בגובה העיניים עם יחזקאל גבאי

הוא נולד במרכז ירושלים, אבל עבר לאווירת הכפר בגבעה הצרפתית. דור 14 בארץ ישראל. ושבר שלוש שיניים קדמיות במשחק כדורסל. יחזקאל גבאי, בו 65, מנכ"ל עמותת "רנה קסין", נשוי + 3, פותח עוד שנת לימודים, ועדיין מתרגש

רונית מזרחי, יורי בלכרוב | 28/8/2009 10:36

מרכז העיר
"שם נולדתי. מול ז'ראר בכר, בבניין שבנה הסבא שלי. זו שכונת נעוריי, היא נקראת מרכז העיר. למטה זו נחלת אחים ובדיוק מולנו חיו החרדים בכנסת ישראל. את עצמנו אני לא יודע איך מגדירים. אנחנו היינו אנחנו, לחרדים מכנסת ישראל היינו קוראים האשכנזים ולאלה שבאו מנחלאות היינו קוראים הכורדים, אין לי מושג למה, ככה זה היה. הזיכרונות שלי נהדרים.

יחזקאל גבאי. איור: יורי בלכרוב

"היינו הולכים ברגל כל היום, אף אחד לא היה דואג לנו, לא הייתה סכנה. הייתי הולך עם אחי יורם לקייטנה בחופש. היינו יוצאים ב-8:00 כאילו הולכים לקייטנה, משחקים כדורגל כל היום כשחזרנו הוריי היו שואלים איך היה בקייטנה והיינו אומרים שנהדר. חודש שלם היינו משחקים. חודש שלם וההורים בטוחים שאנחנו בקייטנה. היינו שכונה עם משחקי כדורגל ומשחקים מכל הסוגים, היינו קונים כדורים ומתקנים אותם בשוק".

חברון
"אבא שלי נולד בחברון. בגיל 16 הוא עבר לירושלים בתור נער שליח בבנק לאומי ויצא לפנסיה כמנהל בנק לאומי בירושלים, מה שאומר שאז לא היה צריך שום דבר פורמלי - מי שהיה טוב, התקדם. הוא היה גם מורה למוזיקה לערביות העשירות של חברון. הוא למד לבד והרבה שנים הוא גם ניהל את הבנק וניגן בעוד ובכינור. אני דור 14 בארץ משני הצדדים. המקור הרחוק מצד אחד זו עיראק ומצד שני זו ספרד, דרך רודוס".

מחנה יהודה
"שוק מחנה יהודה קרוי על שם הדוד של אמא שלי ממשפחת דנון, מכיוון שלמשפחה היו אדמות שם. סבא שלי מצד אמא, אברהם אלמליח, גר במחנה יהודה. הוא כתב את המילונים הצרפתי-עברי והערבי-עברי הראשונים, והיה חבר הכנסת הראשונה מטעם סיעת הספרדים. הוא היה סגן ראש עיריית ירושלים בזמן הבריטים".

בית הספר כרמיה
"בכיתה ט' עברתי מהגימנסיה לבית הספר רנה קסין, מה שהיה נקרא כרמיה. בעצם בית הספר כרמיה היה בשוק. אני למדתי בבית הספר רנה קסין המיתולוגי וכשמוניתי למשרת מנהל, 11 שנה מהיום שסיימתי את בית הספר, נהפכתי למנהל של רוב המורים שלי".

ירושלים
"העיר שנולדתי בה. כל משפחתה של אמא שלי גרה 200 שנה בעיר. ירושלים שלפני 1967 היא בשבילי משהו שבו גדלתי והכרתי. אמא שלי התרגשה משחרור ירושלים, כי אנחנו נולדנו בעיר הסגורה. היום זה סיפור אחר. תראי, ירושלים היא מרתקת מבחינה זו שהיא מאחדת את הערבים, את החרדים ואת החילונים, יש בה הכול. היום אני רואה את האנטי בין חלקי האוכלוסייה, אני רואה בבית הספר את האנטי שנוצר כלפי הערבים והחרדים וזה כואב. מצד שני, יש לה פוטנציאל להפוך לעיר מרתקת וטובה כאשר האנטי הזה יעבור ואני מקווה שזה יקרה עוד בזמני".

הגבעה הצרפתית
"גרתי ברמת אשכול עד שהשכונה התחרדה ועברתי לגבעה הצרפתית. מאז אני גר בה ושניים מתוך שלושת הילדים שלי ירושלמים. הגבעה הצרפתית היא שכונה שמאוד אהבתי לגור בה. כמוני, היא התבגרה והיום אין בה כמעט ילדים, וזה עצוב.

"אני זוכר שכשהייתי יוצא ב-6:00 בבוקר לקחת את העיתון הייתי עושה את זה מהר כדי שכל הילדים

של בית ספר שלומדים בשעת אפס לא יראו אותי לוקח עיתון. היום אני יכול לצאת לעמוד רבע שעה ואף ילד לא עובר, לצערי. זו שכונה חמודה. אתה גר בעיר ומרגיש כמו בכפר, אנחנו גרים מול עיסאוויה, שומעים ציפורים. אין אוטובוסים בחלק התחתון ולכן אני אומר שטוב לי בירושלים וכרגע אני לא מתכונן לעזוב אותה".

ניר ברקת
"מכיר אותו כמה שנים טובות, עוד לפני שהיה חבר עירייה. אני חושב שהוא הבטחה גדולה ומקווה שהוא יצליח. הוא עושה את הצעדים המתאימים להפוך את ירושלים למקום יותר טוב. אני חושב שהפיכתה לעיר שאין כמוה בעולם תתרחש רק אחרי שיהיה הסדר של שלום והקטע של השנאה והאנטי של אוכלוסייה אחת לשנייה יתפוגג.

"אני חושב שהיא יכולה להיות עיר מופלאה ואני חושב שהוא עושה את הצעדים הראשונים. הוא לקח את תיק החינוך, וזה ייאמר לזכותו. אגב, גם אהוד אולמרט לקח את תיק החינוך בשנים הראשונות וגם איתו היו לי יחסים מאוד טובים. בכל מקרה, אני חושב שברקת מתחיל להשפיע וניכר שיש התייחסות רצינית לחינוך. היום מרגישים שמתייחסים גם לחינוך הממלכתי אחרת. יש עם מי לדבר; פניות לעירייה בכלל, לגזברות ולראש העירייה נענות. אני מקווה שנרגיש את זה משמעותית יותר בשנת הלימודים הקרובה".

עמותת "רנה קסין"
"זה סיפור מעניין. הקימו אותה בתחילת שנות השבעים עבור בית הספר רנה קסין. היא הוקמה כגוף משותף בין עיריית ירושלים לחברת 'אליאנס כל ישראל חברים', שלפני כן הייתה בעלת בית הספר. אני הקמתי את חטיבת הביניים רנה קסין השנייה בעיר ואחת הראשונות בארץ. עד אז לא היו חטיבות ביניים. בשנת 1971 עברנו עם 150 ילדים ו-13 מורים לבניין שבו אנחנו נמצאים היום. בשנת 1978, כשהייתי מנהל בית הספר, היו כבר יותר מ-2,000 תלמידים.

"בשנת 1975 הבינו באליאנס שבית ספר בסדר גודל כזה הם לא יוכלו לשאת מבחינה כלכלית ואז הקימו את עמותת 'רנה קסין' שמטרתה לנהל את רנה קסין. בשנת 1981, כשבנו את בית ספר זיו, הייתה הקפאה של משרות בעירייה ולכן אי אפשר היה להכניס מורים שיוכלו להיות עובדי עירייה, אז צירפו את בית הספר לעמותת 'רנה קסין'. בשנת 1990 הקמתי את בתי הספר התיכוניים בפסגת זאב, תחת השם קריית חינוך, וגם אותם צירפנו לעמותה.

"אז יוצא שבעצם העמותה התחילה כעמותה לניהול רנה קסין ובשנות התשעים כבר היו לה ארבעה בתי ספר תיכוניים. בתחילת שנות האלפיים העבירו לנו את הניהול העצמי ביסודיים ובתיכוניים ועוד פרויקטים חינוכיים של עיריית ירושלים שמנוהלים על ידי עמותת 'רנה קסין'. אני מנהל העמותה כבר חמש שנים".

אזורי רישום
"אני הראשון שפתח אזורי רישום בצפון העיר. עשר שנים אחר כך התחילו לפתוח את אזורי הרישום בשאר חלקי העיר. נתנו לכל ילד שסיים כיתה ו' לבחור אם הוא רוצה ללמוד בפסגת זאב או ברנה קסין וכמובן גם בחירה בתיכון. ועדת הקבלה הייתה משותפת וכמנהל קריית התיכונים הייתי יו"ר ועדות הקבלה".

מעלות דפנה
"בעוד חודשיים חטיבת הביניים במעלות דפנה נסגרת ועוברת לבניין של התיכון. זה עצוב שזה קורה לרנה קסין, וזה קורה בכל העיר. כשמוניתי למשרת מנהל רנה קסין היה בית הספר הגדול ביותר בעיר. היום הוא עדיין בית הספר הממלכתי הגדול ביותר, אבל לעומת 2,300 תלמידים שהיו לנו בזמנו, היום אנחנו עם 1,400. מצד שני, ברגע שיש מקום בבניין הזה אין סיבה שנחזיק בניין נוסף. מגיע לחרדים שיהיה להם בניין משלהם, אם אני לא צריך אותו. בכל מקרה, זו הוצאה כפולה להחזיק שני בניינים".

התחרדות
"טוב, לא צריך אותי בשביל לראות שהרבה מאוד שכונות בירושלים הולכות ומתחרדות, אבל זה חלק מהדמוגרפיה והדמוקרטיה. יש מצב דמוגרפי שאולי בעיניי הוא בעייתי, אבל בעיני החרדים זו הצלחה. העיר מתחרדת, אבל אני מקווה שבאיזשהו שלב ההתחרדות הזו לא תהיה בעיה לירושלים, אלא להפך – שייווצר מצב שבו יש אוכלוסיות שונות בירושלים שמקבלות אחת את השנייה וחיות יחד אחת עם השנייה".

שר החינוך גדעון סער. צילום: ראובן קסטרו

גבעת התחמושת
"הייתי בחטיבה הירושלמית במלחמה והייתי בתצפית על גבעת התחמושת. החטיבה הירושלמית אמורה הייתה לכבוש את גבעת התחמושת. למזלנו הגדול, אני חושב, המלחמה בדרום הסתיימה מהר מאוד ואז היו את הצנחנים. אחרי המלחמה היה ברור שהחטיבה הירושלמית הייתה מתקשה מאוד לכבוש את גבעת התחמושת. אחרי שנתיים הביאו אותי לראות שכאן יקימו את בית הספר רנה קסין".

מתמטיקה
"מאוד אהבתי ללמד מתמטיקה. הייתי מאושר, מפני שלפי דעתי זה אחד המקצועות הכי מתוחכמים, אפשר לעשות עם זה הכול; הייתי יכול ללמד מתמטיקה עם רומנטיקה, למשל איך בהסתברות אתה בוחר בן זוג. יש למקצוע הזה את ההיגיון שלו והייתה לי הרבה הצלחה עם תלמידים שהיו מגיעים מפוחדים ממתמטיקה ואחרי השיעורים הם לא כל כך פחדו".

טניס
"שנים שיחקתי כדורסל עם התלמידים בהפסקות ובסוף היום. באיזשהו שלב שברתי במשחק שלוש שיניים קדמיות וחבר שלי ששיחק איתי כדורסל הזמין אותי לשחק טניס. כשהייתי ילד היינו משחקים טניס במועדון של חיילים בריטים ואחרי שהם עזבו המגרשים נשארו, איפה שז'ראר בכר היום. הקשבתי לעצתו של חברי ו-25 שנה אני משחק טניס שלוש פעמים בשבוע, אפילו משתתף בתחרויות".

חדר מורים
"הרבה שנים ביליתי הרבה שעות בחדר מורים. היום כבר לא. אני עובר, אבל לא נמצא שם ממש. הרי אני כבר לא מנהל בית הספר. זה חדר נחמד שבו מורים גם מדברים על תלמידים את הדברים החיוביים וגם מקטרים כל הבעיות של המקצוע ועל המנהלים. שם נבנה ההווי. אני מוכרח לציין שכל חיי הבוגרים אני בתחום ההוראה".

אלימות
"אחד הדברים הבעייתיים ביותר במערכת החינוך. אם היו שואלים אותי, 'מה הדבר הראשון שהיית משקיע בו כדי לשפר את מערכת החינוך?', הייתי אומר קודם כול - מלחמה באלימות. כשאני הייתי מנהל הייתה האפשרות להוציא ילדים עם בעיות משמעת מבית ספר. נחשבתי המנהל הכי ליברלי בעיר, ולא הייתי מעביר 30 אחוז מהתלמידים מכיתה ט' ל-י'.

"גם אחרי זה, כשהוצאנו אחוז יותר נמוך, הידיעה של התלמידים וההורים שבית ספר מסוגל להוציא ילד ולהגיד לו, 'אתה לא ממשיך אצלנו', הספיקה. היום כדי להוציא ילד צריך להתחיל פרוצדורה וכמעט בלתי אפשרי לסיים אותה. בכל מקרה, אני לא חושב שזה לא טוב שאי אפשר להוציא ילד בקלות; אם מובילים את רוב הילדים, גם החלשים יותר, להגיע לתעודת בגרות או לכיתה י"ב, נעשה מעשה חינוכי מצוין.

"היום כל הענשה הכי קטנה דורשת התערבות של מפקח משרד החינוך והעירייה. היום למנהל אין ביד את האפשרויות להעניש ילד וזה משפיע מאוד על המערכת החינוכית, הפתרון של האלימות קשור בהמון פעולות חינוכיות ואני תומך בלהבין את התלמידים, אבל צריך להשאיר אופציה למערכת את הילדים הקיצוניים להוציא".

משמעת
"ילד מוכרח לדעת שיש חשיבות למשמעת ושאם הוא עובר על המשמעת תהיה לו בעיה. היום חלק מההורים לרוב לא מתעניינים בילדים. הילד מרגיש בבית עם בעיות מגיע לבית ספר מעביר את הבעיות, ההורה רוצה להראות לו שהוא בכל זאת מטפל בו ואז הוא אומר, 'אנחנו נלמד את בית ספר, אנחנו נראה למנהל, אנחנו נראה למורה'. הילד מקבל את המסר הזה הוא כבר בטוח שאי אפשר לעשות לו שום דבר. ועצם העובדה שהילד וההורים ידעו שאפשר להעניש ישנה את פני הדברים".

תלבושת אחידה
"פעם היינו קמים כשהמורה נכנס לכיתה. הבעיה היא שתלבושת אחידה וגם לקום למורה זה משהו שנעשה בתנאי שיש מאחוריו משהו- אם אני לא מכבד את המורה העובדה שאני אקום לרגע לפני שהוא נכנס לא משנה שום דבר. את התלבושת אחידה ביטלתי כיוון שעל כל ילד שבא בלי תלבושת אחידה הייתי עושה מלחמה שלמה, ודיברתי עם ההורים והורה לא נותן גיבוי והכל מלוכלך, ברגע שההורים לא תמכו בזה הייתי מבזבז את זמני וזמן המורים במלחמה על תלבושת אחידה".

הורים
"רובם הם בסדר. הקבוצה הקטנה של הורים שלא מקבלת מרות ולא מקבלת את המשמעת, היא שמכתיבה לילדים שלהם את מה שקורה בכיתה וזו מחלה מדבקת. הייתי המנהל הישיר של רנה קסין יותר מ-20 שנה, לא קרה לי אף פעם שהורה צעק עליי, פעם אחת תלמיד צעק עליי. והיום לצערי זה קורה בכל בתי הספר".

סמים
"אני רואה את הבעיה היותר גדולה בשתייה ופחות בסמים. סמים הם חמורים אבל האחוז שמשתמש בהם באופן מדאיג הוא קטן למרב ידיעתי והמשטרה מטפלת בזה, באופן די יעל תופסים מישהו ודרכו מגיעים לאחרים. אם מישהו בבית בסוד שמישהו לא יודע שלושה חברים לוקחים משהו, אין לי שליטה על זה ושזה לא משפיע הרבה. הבעיה היותר חמורה זה האלכוהול, היום זה נהיה מאוד נפוץ בגילים מאוד צעירים ומשום מה ההורים מקבלים את זה בקלות, לא תמיד ההורים יודעים שהילד שותה ולא קצת.

גדעון סער
"הולך בכיוון הנכון. עדיין לא רואים מי יודע מה תוצאות, אבל יש כבר תוספת של שעות בכיתות המתאימות. יש גם הקטנה של מספר הכיתות ויש תיקונים גם בזכויות התלמיד. כמו כן ניתן יותר כוח לבתי הספר מול הילדים. צריך לעשות גם שינוי אצל המפקחים ועוד גורמים נוספים".

שעת אפס
"מאוד כעסנו שביטלו אותה. נכנענו ואני חושב שצדק משרד החינוך בעניין הזה, שעת אפס היא שעה בעייתית, לילדים קשה יותר לקום מוקדם".

יום הזיכרון
"זה אחד הימים הכי קשים שלי. אני חושב שמערכת הערכים שלי נוצרה בבית ספר, ראיתי בוגרים שנהרגו. ראיתי מה קורה למשפחות. הקטע הכי קשה היה ב-1995, כשנהרגו לנו שישה בוגרים ברצף. אז זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי, 'למה באתי למערכת החינוך ולמה לא למערכת שמי שהולך לעולמו בה אלה המבוגרים'. זה היה היום הכי קשה בחיי, ולכן עד היום אני עוד מדבר בימי הזיכרון ברנה קסין, אף על פי שאני לא מנהל. אלף תלמידים בוגרים שבאים אני עוד הייתי המנהל שלהם, אז אני מרגיש צורך".

כיתה ריקה. צילום: פלאש 90

פתיחת שנה
"עקרונית, אני כבר פותח שנים יותר מ-40 שנה. אני לא אמור להתרגש מזה, אבל לראות את הילדים מגיעים ומחפשים את החברים ואת המורים, זה מרגש".

נכדה
"נכדה אחת בת שנה, שהיום היא מרכז החיים של אשתי ושלי".

יחזקאל גבאי
"אני שמח שבחרתי את המסלול של חינוך וניהול. אני חושב שהתמורה הענקית שקיבלתי היא 20 אלף בוגרים שיש לי. בכל מקום שאני מגיע אליו הם נמצאים ובכל מקום מקבלים אותי בשמחה, כולל הורים. אז אני חושב שקיבלתי מה שרציתי בחיים".