט, בתחילת השנה שיעורים לתלמידי התיכונים, כהן דוחה על הסף.
"זו יוזמה שאני קצת מתקשה להבין למה היא צריכה להתקיים בתחילת השנה", הוא מסביר. "זה פרויקט מבורך, ויש לקרוא לאנשי תקשורת ולאנשי רוח להגיע לבית הספר ולהרצות בפני התלמידים, אבל אני לא מבין למה זה צריך להיות דווקא ביום הראשון של שנת הלימודים. ביום הראשון ללימודים התלמיד צריך להיפגש עם המורה שלו ולהתחיל את הקשר והאטצ' מנט הראשוני. לבוא ולומר לתלמיד'אתה בר מזל כי קיבלת את א.ב. יהושע או את פרופסור אבני שיגיע וילמד אצלך בכיתה שעה אחת' זה נראה לי שום דבר משום דבר. סירבתי להכניס את הפרויקט הזה לבית הספר מכיוון שביום הראשון אני צריך לכבד את התלמידים שלי ולכבד קודם כול את המורים שלי, בזה שאני אתן להם לבנות עם התלמידים שלהם את השנה ולתאם אתם ציפיות".
ואם כבר אנו עוסקים בציבור המורים, לכהן יש גם מה לומר על מצבה העגום של מערכת החינוך בכל הנוגע לגובה המשכורות: "היום איאפשר להכריח מורים לצאת להשתלמות, ואנחנו המנהלים עומדים לפעמים חסרי אונים מולם. אנחנו לא יכולים להכריח מורים להשתלם, ואנחנו מוגבלים מאוד בלהביא אותם למפגשי ערב. אתה לא יכול ליצור שיח חינוכי בבית הספר כי אין לך הציבור לעבוד אתו, ואי-אפשר לנהל בתי ספר כשמורים בשעה 14:00-13:00 לוקחים את התיק והולכים הביתה. זה לא באשמתם של המורים, זו מערכת השכר ומערכת העבודה היום. השינוי חייב להגיע, וצריך להתחיל בהעלאת שכר המורים לפי שניים אפילו, אבל במקביל - שהם יישארו בכל יום עד השעה 16:00".
מה אתה חושב על תפקודו של מנהל החינוך בעירייה?
"אני יכול לספר שקיבלתי לא מעט הצעות לעבור ולעבוד בערים אחרות, ולא עשיתי את זה כי אני חושב שיש לנו פה מערכת חינוך מהמשובחות שיש בארץ, אם לא המשובחת שבהן".
עם זאת, לכהן יש טענה אחת כלפי מחזיק תיק החינוך בעיר, ראש העירייה רון חולדאי: "התקופה הכי טובה שהייתה לי בעירוני א' הייתה כשברחוב הוברמן היה מרכז יוגה, והמנהל הבריז פעמיים בשבוע כדי לעשות יוגה שעה וחצי. שם הבנתי איזה כוח יש בשקט.
"את המרכז סגרו בסופו של דבר כי ראש העירייה בונה שם את מגרש החניה הענקי ואת הרחבה שמול היכל התרבות, ונגרמה לי ממש פגיעה באיכות החיים. אחרי שכל השרירים שצברתי בחדרי הכושר לא עמדו לי לרגע מול מורה שהראתה לי תרגיל פשוט, ואני לא הצלחתי להזיז רגל מימין לשמאל, הגעתי להבנות עמוזז קות כמו כמה עוצמה יש בשקט".
אז חוץ מהיוגה, שכבר איננה, כהן מבקר תדיר בחדר כושר, ותוך כדי הריצה גם צופה בערוץ האוכל. חוץ מזה הוא אוהב לבשל, לקרוא, לטייל מוקדם בבוקר בהרים ליד מודיעין ולדון עם עצמו בדברים שמטרידים אותו כי החלטות הוא מקבל בהליכה.
איזה מנהל בעיר הוא דוגמה למופת לדעתך?
"ידעתי בעיר תל אביב לפני כעשור תקופות שמנהלים השתלחו בהן אלה באלה בתקשורת, ראיתי מנהלים שגנבו תלמידים ופיתו אותם תמורת הסעות וכסף. הדברים האלה, לשמחתי הרבה, לא קורים היום. אני רוצה לפרגן לקבוצה של מנהלים שעובדים בדרום העיר - קארן מביאליק-רוגוזין, אבי מעירוני ט', בנזי מעירוני ז', דניאל מרוז מצקין, אייל מסינגאלובסקי ולקבוצת המנהלים הערבים - שעושים עבודת קודש.
לדעתי, צריך להכתיר אותם כאנשי השנה. כמי שניהל בית ספר יסודי בדרום תל אביב ויודע מה זה לנהל בית ספר תיכון שכמה בתי ספר יסודיים מתנקזים אליו, אני חושב שהמשימות החברתיות והחינוכיות שעומדות על כתפיהם זה דבר שאני לא בטוח שהייתי מסוגל להתמודד אתו".
עם סמים ואלכוהול אתה חייב להתמודד מדי פעם, לא?
"כשהורים שואלים אותי על הנושא הזה, אני קודם כול מפנה את האצבע המאשימה לכיוונם. הם אלה שצריכים לבדוק אם הילד שלהם הולך למסיבה ושותה, אם הוא חוזר הביתה עם עיניים אדומות ואם הוא משתמש לא נכון בכסף שקיבל מהם. בכל פעם שאנחנו נתקלים בילד שנתפס שותה או משתמש בסמים מתברר שזה לא נעשה מעולם בתחומי בית הספר. האלכוהול על פי רוב כבר נמצא בבית, והילדים נוהגים לעשות את הדברים האלה במסיבות ביתיות או בגינות ציבוריות בקרבת הבית.
בתחילת השנה אני מדבר תמיד על העניין עם ההורים, ומפנה אליהם את עיקר המאמץ. בית הספר שלנו נקי לחלוטין, ובעקבות חוק העישון, גם פינת העישון שהייתה איננה". יש להבין שלכהן חשוב מאוד להציג לתלמידיו גם את הפן האבהי והחברמני באישיותו, ולכן פעם-פעמיים בשבוע הוא מפשיל שרוולים, נכנס לקיוסק הבית הספר ומטגן לתלמידים חביתות. "אני מרגיש שהם הילדים שלי", הוא מסביר. "אין לי העניין הזה של'המנהל המרוחק'. מול הקשוח של הצבא, חשוב גם להראות לילדים צד אחר, ואני אוהב מאוד לעשות את זה".
זה לא מעצבן את בעל הקיוסק שאתה נכנס לו לעסק?
"לא, אני ממש עוזר לו. אני חושב שאנשים מסמפטים אותי מאוד. גם ככה בכל הפסקה אני נמצא בחצר, אז למה שלא אעזור? "
איזה ציון אתה נותן לעצמך בתור מנהל?
"אני חושב שאני מספק את כל הציפיות שתלו בי, ושהקהל ישפוט וייתן את הציון". לסיום , איפה אתה רואה את עצמך בעתיד? "זו שאלה קשה מאוד. אני די מפונק מהבחינה הזאת, וקשה לי מאוד לשאת את שלבי הביניים. הייתי שמח מאוד לנהל פעם מחוז או מנהל חינוך של עיר, אבל כדי להגיע לשם צריך לעשות המון תפקידי ביניים, לפעמים גם אפורים. בכל אופן, התפקידים האלה קורצים לי, והייתי שמח לעשות אותם, ומשם לקפוץ פעם להיות מנכ"ל משרד החינוך. בינתיים אני מסתפק בלנהל בית ספר. אני גם מעורב היום בבנייה של התיכון החדש שמקימים בצפון העיר, ואולי גם אגיע לשם".
מה עם פוליטיקה?
"אני לא רואה את עצמי מסוגל מחר בבוקר לאסוף קולות בשוק ולהגיע לנאום בכנסי המפלגות. עם זאת, אני חושב שלהיות חבר כנסת זו זכות גדולה מאוד, והייתי שמח מאוד להיות שם יום אחד. אני לא פוסל גם את האפשרות לרוץ יום אחד לראשות העירייה. בבחירות האחרונות הייתה קבוצת הורים בבית הספר שניסתה להריץ אותי לתפקיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם