מחוברים: הבלוגרים הירושלמים משתלטים על מפת התקשורת בעיר
הם מחתרתיים, אידיאליסטיים, דיסקרטיים, ובעיקר ירושלמים. מול גסיסת העיתונות המודפסת, הבלוגרים הירושלמים מוכיחים שיש חיים מעבר למקומונים ולשטויות שכותבים על העיר בעיתונות הארצית: "אנחנו פראיירים כי אנחנו נותנים לדימוי התל אביבי המגעיל לשלוט"
- שרית השקס מתחפשת לנער חרדי, מתוך הבלוג לא יורדים מהעצים, ינואר 2008
את הסקופ הגדול ביותר של מערכת הבחירות האחרונה לעירייה לא חשף עיתונאי. ליתר דיוק, את הסקופ הזה לא חשף מישהו שממש קיים במציאות. לאיש, או שמא נקרא לו דמות, קוראים עכברתול והתחביב המרכזי שלו הוא לשוטט במרכז העיר ואחר כך לכתוב על חוויותיו בבלוג שלו: Underground02.
העצלנות הטבעית שלו לא מנעה ממנו לעלות על סיפור שהיה גורם לכל כתב מוניציפלי להזיל ריר במשך שבועיים ולפנטז על פוליצר מקומי, לו היה כזה.
מקרה שהיה כך היה: בסוף השבוע שלפני הבחירות הפגיז המועמד המבטיח מאיר פרוש את העיר במודעות המכילות רשימה מכובדת של תושבים חילוניים שגילו את האור והכריזו בריש גלי כי "פעם היו ברקת, אבל עכשיו הם פרוש". שרית השקס, בלוגרית ירושלמית, הריחה ריח חשוד שנדף מהמודעה.
בתור חובבת משימות בלשיות היא שלחה מייל לבלוגר החביב עליה, היחיד שהיה מוכן לשתף איתה פעולה, והציעה לו לצאת יחד לבדוק את הנושא לעומק. עכברתול הסכים לצאת מעורו הווירטואלי ולחשוף את זהותו האמיתית ועוד באותו יום יצאו הבלוגרים החוקרים למסע שכלל סבב דירות, כדי לגלות מי הם האנשים שעומדים מאחורי הרשימה המפוארת של פרוש.
אחרי תחקיר כתובות קצר ולא מעמיק במיוחד ב-144, הם דפקו על דלתות האנשים שהופיעו באותה מודעה, כשהם חמושים במצלמה דיגיטלית. הם גילו כי לכל אחד מחברי הרשימה יש קשר די אינטימי עם דני בונפיל, לשעבר יושב ראש ארגון העובדים בעירייה ומנהל הקמפיין של פרוש. הכוכבים
הסיפור המלא, כולל השיחות מאחורי דלתיים סגורות עם "החילונים שהתפכחו", תועדו בבלוגים של שניהם. הבלוגר עכברתול זכה באותו שבוע לכ-3,000 כניסות לאתר שלו; ויחד עם הקולגה שלו עלה לאוויר ברדיו ירושלים כדי לספר על התגלית המרעישה.
48 שעות אחרי החשיפה הלכו תושבי העיר להצביע, ירושלים נכנסה לעידן שלטוני חדש ולאף אחד כבר לא נשאר כוח להתעסק בקומבינות של הרגע האחרון. המקומונים, שכבר היו על סף ירידה לדפוס, עסקו בתוצאות הבחירות עצמן ולא הספיקו להתייחס לעניין.
אבל אולי חוסר ההתייחסות הזה נבע מקורטוב של אגו פגוע, כך לפחות טוענים בלוגרים בעיר: איזה עורך יעלה על דעתו להודות בריש גלי ששני פספוסים חסרי כל ניסיון מקצועי (אחד מקדיש את מיטב זמנו להורדת ראשים של גראס ודיווח על החוויות שאחרי) הצליחו לגנוב להם כתבת שער מתחת לאף?
אם תשאלו את עמית פוני, הוא בוודאי יסכים שיש כאן עניין של אגו. פוני (29), הבעלים של הבלוג המצליח ירושלים האחרת, החל את דרכו בעיתונות המודפסת, ככתב המסקר את הפועל ירושלים בכדורסל במקומון כל העיר. הספיקה לו שנה וחצי בתפקיד כדי למצות את ההתרוצצות אחרי הזר התורן של דני קליין, אבל חיידק הכתיבה נשאר בדמו. את הבלוג שלו הוא פתח לפני כשנתיים, וכשמו כן הוא, ניסיון להראות פן אחר של ירושלים.
חלק לא מבוטל מהבלוג של פוני מוקדש למסע צלב נגד הדימוי של ירושלים בתקשורת הארצית וגם המקומונים הירושלמיים זוכים לטעום מנחת עטו. על שום כך, לדבריו, הוא רואיין בעבר לכל העיר על נושאים שונים, אך לא קיבל קרדיט על הציטוטים שנלקחו מפיו.
מותה הממשמש ובא של עיתונות הדפוס, הפרינט, הוא אינו דבר חדש. על פי מקורות יודעי דבר העיתונות גוססת בערך מאז המצאת הטלפון. שלומנו אכן על הפנים, תודה ששאלתם, אבל עם כל הבכי והנהי, הסקופ של עכברתול והשקס הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. הבלוגרים הירושלמים לא קמים בבוקר ומייצרים חדשות. הם עושים משהו אחר לחלוטין. אבל מה בדיוק? בשביל זה התכנסנו כאן.
לא הלכתי אתמול להקרנה של "כבר לא ירושלמי", הסרט על יהורם גאון, בפסטיבל הקולנוע. זה נראה לי משעמם. נסעתי להצגת עבודות של סטודנטים בטכניון על מטרופולין ירושלים. היה מעניין, והעבודות היו ברמה גבוהה. גם אם הייתי בעיר לא נראה לי שהייתי הולך להקרנה. זה נראה לי משעמם וטרחני לעסוק בזה. אז יהורם גאון לא גר בירושלים , So Fucking What?. כמו שאומרים בספורט, סמלים יש על מכסה המנוע של האוטו, לא במועדוני כדורגל.
הנה גם אורי מלמיליאן לא פה, וגם אלי אוחנה כבר לא פה ומשה דדש וחיים יבין. וקראתי בעיתון שגם יובל המבולבל עוזב. וזה ממש שבר לי את הלב. אפשר לנתח ולקטר ולתת לכל אחד להסביר לנו למה ירושלים סיימה את תפקידה ההיסטורי ונידונה להיות קרייה חרדית-ערבית עד קץ כל הדורות וזה ממש שובר את הלב. שמענו את זה כבר מאה פעם ואם במאי רוצה לעשות על זה סרט - שיהיה לו לבריאות
- עמית פוני, מתוך הבלוג ירושלים האחרת, יולי 2009
כדי להבין בלוגים ירושלמיים חייבים להתחיל מירושלים האחרת, הבלוג של פוני (גילוי נאות: החתום מטה מפרסם שם פוסט מפעם לפעם). אם הבלוגרים הירושלמים הם מיקרוקוסמוס וירטואלי של ירושלים המערבית (בלי חרדים וערבים, בבקשה), הבלוג של פוני הוא כיכר השוק. וכיכר השוק הומה, אם לא ידעתם. לשם כולם מגיעים כדי לראות מה חדש או סתם כדי להתווכח.
פוני החל לכתוב את הבלוג בתחילת 2007 והנושאים המרכזיים שהוא כותב עליהם קשורים כאמור לדימוי החבוט של ירושלים בתקשורת ולתכנון העירוני, וכוללים הגיגים כלליים על ציונות, צבא ודמוקרטיה. כיום הבלוג נהנה מכמאה כניסות ביום, כלומר כמה עשרות קוראים שונים. גודל בינוני במונחים ישראליים, די גדול במונחים ירושלמיים.
לפני כשנה הבלוג היה בפרשת דרכים. פוני הוא אחד מקבוצת הצעירים המכונים "נערי ברקת"; חלק יגדירו אותם "נערי ברקת המופלאים", חלק אחר יעדיף את "הנערים האבודים". כך או כך מדובר בקבוצה של צעירים כישרוניים, בעיקר מעמותת רוח חדשה, שמלווים את ברקת ועובדים בשבילו כבר כמה שנים.
תוצאות הבחירות האחרונות העבירו את פוני מהצד של אלה שצועקים בוז לאורי לופוליאנסקי בהפגנות וזועקים חמס, הישר אל הבייבי החדש של ראש העירייה, האגף לתכנון אסטרטגי. הדבר כמובן משפיע על התכנים של הבלוג. לא תמצאו שם ביקורת חריפה על הבוס החדש. דרך אגב, ברקת יכול לרשום לעצמו הישג תקשורתי קטן ולא מכוון, הבלוגר המקומי הכי משפיע עובד אצלו. מה שאצלנו כבר קיבל את הכינוי "הון-בלוגון".
בלוגרים סובלים, לעתים בצדק, מדימוי של אנשים שפורקים את כל הזעם שלהם על המקלדת, כלואים בעולמם הקטן, נטולי אינטראקציה עם העולם, מלבד החברים בצד השני של המסך. כראיה לכך שהדימוי הזה לא מוצדק, מציג פוני את "מלונה", קבוצת המאבק לדיור בר השגה בירושלים. קבוצת הצעירים, שהצליחה לעשות די הרבה רעש בעולם האמיתי, החלה כפוסט בבלוג.
"כתבתי פוסט זועם על זה שנשבר לנו שאין דירות, ואז החלו לזרום הצעות וישבנו והקמנו צוות. כל מה שעשינו התחיל שם: צעדת 'רוחות הרפאים', הפגנות, כנסים ופעולות מחאה כמו לפוצץ ישיבות עירייה", מספר פוני.
אז מה ההבדל בין עיתונאי לבלוגר?
"אין לי מערכת. אין לי עוד מקורות או אנשים שאני מראיין, אני המקור של עצמי. אני לא חושב שבלוגים יכולים להחליף את העיתונות. מצד שני אני הרבה יותר מיידי מעיתון. לכן אני חושב שעיתונאים צריכים להפסיק לרדוף אחרי הסקופים, כי בעידן של אינטרנט זה חסר משמעות".
גם השקס (26), שחשפה את הבלוף של בונפיל את פרוש, לא עונה לסטריאוטיפ של חיית מחשבים טרוטת עיניים הספונה בחדרה. הבלוג שלה, לא יורדים מהעצים, מתמקד בעיקר בחוויות האנתרופולוגיות של השקס ממקומות שונים ברחבי העיר. הבלוג, שהתחיל בעקבות שביתת הסטודנטים הגדולה של 2007, נושא אופי עיתונאי בעיקר וכמעט לא תמצאו בו הגיגים מתחתית הגיגית. השקס מקפידה לצאת מהקופסה, היא מתחקרת ומדווחת.
מלבד הסקופ שאותו חשפה עם עכברתול, היא מסתובבת בהפגנות, ערבי מטאל ובתי תמחוי. כבת לשכונת קריית היובל היא מסקרת מקרוב את מאבקי החרדים והחילונים בשכונה כבר קרוב לשנה. השיא של הבלוג היה כשהתחפשה לנער חרדי ויצאה לבלות בבר דעת, מעין פאב חרדי לנוער במצוקה.
יש לי שכן ושכנה שמזדיינים כמעט כל ערב. סבבה, שיהיה להם בכיף. אממה, הם עושים קולות של גמלים. זה עושה לי רע על הנשמה. אפילו הבחורה נשמעת כמו קרנף מעונה. בכל אופן אני חושב איך להשתיק אותם, כי גם כשאני סוגר את החלון החדר שלי מהדהד וזה עושה לי קצת רע.
אל תבינו אותי לא נכון, אני ממש בעד שאנשים יזדיינו, מצדי שתהיה לי על הגג מסיבת סקס אחת גדולה, אבל בחיאת – תורידו את הווליום, כי זה עושה לי בחילה. תראו, אני יודע שאני נשמע מעצבן ומתחסד, אבל אני לא. הם באמת מפריעים לי לישון בלילה. זה לא שהם מזדיינים עד הבוקר, אבל הם מתחילים וגומרים במשהו כמו 3:00 או 4:00 בבוקר. וואללה, הם מקלקלים לי את שנת היופי שלי. למחרת אני קם עייף וסחוט לעבודה או ללימודים. זה לא לעניין
- עכברתול, מתוך הבלוג Underground02, יולי 2008
לצד בלוגרים כמו פוני והשקס פועלים בירושלים גם בלוגים מחתרתיים יותר, שבהם זהות הכותב אינה ידועה כמעט לאיש. עכברתול הוא אחד מהם. הילד המופרע, משורר הביבים, אם תרצו, של הבלוגוספירה הירושלמית. באמצעות הכתיבה האסוציאטיבית והמצחיקה עד דמעות שלו הוא מדווח על מסיבות, על חוויות מהעבודה החדשה (והחודש: מדריך שחייה בבית אבות) או על השכנים שלו שמחליפים נוזלים בקולי קולות.
כמעט כל בלוג גורר אחריו שובל של תגובות, שיוצרות דיון העשוי להימשך ימים ארוכים ואף שבועות. בדיונים בבלוג של פוני, למשל, עכברתול נוהג להשתלח במילים לא הכי מעודנות במגיבים שמעזים לזרוק לו מילה.
כאן כדאי להעיר שבניגוד למקובל באתרי החדשות הגדולים, הדיון בטוקבקים בבלוגים הישראליים מתאפיין בעומק ובנימוס יחסיים. אולי זו האינטימיות שנוצרת בין המשתתפים או פשוט צנזורה קפדנית של בעלי הבלוגים. עכברתול מפר באופן שיטתי את כללי הנימוס האלה, אבל נראה שהבלוגרים הירושלמים סולחים לו למרות הכול. נראה שהם מבינים שמדובר בדמות שכולה איד, החלק של הדחפים הבלתי נשלטים בנפש.
עכברתול לא מוכן להיחשף, אבל מסכים להתראיין בצ'ט. הוא מסביר שאת ההשראה לשם הבלוג הוא שאב מהשירות הצבאי בחברון. העיר התברכה בעכברושים גדולים במיוחד שאותם מכנים החיילים עכברתולים. "הייתה לי היכרות מיוחדת עם כמה מהם, כשנרדמתי בישיבה במחסום ואחד מהם ניסה לכרסם לי את הרגליים", הוא מסביר, "עכברתול הוא הצד שבי שאני בדרך כלל מחביא מאנשים".
אתה מרגיש שהבלוג מצליח להזיז משהו?
"אני לא רואה את עצמי כעיתונאי, אני רק בלוגר. בתור בלוגר יש לי תמיד שאיפה שדברים פה יזוזו וישתנו, אבל חוץ מלקטר ולבלבל את השכל כל היום, בלוגרים לא עושים הרבה בבלוגים שלהם. אני מעדיף לדבר על דברים נחמדים שיש בעיר. אני לא מאמין שלבלבל את השכל על הצלקת העירונית של מסילת הרכבת הקלה היה גורם לעבודה להסתיים מוקדם יותר. מצד שני, בבחירות הייתי מעורב יחסית, אז אני בעצמי לא ממש יודע".
מה מניע אותך? לא משלמים לך על זה, ולא מכירים אותך כי אתה בעילום שם.
"זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות. אני נהנה כשאנשים מגיבים אצלי על מקום מסוים שהמלצתי עליו ואומרים, 'תודה, הלכתי לשם והיה לי כיף'. הבלוג גם מונע ממני להתפרץ על אנשים באמצע הרחוב".
מה הקטע עם שלל הקללות בבלוג?
"כל אחד יכול לנבל את הפה ולפתוח ג'ורה. אני פשוט עושה את זה יותר מרוב הבלוגרים האחרים כי ככה קל לי יותר לבטא את עצמי".
בדרך כלל אין הרבה סובלנות לבוטות וניבולי פה בבלוגים, אבל נדמה שאצלך מקבלים את זה.
"כואב לי שאין הרבה סובלנות לניבולי פה ובוטות באינטרנט. זה סוג חדש של סתימת פיות וכיפוף ידיים".
גל החום של אמצע השבוע הוציא את כולם החוצה. שלישי בערב, 21:30, העיר פקוקה ואין אף מקום חנייה. מוסה ואני חונים בסוף ברחוב שבטי ישראל וחוצים את כיכר ספרא השטופה באור זרקורים לרגל "הסטריט בול". אנחנו מגיעים לאוגנדה ב-21:45 רק כדי לגלות ששלום גד כבר באמצע השיר השלישי שלו. יום אחד אולי אצליח לפענח את הקוד הסודי של שעת ההתחלה של הופעות. מכיוון שפורסם שההופעה מתחילה ב-21:00, חשבנו שהיא תתחיל ב-22:00.
למרבה ההפתעה החדרון הקטן באוגנדה מלא – אני כבר לא רגילה לראות הופעות של יותר מחמישה אנשים בקהל. אז אנחנו יושבים על הבר ומוסה מזמין ערק אשכוליות ואני מדברת עם דודו מהרדיו. אני מקווה לשמוע את שלום גד בהזדמנות אחרת.
הדרך מהאוגנדה לבאסס נראית כמו חזיון פוסט אפוקליפטי. על חורבות רחוב יפו, שבמרכזן ניצב בגאון תא שירותים בודד של חברת "מוצאות", מתהלכים אינספור בני נוער אמריקנים, בין מסילות המתכת שיסיעו יום אחד את הרכבת הקלה. מכיוון שלא עוברים שם עכשיו כלי רכב זה נראה כמו יום הכיפורים סוריאליסטי ומעוות. מכמה מרפסות מעל הרחוב בוקעת מוזיקת רגאיי בקולי קולות.
בכיכר ציון חונים שני ואנים של נחמן מאומן, וברסלבים על אל-אס-די מרקדים על הגגות שלהם לצלילי טראנס חסידי בקולי קולות. אני רוטנת בפני מוסה שאני לא חושבת שהחנייה שלהם פה היא חוקית, והוא אומר לי לא להיות קטנונית ומרירה – זו לא החנייה שלהם שהיא הבעיה. בדרך אנחנו עוד קונים גלידה, ובסוף מגיעים אל הבאסס
- נ', מתוך הבלוג הרחק מהמון מתהולל, יולי 2009
יש כמה כותבים כישרוניים ברחבי הרשת הירושלמית, אבל הכותבת הטהורה ביותר, זו שכותבת לשם הכתיבה בלבד, היא ללא ספק נ'. כך היא מעדיפה להיקרא, ויש לה סיבות טובות. בעוד שבלוגרים אחרים משתמשים בבלוג כדי לקדם אג'נדה או סתם בשביל הכיף - אצל נ' הבלוג הוא חוויה טוטאלית. הכול על השולחן, מה שיש בפנים הוא מה שרואים בחוץ.
הבלוג הנוכחי שלה, הרחק מהמון מתהולל, פעיל רק במשך השנה האחרונה. כרמז לחובבי הבלוגוספירה הישראלית נאמר רק שזה לא הבלוג הראשון שלה. לוקח קצת זמן לעכל זאת כשקוראים את הבלוג שלה בפעם הראשונה, אבל נ' היא לא רווקה בת 20 או 30. היא אישה בשנות הארבעים המתקדמות לחייה, אם חד-הורית לבן שמשרת בצבא, ועובדת באחת מהעמותות הרבות שמקיימות את העיר הענייה בישראל.
את הזמן הפנוי שלה היא מבלה במקומות של הבצלאלניקים והסטודנטים הנצחיים של מדעי הרוח, למשל משולש הברים באסס-סירה-אוגנדה. היא מבינה במוזיקה לא פחות מכל עורך מוזיקלי ב-88 אף-אם, והיא תולעת ספרים תאוותנית. חלק ניכר מהכתיבה שלה מוקדש לביקורת, סקירה וגם קטילה של ספרים חדשים.
אך מה שצד את העין יותר מכול הוא הרומנים הסוערים שלה, שנפרשים בפני הקורא המשתאה עד הפרטים הגופניים המפורשים ביותר. דרך המשקפיים של נ' ירושלים נראית כמו כרך סואן ומלא פיתויים. מי היה מאמין.
סגנון החיים שלה מזכיר פרק בסקס והעיר הגדולה, בתוספת התוגה הירושלמית המתבקשת ובלי הנטייה השטחית של קארי ברדשו וחברותיה ללהג על בגדים ומסעדות. ובמקרה של נ', גם בלי התשוקה הסמויה לטבעת יהלומים שמנצנצת למרחקים. היא מבהירה שאת הפרק הזה בחייה היא מיצתה.
בראיון איתה מסבירה נ' שבשבילה בלוג הוא "קצת כמו אמנות קונספטואלית, כמו שאמן מצייר ציור והוא משקף הלך רוח שלו בתקופה מסוימת, או מוזיקאי שמקליט תקליט. לכל יצירה יש התחלה, אמצע וסוף, גם בלוג לא נמשך לנצח".
היא מספרת שאילולא היה אינטרנט בעולם היא הייתה כותבת לעצמה. "היו לי חיים הרבה יותר קלים ופשוטים, כי פשוט הייתי ממשיכה לכתוב למחברת, מה שעשיתי מגיל 14". בבלוגים קודמים שבהם כתבה זכתה נ' למעמד של "בלוגית של בלוגרים", כותבת שאין לה המוני קוראים, אבל הקוראים שקוראים אותה הם אנשי מפתח ב"תעשייה".
בעקבות הבלוג היא זכתה לכמה הצעות לכתוב בשכר בבמות מכובדות ביותר - כאלה שסטודנטים צעירים לספרות היו ממשכנים את אמם כדי להתקבל אליהן, אבל נ' סירבה: "מעולם לא רציתי להיות עיתונאית. זה ההבדל המהותי, התשלום. אני מאוד אמביוולנטית כלפי החשיפה. הרבה מאוד זמן 'בלוגר' נשמע לי כמו כינוי גנאי.
"חלק מזה היה בגלל שכתבתי בישרא-בלוג (הבלוגוספירה של נענע - א"א). זה מקום שבו הכוכבות הן בעיקר רווקות תל אביביות בנות 30. לקח לי הרבה מאוד זמן להתרגל לחיות עם זה בשלום ולהפנים את ההגדרה העצמית 'בלוגר'. ההבדל המהותי בין בלוגר לעיתונאי הוא שלהיות בלוגר זו עשייה לשם העשייה. זה לא בשביל הקטע. אין לי דד-ליין ואני לא רואה את עצמי מקבלת נושאים מעורך".
את מאוד חשופה בכתיבה שלך וזה מפתה את הקוראים. פונים אלייך בהצעות להיפגש?
"מה שאני כותבת - הכול נכון. באופי שלי אני מתעדת, לא ממציאה. כל בן אדם שקורא יודע שתמיד יש פער והבדל בין האדם ובין הפרסונה הכותבת. אני בדרך כלל משאירה את מערכת היחסים הזו ברשת, כי אין שום דרך שאני יכולה למלא את הציפיות של מי שקורא אותי. יש לו איזו דמות חצי אלוהית ואז הוא פוגש אותי ואני בסך הכול בן אדם עם חיים מאוד רגילים. יש שם פער שאני לא יכולה למלא".
לבסוף היא מוכנה לספר שמפגש אחד עם קורא הסתיים בסקס, אך היא מבהירה שזה היה משהו חד-פעמי שלא יחזור על עצמו.
האם משה קרון, בן 61, מנהל מרכז הגמילה מג"ל ובעל הבלוג המשובח סאב-סטנס, הוא מה שנקרא בלוגר ירושלמי? קרון חי בירושלים ועובד בה, אבל הוא לא מעוניין להגדיר את עצמו ככזה. אכפת לו מהעיר, אבל לדבריו ענייני חברה ומדינה כלליים מעסיקים אותו יותר.
האם גם העיתונאי חיים שיבי, תושב העיר שפתח בלוג לפני כמה שנים, הוא בלוגר ירושלמי? קשה לשפוט. קשה עוד יותר לתת כותרת למגוון האנשים שכותבים בירושלים. אין הרבה דמיון בין הבלוג של נ' ובין הבלוג של יובל, סטודנט צעיר שכותב על חוויותיו כ"שמאלני אוהד בית"ר".
אבל אם יש משהו אחד שמאגד בלוגרים תחת ההגדרה "ירושלמים" הוא התפקיד המרכזי שהעיר משחקת בכתיבה שלהם. אצל הבלוגרים הירושלמים העיר היא לא רק הרקע לכל ההתרחשויות, היא ברוב המקרים הגיבורה הראשית של העלילה.
עם האהבה לעיר מגיע גם הרצון לצייר לה דימוי אחר מזה שיש לה בתקשורת הממוסדת. הבלוגים הירושלמיים לא בהכרח מייפים את המציאות, אבל הם רואים מעבר לקלישאות שהלחץ המסחרי והדד-ליין עלולים לייצר. כשנ' כותבת על לילות זימה ברחוב יפו, ירושלים יכולה להיראות לרגע מאוד שונה מהעיר הפקוקה ומכוסת הערפיח שנשקפת מחלון קו 13.
אולי הם סתם טיפוסים רומנטיים, אבל הבלוגרים הירושלמים טוענים שהם עדים לשינויים שחומקים מהסיסמוגרף של התקשורת הממוסדת. השקס, למשל, אומרת כי "לירושלים יש דימוי של עיר מאוד מפולגת, שבה הסקטורים לא מדברים אחד עם השני. מה שאני מנסה להראות בבלוג שלי שזה לא נכון. אפשר ליהנות מאוד מלהסתובב בפסטיבל של ברסלבים או בכל מיני מקומות של אנשים מאוד שונים ממך".
נ' טוענת שיש דברים שמשתנים לטובה. "זה זמן ממש כייפי ומרתק לחיות כאן", היא גורסת. היא מבקשת להדגיש שכל מה שקורה בשנים האחרונות לא צמח יש מאין. "היו פה תמיד דברים, אבל הם היו בקנה מידה מאוד קטן. רוח חדשה והתעוררות הוציאו את זה החוצה, אבל הייתה פה תמיד עשייה תרבותית שלא זכתה להכרה. אחד הדברים שחשובים לי בכתיבה שלי הוא לתת לדברים שהיו בעבר את ההכרה שהם לא זכו לה אז. למשל לפרגוד שהיה לפני אוגנדה. חשוב לי שלא ישכחו שהיו פה דברים".
פוני חושב ש"אנחנו פראיירים, כי אנחנו נהנים לרדת על עצמנו. הדימוי שלנו מנוסח בתל אביב. התקשורת העצמאית שהייתה פה, רשות השידור, טלעד, כל העיר (שהכשיר בערך חצי מהעיתונאים בארץ), כל הדברים האלה נעלמו, ולא טרחנו לנסח דימוי חדש לירושלים.
"מאז המהפך של 1977 אנחנו מפריחים נבואות זעם באוויר ורצים להגשים אותן. מספרים לעצמנו שהעיר הפכה לחרדית למרות ששיעור החרדים באוכלוסייה קבוע כבר עשר שנים; שקריית היובל הופכת לחרדית אפילו שיש בה 17 אלף בתי אב ורק 300 חרדים. אנחנו פראיירים כי אנחנו נותנים לדימוי התל אביבי המגעיל לשלוט".
קצת פרספקטיבה על הבלוגוספירה הירושלמית נותן יואב לרמן, מנהל הבלוג בעל השם המקורי עוד בלוג תל אביבי. לרמן הוא בלוגר ידוע בקהילה המקומית שלו (300 כניסות ביום, לדבריו), והיה חלק מרכזי בקבוצת הבלוגרים שתמכה בדב חנין במירוץ לראשות עיריית תל אביב. לרמן הוא דוקטורנט לתכנון עירוני, ודרך תחומי העניין המשותפים פגש את פוני ברשת. כיום הוא מגיע מדי פעם לירושלים כדי לשתות בירה ולהתעדכן.
לדברי לרמן, "הבלוגים הירושלמיים, כמו כל התרבות הירושלמית, הם משהו אחר שאי אפשר להבין מהמקום שאני יושב בו. אבל אני חושב שהם מצוינים. יש יותר בלוגרים ירושלמים מתל אביבים, כי בהגדרה רוב הבלוגרים שכותבים בתל אביב לא תופסים את עצמם כתל אביבים. מי שגר בירושלים תופס את עצמו כירושלמי"
עוד מבקש לרמן להדגיש, כחיפאי לשעבר, להדגיש ש"גם אני לא תל אביבי. רק הבלוג הוא תל אביבי. מלבד זאת, לנו גם יש הרבה יותר מקומונים, גם ידיעות וגם מעריב".
מדובר בעיתונים ארציים, ככל הידוע לי.
"בדיוק. כלומר העיתון הראשי של המדינה הוא שלנו. גם הארץ הוא מקומון מכובד. בירושלים יש הרבה יותר ואקום תקשורתי ולכן נוצרת סצנה הרבה יותר מחתרתית".
עוד הבדל שלרמן שם עליו דגש הוא היחס לכסף. הבלוגרים הפכו לכוח מסחרי בשנים האחרונות וזוכים לחיזורים ופינוקים מיחצ"נים ומבעלי עניין. לרמן, לדוגמה, הוזמן על ידי המפיקים של מדונה ל"סיור בלוגרים" מאחורי הקלעים.
"כסף הוא כל מה שיש בתל אביב היום. יש עליי לחץ מסחרי אדיר", הוא אומר. ההתמסחרות הזו כבר יצרה כל מיני דיונים אתיים על המותר והאסור בתחום, אבל עבור הבלוגרים הירושלמים הדיונים האלה נשארים תאורטיים, עליהם אין שום לחץ מסחרי. הרשת אמורה להיות גלובלית, אבל המפרסמים, ואולי טוב שכך, עוד לא הגיעו לאיזור ההר.
עיתונות הדפוס המקומית מופצת בעשרות אלפי עותקים, כתבת שער בעיתון עדיין שווה הרבה מאוד. אתם לא קצת קופצים מעל הפופיק בתחושת ההשפעה שיש לכם?
"אני לא יכול ולא הולך להתחרות בתפוצה הזו. הם תמיד יהיו יותר גדולים. אבל דרך הבלוג נוצרת אינטראקציה, וכך למשל אנשים ממועצת העיר בתל אביב מבקשים להיפגש איתי".
גם פוני וגם לרמן מסכימים שהשאלה היא לא כמה קוראים אותך, אלא מי קורא אותך, ובנושא הזה האינטרנט מספק נתונים הרבה יותר מדויקים. הדבר עדיין לא נכון לגבי כלל מועצת העיר בירושלים, אבל אתם יכולים להיות בטוחים שחברי מועצה צעירים, למשל רחל עזריה או עופר ברקוביץ', מעיפים מדי פעם עין לבלוג של פוני. אכפת להם מה חושבים עליהם. אפשר להניח שגם דמויות יותר בכירות בעירייה בודקות מדי פעם מה חושב העם, או לפחות העם שכותב טוקבקים אצל עמית פוני.
האם קבוצה של כ-20 כותבים עם כמה מאות קוראים תצליח לשנות את הדימוי המקובל של ירושלים? פוני מאמין שמשהו יכול להשתנות: "מי שקונה מקומון ימשיך לקנות מקומון. אבל אנחנו כותבים לקהל צעיר".
אז מה, הבעיה של ירושלים היא רק במיתוג?
פוני: "הבעיה היא לא המיתוג, זה לא מה שאני אומר. המוצר טעון שיפור, הבעיה היא התודעה הבסיסית של אלה שאומרים לנו, 'ירושלים היא עיר מתה'. זה תהליך שנמשך כבר 30 שנה. כל מיני תל אביבים מגלים את האור אחת ל, ומרגישים שהם צריכים להציק ולהסביר למה הם עזבו. את הבכיינות הזו אני רוצה להפסיק. יש כאן אנשים צעירים שנלחמים על העיר, רוח חדשה, התעוררות וקבוצת 15 דקות שנאבקת למען תחבורה ציבורית טובה, ואותם אני רוצה שישמעו".
ובעוד שפוני מדבר וחולם, הצטרף בלוגר חדש לבלוגוספירה הירושלמית. נא להכיר: ראש העירייה שלכם. בבלוג של ניר ברקת באתר העירייה כבר מופיעים שלושה פוסטים. אחד מהם, לקראת פתיחת שנת הלימודים, אפילו נושא אופי אישי מעט.
בינתיים, עד שיועצי התקשורת יתאפסו על עצמם, נגיד לראש העירייה שכותרת בנוסח "ברקת אירח מוכתרים וירה בתותח לרגל חודש הרמדאן" בראש העמוד, אינה בדיוק הולמת את האופי האישי של המדיום. בקיצור, אפילו בעולם הטכנולוגיה, שבו ברקת אמור לשלוט, יש לו עוד מה ללמוד מאותם צעירים שהפכו למצפן הפנימי של צעירי ירושלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
