בגרות באזרחות: יום עם כיתת הפליטים של חוות הנוער הציוני
תל אביב לא לבד. מתברר שגם בירושלים מסוגלים להפגין מדי פעם קצת חמלה ורגישות כלפי הפליטים מאריתראה ומדרפור. אלי אושרוב הצטרף ל-11 נערים פליטים הלומדים בחוות הנוער הציוני. הוא חזר מוקסם
הנערים משתתפים בהתלהבות, אבל לא נראה שמישהו מהם לוקח את המשימות של המורה נאדיה ברצינות רבה מדי. תיאטרון זה נחמד, אבל זה לא מה שיקדם אותם בחיים. המקצועות החשובים באמת יגיעו במהלך היום: עברית וחשבון. בלי הידע הבסיסי הזה אין להם סיכוי.
ואכן, ככל שמתקדם היום מפלס הריכוז של תלמידי י"א 5 עולה. בשיעור אולפן עם המורה אבישלום ההשתתפות ערה במיוחד. היום לומדים לשאול "כמה עולה?". אבישלום מקפיד להדגיש את ההבדל בין זכר לנקבה. העיניים של כל התלמידים מרוכזות בספר וכל שאלה לקהל נענית במבול של תשובות.
המחזה חוזר על עצמו בשיעור חשבון עם המורה אולגה. בי"א 5 לומדים עכשיו חיבור ארוך ובסוף השיעור אפילו מדגדגים קצת את לוח הכפל. כל תרגיל זוכה לרשימת המתנה ארוכה של תלמידים שרוצים לפתור אותו מול כולם על הלוח.
אבל מכל השיעורים, שיעור אחד חשוב כבר הפנימו תלמידי י"א 5: תפעול מכשיר סלולרי, רצוי כמה שיותר קרוב לדור השלישי. מערכת החינוך של תאגידי התקשורת היא כנראה החזקה מכולן. כמו ישראלים טובים וחסרי מנוחה, גם התלמידים של י"א 5 מחזיקים
במקרה של הכיתה הזו, לתלמידים יש תירוץ טוב לשימוש אינטנסיבי במכשיר הנייד. הטלפון הוא הקשר היחיד למשפחה שמעבר להרי החושך. 11 התלמידים של י"א 5 לא נולדו כאן, הם הגיעו בשנה האחרונה מרחבי אפריקה: שלושה מחבל דרפור שבסודן, אחד מסומליה, אחד מאתיופיה והשאר מאריתריאה. 11 בסך הכול; בת אחת, שוויט גזאי, ועשרה בנים.
הנערים חייכנים ונראים מאושרים. שום דבר לא מזכיר את העובדה שהם תלושים לחלוטין ממולדתם. הם לא אוהבים לדבר על העבר, קשה לחלץ מהם מידע בנוגע לדרך הגעתם או למה שהשאירו מאחור.
פערי השפה הם כמובן סיבה אחת, אבל מתנדבים שעובדים עם פליטים אומרים שבשונה מאיתנו, הישראלים, אצל האפריקאים פשוט לא נהוג "לדבר על זה". אולי קנה המידה שלהם לטראומה פשוט שונה משלנו. משיחות עם הנערים, בני 14 עד 17, עולה סיפור מסגרת דומה. הפרטים הקטנים, אנשים רעים שאולי פגשו בדרך למשל, נשארים חבויים.
רובם יצאו מאריתריאה ומסודן. בסודן מתנהלת מלחמת אזרחים שבה השבטים הערבים (הג'ינג'וויד) מתקיפים את בני שבטי השחורים, בשירות הממשלה הערבית בבירה חרטום. הכפרים נחרבים, הגברים נרצחים, הנשים נאנסות והפליטים עוברים למחנות של האו"ם, שם הם בטוחים, יחסית.
במהלך הבריחה הילדים אובדים לעתים ומוצאים את עצמם בדרכם לארץ אחרת. כיום המצב בסודן יציב יותר, אך הסכנה לבני שבטי השחורים עדיין מוחשית.
באריתריאה, אחת מהמדינות העניות בעולם, שוררת דיקטטורה צבאית. על פי נתוני א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט, נערים מגיל הביניים מגויסים לעבודות כפייה ופעמים רבות לעולם לא חוזרים לבתיהם. לאזרחי אריתריאה אסור לעזוב אותה, והחוזרים ייענשו ככל הנראה בעונש מוות. ארגון "עיתונאים לא גבולות" דירג את אריתריאה כמדינה בעלת חופש העיתונות המועט ביותר בעולם.
זרם הפליטים מסודן ומאריתריאה לישראל גבר ב-2005, לאחר שמצרים סירבה לקלוט אותם והחלה להחזיר אותם אל ארצות מוצאם.
כל הפליטים הגיעו במסע רגלי מפרך דרך מדבר סהרה שארך בין שבוע לשבועיים. לעתים עצרו ביישובים בדרך או במחנות פליטים של האו"ם. לאחר מכן נכנסו למצרים והסתובבו שם במשך זמן מה, ומשם יצאו לישראל.
עבד אל-נאסר, אחד הנערים, מסביר שמקובל לשלם לבדואים שמעבירים אותם דרך סיני. המסע כולו אורך בין כמה שבועות לכמה חדשים, תלוי בארץ המוצא ובתנאי הדרך.
כאשר הם מגיעים לגבול הישראלי הם פשוט יושבים ומחכים לסיור המילואים הקרוב. משם חיילי הפטרול בדרך כלל לוקחים אותם למתקן המעצר קציעות שליד ניצנה. שם הם מחכים תקופה שיכולה להגיע לכמה חודשים.
במקרה של בני הנוער, כמו אלה שבחווה, הסיפור מעט שונה. כדי לקבוע אם אחד מגונבי הגבול הוא קטין או בגיר על פי חוק, הם עוברים "בדיקת גיל עצמות" על ידי רשויות ההגירה של ישראל. מי שנמצא על פי הבדיקה קטין, מועבר למתקן כליאה לנוער.
עד לזמן האחרון העבירה המדינה את הנערים למתקן בשם מיכל הממוקם בחדרה, אך מאז שזה נסגר הם מועברים למתקן הכליאה גבעון במרכז הארץ. זו התחנה הסופית של מדינת ישראל הרשמית, ומשם כבר איש לא יודע מה לעשות איתם. לחור הזה בביורוקרטיה חסרת החמלה נכנסה חוות הנוער הציוני.
כיתה י"א 5 יצאה לדרך בחודש יוני שעבר, שתי דקות לפני החופש הגדול. מיכל קליינברגר, מנהלת בית הספר התיכון של חוות הנוער ב-20 השנים האחרונות, הייתה אחראית על תהליך הקליטה של הנערים במקום החדש.
היא מספרת שפנה אליה ד"ר יחיאל שילה, מנהל המינהל לחינוך התיישבותי, שאחראי על כמה פנימיות בישראל, והודיע לה כי יהיה עליה להיערך לקלוט כיתה חדשה תוך ימים ספורים. כאשר התלמידים הגיעו לבסוף קליינברגר הרכיבה עבורם מערכת שעות שכללה את מקצועות הבסיס.
את שעות ההוראה היקרות מפז היא הצליחה ללקט מאיפה שרק אפשר. דרך אחת להשיג שעות הוראה הייתה לשלוח אל הכיתה מורים שכבר הגישו כיתה לבגרות, אך עוד היו חייבים ללמד על פי חוזה ההעסקה. לשמחתה, כל המורים שנשלחו אל הכיתה, שנקראת במחשב בית הספר "כיתת הדרפוריסטים", נשבו מיד בקסמי התלמידים החדשים.
"ביום השני גילינו שקיבלנו את החבר'ה הכי מדליקים. הם מקסימים, נחמדים, עם חוש הומור, לוקחים את החיים בקלות", מעידה קליינברגר. אבל מלבד חישובי שעות לימוד, ברור לה שיש גם עמדה מוסרית: "אני חושבת שפליטים באשר הם פליטים, צריך לקלוט. אני זוכרת את אותם מסכנים שהגיעו לחופי הארץ ושולחו אחר כבוד על ידי הבריטים. חמלה משמעותה לחבוק באהבה את מי שאין לו איפה להיות".
מי שעוד התגייסה במלוא המרץ לטובת הכיתה המיוחדת היא יהודית גולן, מורה בחווה ומנהלת תחום לימודי האולפן: "בתור תלמידים הם הכי טובים, כי יש להם מוטיבציה מאוד גבוהה והם יודעים שהם צריכים ללמוד כדי להתקדם ולהמשיך". היא מספרת שפגשה אצלם בכבוד יוצא דופן למורה, אותו כבוד שמזמן כבר נעלם בבתי הספר הממלכתיים. "בשיעור הראשון נכנסתי לכיתה ולא הבנתי איפה הם נמצאים, רק אחר כך ראיתי שהם חיכו בחוץ. אחר כך גיליתי שבמקום שממנו הם באים, קודם המורה נכנס ורק אחר כך התלמידים".
כיום התלמידים מתקדמים בלימודי העברית במרץ. הם עדיין לא מסוגלים להתפלסף, אבל יכולים בלי בעיה לנהל שיחה של יום יום. גולן מספרת שאת התלמידים האפריקאים היא מלמדת עברית בשיטה שמשרד החינוך מייעד ליוצאי חבר העמים. זו אינה עובדה טריוויאלית. משרד החינוך בנה תכנית לימודי עברית שונה ליוצאי אתיופיה.
מיני שיקולים הנחו את הצעד הזה, בין היתר מה שנקרא בפוליטיקלי קורקט הבדלים ב"ידע עולם", או במילים אחרות: הרוסים חכמים, האתיופים בורים. משוואה מקוממת לכל הדעות. גולן מספרת שבמשרד החינוך לא הבינו איך היא מעזה ללמד את הילדים על פי התכנית "הרוסית", אבל לדבריה זה הולך מצוין. התכנית מעניינת אותם דווקא משום שהיא מספקת להם אתגר וידע נרחב על התרבות העברית והיהודית.
גולן לא מסתירה את רגשותיה ביחס לתלמידים שעברו אלפי קילומטרים רק כדי למצוא נחמה והשכלה: "הם אנשים כל כך טובים שזה מדהים. אני מלמדת אותם השנה למרות שלא נתנו לי שעות במערכת. אני פשוט אוהבת אותם וזו השורה התחתונה של הכול". אבל עם כל הקשר החם והאהבה, גם גולן מודה שהיא לא ממש יודעת מה עבר עליהם, הם כאמור לא רגילים לדבר על זה.
כאשר הגיע החופש הגדול, חוות הנוער החליטה להעסיק את הנערים בתור פועלים בחווה. הם ניקו, גזמו את הדשא ועבדו במשתלה. פעמיים בשבוע במהלך החופשה הגיעה גולן מיוזמתה ללמד אותם עברית. לשיעור השני של המורה אבישלום הם מאחרים משום שהלכו לאסוף את הצ'ק עבור חודש אוגוסט.
קליינברגר המנהלת טוענת בתוקף שגם בקרב התלמידים בבית הספר, כיתת הדרפוריסטים התקבלה בצורה מושלמת. יש לכך סיבה טובה, חוות הנוער הציוני היא מיקרוקוסמוס של אותו כור היתוך שעליו נבנתה המדינה.
במקום לומדות קבוצות של תלמידי נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) ממדינות חבר העמים ותלמידים יוצאי אתיופיה, ולצדן לומדים נערים צרפתים ואמריקנים בתכניות מיוחדות. גם מספר המורים יוצאי חבר העמים הוא גדול. "אפשר לספור את הצברים בבית הספר על יד אחת, וזה כולל אותי", אומרת המנהלת.
מנהלים תמיד יטענו שתופעות כמו אי קבלת השונה וגזענות הן "לא בבית ספרנו", אך בדיקה יותר מעמיקה מגלה שהפעם יש לטענות המנהלת על מה להתבסס. כשמסתכלים עליהם בהפסקה, האפריקאים הם עדיין קבוצה נפרדת, אבל הם גם יוצרים קשרים ונטמעים בנוף. גם התלמידים נשבו בקסמיהם של האפריקאים.
ראובן אמסטיסלבסקי ומיכאל בוחובסקי הם שני תלמידי י"ב, בנים למשפחות יוצאות חבר העמים. בהפסקה הם יושבים עם תלמידים מכיתת הדרפוריסטים. אמסטיסלבסקי מגדיר את עצמו ידיד; לבוחובסקי יש היכרות יותר מעמיקה איתם, הוא בילה איתם את הקיץ בעבודות בחווה. חבריו צוחקים עליו ש"הוא שפוט שלהם". "הם אנשים טובים, הם רוצים לעבוד פה ולעזור למשפחות שלהם בסודן ואריתריאה", אומר בוחובסקי.
לא מפחיד אתכם שהם באים לארץ ומתמודדים בתוך שוק העבודה המצומצם ממילא?
"אני רק מקווה שיבואו כמה שיותר", עונה בוחובסקי.
ומה עם הפוליטיקאים שרוצים להעיף אותם?
"תכל'ס, שיעופו בעצמם".
אמסטיסלבסקי חושב שזה יותר מורכב: "זו באמת בעיה, אבל כשמכירים בן אדם אישית, הדעה שלך משתנה".
בוחובסקי סבור שסטיגמות על שחורים אלה שטויות, אבל גם אומר שמה שעוזר להם להשתלב היא העובדה ש"הם מבינים שהם אורחים פה והם מתאמצים ללמוד להתאקלם".
אך למרות השעות הארוכות יחד, עברם של הנערים האפריקאים נשאר נעול גם עבור החברים מישראל. בוחובסקי יודע רק ש"אלה מסודן סיפרו בקטנה על זה שהורגים אותם כי הם שחורים". על המסע, המשפחות והגעגועים הם לא מספרים.
קליינברגר אומרת שיש לחוות הנוער מזל לקלוט חבורה כל כך מקסימה. ואכן ההתאהבות עד מעל לגג של מוסד חינוכי שלם, כולל צוות המורים והתלמידים, עלולה להשכיח את מה שמחכה, או יותר נכון לא מחכה, לנערים האלה בחוץ.
על פי הערכות נציבות האו"ם לפליטים יש כיום בישראל כ-17 אלף בני אדם שעונים להגדרה הבין-לאומית של פליט. לדברי אלישבע מיליקובסקי, אחראית תחום מדיניות בא.ס.ף, המדיניות היחידה בתחום הפליטים בישראל היא "אין מדיניות".
במדינות המערב, כמו קנדה, גרמניה או צרפת, יש תהליך מסודר שבו אדם מוכיח שהוא פליט. אדם שמגיע וטוען כי הוא נרדף ונשקפת סכנה לחייו במולדתו, עובר מבחן אצל ועדה, וזו למשל יכולה לחקור מאיזה כפר הוא הגיע ולהצליב מידע כדי לאמת את הסיפור.
אלא שמדינת ישראל נמצאת במצב של לא לבלוע ולא להקיא: בניגוד למצרים, למשל, ממשלת ישראל נוהגת באופן הומניטרי יחסית ולא מגרשת מהגרים מאריתריאה ומסודן למות בארצם; עם זאת, על אף שהמדינה אינה מגרשת אותם, היא אינה עושה דבר כדי להסדיר את מעמדם.
אך לעומת המדיניות הכללית כלפי שוהים בלתי חוקיים בישראל, מצבם של הקטינים טוב בהרבה. אם נתקעת בלי תעודת זהות, עדיף שזה יקרה לך לפני גיל 18. מיליקובסקי מספרת שכדי לשרוד בדרך, רבים מהמהגרים משקרים לגבי גילם ואומרים שהם מבוגרים. אך כאשר הם מגיעים לחוף מבטחים יחסי, בישראל, יש להם אינטרס מובהק להיחשב קטינים. בדיקת גיל העצמות שנערכת להם בתאי המעצר, קובעת את גורלם של רבים מהם.
הסיבה העיקרית שבגללה כדאי להיות פליט-קטין היא חוק חינוך חובה. בישראל, אם אתה ילד - מגיע לך ללמוד בבית ספר. לא משנה מי ההורים שלך או איך הגעת לכאן. חוות הנוער הציוני קלטה את הנערים בהרבה אהבה, אך יש לזכור שהיא בסך הכול מסייעת למשרד החינוך לפעול על פי החוק. גם אם התקציב עבור כל תלמיד מתמהמה מעט, כפי שמעידה מנהלת החווה, משרד החינוך מחויב לממן כל תלמיד עד השקל האחרון.
להערכת מיליקובסקי, מתוך שלל הפליטים בישראל (שהם למעשה "שבח"ים"), כ-300 הם ילדים ובני נוער שהגיעו ללא מלווה. כ-40 מהם לומדים בפנימיות של החינוך ההתיישבותי כמו חוות הנוער. עוד כמה עשרות נמצאים במתקן המעצר גבעון, וחלק אחר עובד וחי בישראל כמו הפליטים המבוגרים.
יום הלימודים הסתיים. שוויט גזאי מתיישבת לאכול בחדר האוכל של הפנימייה. נערים צעירים הם המיעוט בזרם הפליטים, ובנות צעירות הן מיעוט שבתוכו. היא הגיעה מאריתריאה, האחות הגדולה לשישה אחים ואחיות. היא אומרת ש"עכשיו, כשאני יודעת שהמסע כל כך קשה, אגיד לאחים שלי לא לעשות אותו, אולי להגיע לכאן בטיסה". היא מתגעגעת לבני המשפחה ומדברת איתם בטלפון. כשתהיה גדולה היא רוצה ללכת לאוניברסיטה ולהיות רופאה. בינתיים היא לומדת כאן.
כמו יתר הנערים, גזאי הולכת לחדרה לעיסוקים של אחר הצהריים. לפנימייה יש צוות של מדריכים ומורים, אך בסופו של דבר הנערים מאפריקה נשארים לבד, בלי תמיכה של הורה או אח בוגר.
גם אל-נאסר חוזר לחדרו אחרי ארוחת הצהריים. החדר שאותו הוא חולק עם עוד שלושה חברים לכיתה מרוהט בפשטות, בלי פוסטרים על הקירות או חפצים מיותרים. על השולחן מונח מילון ערבי-עברי שעוזר לו להסתדר עם השפה החדשה. הוא מחליף את חולצת התלבושת האחידה בחולצה מכופתרת להמשך היום.
כרגע הוא לא חושב על שליחת כסף הביתה. כל צרכיו מסופקים בחווה והוא רק רוצה ללמוד. אל-נאסר הוא מוסלמי, האח בכור בין 17 ילדים שנולדו לאביו משתי נשים שונות. הוא מוכן לספר רק שהייתה מלחמה, שהוריו נמצאים במחנה פליטים של האו"ם, שהם זקנים מכדי לעבוד ושהאו"ם נותן להם אוכל.
אל-נאסר אומר ש"ישראל היא המקום הטוב בכל העולם". הוא רוצה להיות אזרח, לשרת בצבא וללמוד כימיה באוניברסיטה. חלומות פשוטים אמנם, אבל כרגע אף אחד לא ערב לכך שיוכל להגשים אותם כשיסיים את כיתה י"ב ויעזוב את החממה של חוות הנוער.
כאשר יעזוב את החווה, הנער בן ה-16 לא יהיה אזרח של אף מדינה. בן אדם מוכשר, עם רצון להצליח וקסם אישי לא מבוטל, אבל בלי תעודות.
לאזרח ישראלי ממוצע יש כל כך הרבה מסמכים שמאששים את קיומו: תעודת זהות, רישיון נהיגה, דרכון, כרטיס אשראי, כרטיס מועדון לכאן, כרטיס חבר לשם. לפני שאל-נאסר ימשיך את אחר הצהריים שלו עם הפעילויות והחוגים שיש לחווה להציע, אני סקרן לדעת איך נראית תעודת הזהות של פליט. אל-נאסר מספר שקיבל "דף מהשופט" ומתפנה לרגע כדי לפשפש בערמת ניירות כדי למצוא אותו. אחרי כמה שניות מתברר שגם הדף הזה אבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם