הצגת יחיד: המופע של יפעת צחי-קיראל
בניגוד לציפיות, הדור הבוגר אולי נוטש את העיר אבל לא את התאטרון. הצעירים והסטודנטים מצדם מציפים את האולמות. ולאחרונה יש אפילו הצגות מקור. יפעת צחי-קיראל היא מי שחתומה על הפיכתו של תאטרון ירושלים ממוסד תרבות מנומנם למקום טרנדי
"הבעיה העיקרית שלנו בירושלים היא שיש תפיסה של פחות ואין שום מושג אמיתי על הכמות והאיכות. יש פה דברים שהם מדהימים.
"מכיוון שאני רוב הזמן נושקת בין מה שקורה פה ובין מה שקורה בתל אביב, אני חושבת שבירושלים יש תרבות יוצאת דופן ומיוחדת שמתייחסת לעצמה לא בכבוד הראוי לה. איפה כשלנו? לדעתי בירושלים כשלנו בתקשורת. הכישלון הוא כישלון תדמיתי, תקשורתי".
אין ספק, הגישה של צחי-קיראל היא די מרעננת כשנזכרים בשלל הטענות שבדרך כלל ניתן לשמוע מעמיתיה הירושלמים. בשנים האחרונות נראה שכל התבטאות בנושא התרבות בעיר גוררת השוואות מכעיסות לתקציבים בתל אביב והתבכיינות טיפוסית בנושא ההגירה השלילית והצריכה המועטה של אמנות מצד תושבי הבירה.
האמת שטרוניות מעין אלה היינו מצפים לקבל ממי שעומדת בראשו של אחד ממוסדות התרבות המיתולוגיים בארץ ובכלל בירושלים, ועוד עושה זאת בהצלחה. אגב, לתאטרון היא הגיעה בכלל אחרי היסטוריה לא קצרה בטלוויזיה, בתחילה במנהלת ההקמה של ערוץ 2 ולאחר מכן כסמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10.
מה גרם לך להגיע לפה, ועוד מלב הברנז'ה התל אביבית?
"האמת היא שאהבה מאוד עמוקה למקום. אני יכולה להראות לך באולם שרובר איפה בכיתה ד' ראיתי את 'עוץ לי גוץ לי'. התאטרון ממש היה חדש, זה היה שנתיים אחרי שהוא נפתח לדעתי. אני זוכרת את החוויה הזאת של תאטרון והקסם הזה. אני אפילו לא מדברת איתך על ירושלים, בנו אותו בסטנדרטים שלא היו קיימים בארץ - הבניין החיצוני, המבנה הפנימי והאסתטיקה - גם כשאנחנו בוחנים זאת היום, שרובר הוא האולם הכי טוב בארץ.
"בכלל, אני חושבת שאותו רגע היה רגע מאוד מכונן בחיי בהקשר לאהבת תרבות מאוד גדולה. אני זוכרת את עצמי כתלמידת בית ספר יסודי מגיעה לתאטרון ירושלים כמה פעמים בשנה במשך הרבה מאוד שנים. ויש לזה משמעות מאוד עמוקה לצרכני התרבות של העתיד. לכן אנחנו צריכים לעשות כל מאמץ עם העירייה ועם קרנות ולהביא יותר ויותר תלמידים. מאוד ברור שככל שאנחנו מלמדים אותם בגיל יותר צעיר, ככה הם גדלים להיות צרכני תרבות הרבה יותר מגוונים, מקבלים, פתוחים לדברים חדשים".
כשאת מדברת על ילדים, על איזה גילים אנחנו מדברות? בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, תיכון?
"החל מגן הילדים. תרבות בעיניי היא גם סוג של חינוך, משהו שהוא חובה, זאת בעצם זכות של כל פרט לקבל תרבות, לצרוך תרבות. תרבות זה משהו שלומדים אותו, ועדיף בגיל צעיר. זה לא איזה דבר טבוע. לכן לאט~לאט התפקיד שלנו הוא ללמד ולפתוח את הקהל לטעמים חדשים ולכן אנחנו בודקים אזורים חדשים ושילובים של סוגים שונים של אמנויות. זה הרבה מן הפרט אל הכלל
מה זאת אמנות ארצישראלית, יש בכלל דבר כזה? איך יצרנו אותה? איך נותנים מקום לתרבות הפרטית של עדות שונות או חלקים שונים מהעם יחד?
"אחד הדברים המאוד מיוחדים שעשינו בנושא היה הצגה שפיתחנו, הצגה ראשונה שצוות התאטרון בעצם פיתח, כי אנחנו הרי לא תאטרון רפרטוארי", מסבירה קיראל.
"ההצגה, שנקראת 'מסע בין קלעים', בעצם מיועדת לילדי הגן ומלמדת על מאחורי הקלעים של התאטרון תוך כדי המופע. הם לומדים מה זה תסריט, מה זה מונולוג, מה היא במה, מה עושה מלבישה בתאטרון - וכל זה שזור בתוך איזה סיפור מאוד חביב כמובן. והנה, למרות כל הציניות שבה התייחסו אלינו כי תפסו את תאטרון ירושלים כאחד
"היה לי קשה לשכנע אותם, ראשית בגלל שהם קונים רק הצגות שמגיעות לבתי הספר והגנים ושנית בגלל הגישה הרווחת של 'הי, מה קרה, מה זה בכלל תאטרון?', היום זה המופע היחיד בסל התרבות שהילדים מגיעים אליו, למקום, ולא להיפך. אז מתחילים מילדי הגן, דרך בתי הספר ואז גם התיכונים. כרגע יש חור באזור חטיבת הביניים, לא מייצרים מספיק חומרים שמתאימים להם".
זה באמת משנה לצורך צפייה בהצגה אם מדובר בילד בן 13 או בן 15?
"כן, זה משנה לבגרות שלהם, זה משנה להתנהלות החברתית שלהם. אנחנו גם מאוד מקפידים שהם יבואו לא רק להצגות ילדים שבעיקר אנחנו עושים לבית הספר היסודי. נורא חשוב שהם יגיעו להיות חלק מקהל והם צריכים ללמוד להתנהג בתאטרון כמו בתאטרון, וזה דורש עבודת הכנה מבתי הספר".
- וההכנה הזאת מספיקה? אני זוכרת למשל שכשהייתי בתיכון, לקחו את כל השכבה שלי לצפות בהצגה ב"הבימה". ההתנהגות הייתה כל כך מבישה שעברו שלוש שנים עד שהסכימו לקבל שוב תלמידים מאותו בית הספר להצגות.
"תראי, זה קשה, אבל אנחנו לא נשברים, כי זה התפקיד שלנו. אז היו באמת שני מקרים כאלה בשלוש השנים האחרונות ופיציתי את הקהל שסבל, אבל זה לא אומר שצריך להעניש את הילדים. אם החוויה תהיה שיותר הם לא מגיעים לתאטרון כעונש, אז לא הרווחנו כלום. אדרבה, צריך להביא אותם שוב ולחשוב עם הצוות: אולי בחרו להם הצגה לא מתאימה, אולי לא הייתה הכנה טובה, אולי כדאי לחלק את השכבה לכמה קבוצות קטנות; אבל לא לוותר. ברור לנו שאחד התפקידים הכי משמעותיים שלנו הוא לשים את האבנים במבנה החינוכי הזה".
אז איך עושים את זה?
"לפני שלוש שנים התחלנו מבצע שאין לו אח ורע בארץ. אנחנו מגרדים תרומות לסבסוד העניין הזה - בסופו של דבר מדובר בעניין כל כך חשוב שאני מצליחה לשכנע כל מיני גופים כן לתרום לזה, גם כאלה שלא נוהגים לתת.
"אורח החיים של אדם הוא כזה שבתור ילד, הוא שואב הכול; זה הזמן לחנך, להעשיר, לגרות. אחר כך בגיל צבא יש מין הפסקונת וכשהם סטודנטים, הם חוזרים אלינו רעבים נורא מהצבא, וכאן אנחנו עומדים לשירותם.
"אחרי זה הם צרכנים נורא גדולים של תרבות בין גיל 20 ל~30. אחרי זה, מהרגע שיש ילדים קטנים את רואה איזה סוג של האטה שנובעת מהמצב הפיזי הקשה כשיש לך ילדים קטנים, אבל מי שהלך את כל הדרך - חוזר. צריך לנענע אותו קצת, אבל כשהם חוזרים הם כבר בני 40 והם צרכנים בשלים עם עין טובה וזה תענוג".
תאטרון ירושלים נבנה בשנת 1971, כאשר את האגף השני של המבנה סיימו לבנות כ~15 שנה לאחר מכן. המקום נבנה ביוזמתו של ראש העירייה דאז טדי קולק ובסיועם של כמה נדבנים. המטרה הייתה להקים בבירה מבנה ראוי למופעי תרבות שונים, ביניהם הצגות, מופעי מחול וכנסים ממלכתיים, ובתקופות שונות הוא אף סיפק חלל לכמה תכניות טלוויזיה, ביניהן "עובדה" של אילנה דיין. כיום, ניתן למצוא בו אף אולמות קולנוע, חנויות שונות ובית קפה חביב.
הזכרת כמה פעמים שתאטרון ירושלים הוא לא תאטרון רפרטוארי. בכל זאת, כן קיימות הפקות מיוחדות שנעשות לפסטיבל והצגת הילדים "מסע בין הקלעים".
"אנחנו לא תאטרון רפרטוארי במלוא מובן המילה, אנחנו תאטרון מפיק, יוזם, יוצר. אנחנו לא מחזיקים להקת בית וגם לא נחזיק, זה החלק המאוד בעייתי בכלכליות שבתאטרון. יש לנו בירושלים את 'החאן' שהוא תאטרון מדהים ואנחנו נסתפק בזה שיטפלו בו כמו שצריך מבחינה כלכלית".
יש שיתוף פעולה ביניכם ובין מוסדות תרבות נוספים או שהתחרות גורמת לחיכוכים?
"באופן כללי התאטרון עובד בשיתוף פעולה מדהים עם מוסדות אחרים. תחרות זה דבר בונה, ככל שיש יותר כך הצריכה עולה; ראינו את זה בקיץ האחרון. אני מאמינה מאוד גדולה שככל שיהיה יותר כך גם יהיה לכולם. יש עזרה, יש דיבור טוב ויש בסיס. תחרות היא דבר מאוד חיובי", מסבירה קיראל.
בשנים האחרונות ירושלים מצוינת בתקשורת הארצית בעיקר בהקשרים פוליטיים, בין אם חיצוניים ובין אם פנימיים. עם היבחרו של ניר ברקת לראשות העירייה לפני כמעט שנה, רוחות קלות של אופטימיות חזרו לנשוב.
פתאום אפילו דיברו בעיתונים הארציים על אירועי התרבות בעיר ועל התקווה להאטת ההתחרדות הבלתי נמנעת. בכל זאת, האחוזים עדיין מדברים בשם עצמם והאוכלוסייה שנתפסת כצרכנית התרבות העיקרית הולכת ומתמעטת. אם בעבר הבעיה העיקרית הייתה הצעירים שנוטשים את העיר, נראה כיום שגם האוכלוסייה הבוגרת אינה עמידה כפי שחשבו.
כשצחי-קיראל נכנסה לתפקיד, נראה היה כי הדגש העיקרי שלה היה בפנייה לקהל הצעיר. אין ספק שהמטרה הושגה, בעיקר בזכות הופעות באולם הלובי וכרטיסים מוזלים לסטודנטים, אך באופן מפתיע, נראה כי גם הקהל הבוגר לא מתמעט כפי שחזו הפסימיים השונים בתחום.
"מי שעוזב אלה או אנשים שכבר יצאו לפנסיה והולכים אחרי הילדים, או אנשים מאוד צעירים. דווקא יש מגמה של חזרה, בעיקר אצל הצעירים, אני רואה את זה. אני כבר אגיד לך שגם אם צעירים עוזבים, התפקיד שלנו בירושלים הוא מאוד משמעותי ברמת ההעשרה התרבותית של ליצור חברה יותר טובה. אז הם יעברו לתל אביב ויקנו מנוי ב'קאמרי'; אז מה? אנחנו חייבים ליצור פה בארץ משהו שהוא מאחד ומחבר את כולם מהבחינה הזאת.
"בגלל זה גם מנוי הסטודנטים הוא כל כך חשוב. אין מצב שמישהו לא יוכל לאפשר לעצמו לראות ארבע הצגות בשנה במאה שקל. הקטע הזה מרגש אותי כי אני רואה שאנחנו ממש גדלים; היום את מגיעה לתאטרון ורואה שהשורות הראשונות מלאות בקהל מבוגר יותר, וכשאת מרימה את העיניים כלפי מעלה את רואה חגיגה של צעירים. מבחינת אחוזים אני יכולה להגיד לך שיש לנו 30,000 מנויים, ואנחנו מתקרבים לשליש צעירים. בצעירים הכוונה לסטודנטים ומטה ואני מאוד גאה בזה".
השינוי הזה, הגדלת מספר המנויים הצעירים, זה משהו שקרה במהלך התקופה שלך פה?
"כן. צריך לראות את זה כאוריינטציה. אוריינטציה שקשורה אלינו ולתפקיד שלנו ולמה שאנחנו רוצים להעניק לילדים שגדלים פה, איזו סוג של אווירה את רוצה במקום תרבות, וכמה מגוון הוא יכול להיות. אני מאמינה שכשיש לי קהל כזה צעיר אז הם ירצו המון תכנים מגוונים כאלה".
גם היום, בעידן הריאליטי? לא נראה לך שהמלחמה על הקהל הצעיר היא אבודה מראש?
"גם כשהאינטרנט נכנס לתודעה, כולם אמרו שהוא יחסל את העיתונות, את הטלוויזיה ואת הספרות, והוא לא חיסל. אז צריך לעשות כל מיני התאמות, אבל זה אפשרי.
"זה גם לא ממש שכולם עוזבים; כולם הרבה על הקו אבל הם לא עוזבים, הם רק מחכים להזדמנות, ואני מקווה שראש העירייה ימצא את הדרך איך ללמוד להשאיר אותם פה בתוך העיר הזאת, כי יש לירושלים הרבה מאוד מה להציע.
"כששומעים את המספרים הנוגעים לירושלים הם די עגומים, אבל בעצם קחי את מבשרת ציון ואת שאר היישובים באזור - הם כולם צרכני תרבות שנשענים על ירושלים כעיר. אפילו בסטטיסטיקות של העירייה הם לא מופיעים, אבל הם פה".
את חושבת שלעובדה שאת אישה ואמא יש קשר לאוריינטציה החינוכית ולדגשים שאת שמה על הקהל הצעיר?
"לא. ממש לא. אני יכולה להראות לך מוסדות מדהימים שמנוהלים על ידי גברים".
אתם מתמקדים גם בקהל הבוגר או שעיקר המטרה היא משיכת הצעירים לתאטרון?
"בכל הקשור להרחבת הקהל, אני גם מתייחסת לקהל המבוגר שלנו, שהוא קהל מאוד איכותי. אני רואה את זה כשאנחנו לוקחים הצגות; בתאטראות מאוד משנה להם אם ההצגה נרכשה גם לתאטרון ירושלים, כי אנחנו הסמן הימני של האיכות.
"יש פה אוכלוסייה מאוד משכילה ומאוד מנוסה, צרכנית גדולה של תרבות, אז גם להם אנחנו מפתחים דברים חדשים. נניח, השנה התחלתי שיתוף פעולה עם "אסכולות" בבניית קורסי העשרה. מלכתחילה מדובר במוצר יקר, מוצר פרימיום שיש לו נגיעה לאנשים בעלי פנאי.
"אז בפעם הראשונה בארץ נפתח קורס של שמונה מפגשים בתחום התאטרון. אותם קורסים מופנים לצרכני תרבות, אנשים שמאוד רוצים להעשיר את האופקים שלהם, בדרך כלל הם די מבינים באותו תחום שהם רוצים להירשם אליו ומטבע הדברים הם גם יותר מבוגרים. זה נפלא בעיניי, כי אין שום סיבה שהם ייאלצו לנסוע לכל מיני מקומות אחרים. ובאמת, עובדה שהכול סולד אאוט, כבר פתחנו עוד קורס אחרי הצהריים. בירושלים יש הרבה ביקוש לאיכות, לדברים מיוחדים".
גם כשמדובר בתרבות אינטליגנטית? ההרגשה הכללית היא שהנושא די נזנח כאן.
"הוא בעיקר נזנח על ידי התקשורת. זה התחיל במגמה הארצית, שהעיתונים היומיים כותבים רק על אירועי תרבות בתל אביב. אני חושבת שיש לנו בעיה קשה בירושלים וצריך לטפל בה מהשורש, אבל יש פה תרבות - איכותית וכמותית - שלא נופלת מזו שבתל אביב. ומה שעוד יותר מדהים אותי הוא כמה צרכנים בעצם יש".
את יכולה לקשור את העלייה באירועי התרבות לברקת? מרגישים באמת בשינוי מאז שהוא נבחר?
"קודם כל, עניינית, הוא הכפיל את תקציב התרבות. הוא יותר מהכפיל. אני חושבת שאם אנחנו בוחנים את הקיץ האחרון, ואולי אני לא מדייקת, אבל להערכתי היו פי שניים אירועים תרבותיים בקיץ האחרון בהשוואה לשנה הקודמת. אנחנו עושים פסטיבל גדול בסוף הקיץ, תמיד באותם תאריכים, והיינו לבד לפני שלוש שנים. הייתה השנה כזאת חגיגה; ושלא תחשבי שזה פגע בנו, הקהל רק גדל וגדל, ואנחנו בסולד אאוט והמשטרה מגבילה אותנו בכמות האנשים.
אז למה זה בעצם? בעוד שרוב מוסדות האמנות להשכלה גבוהה ממוקמים פה, עדיין הנהירה היא לתל אביב.
"כי כאן עדיין אין שינוי מדיניות. זה שניר ברקת הכפיל את תקציב התרבות זה יופי, זה הצעד הראשון. זה שהוא עשה את המאמץ לגרד עוד קצת כסף, זה כל הכבוד. אבל בעצם, אם אנחנו מסתכלים על תקציבים המטרה היא להשוות תקציב חינוך לתקציב תרבות.
"קחי לדוגמה עיר כמו חולון; אני יכולה לתת לך את תל אביב, אבל שם תקציב התרבות שלה פר נפש הוא הכי גדול - רק בגרמניה הוא גדול יותר, וזה בגלל שהיא מקבלת כסף גם ממשרד התרבות, כי רוב בתי היוצר יושבים בה וההשקעה עצומה. אז קחי עיר כמו חולון, שלפני 20 שנה נחשבה כעיר לא משהו.
"היום, כשאני יושבת עם ראש העירייה שלה שנותן 70 מיליון שקלים לחינוך ואת אותו סכום גם לתרבות, אפשר לראות את המהפכה. את מגיעה לחולון היום, וזה לא שאין שם שיכונים יותר. אבל בתוך השיכונים גרים אנשים ממעמד סוציו~אקונומי בינוני ויותר, כי לאנשים חשוב החינוך של הילדים. את רואה מה שקורה ב"מדיה טק" כשאת מגיעה לשם וזה פשוט מעורר השראה וקנאה. רואים את ההשקעה של העיר בילדים ובתרבות, ואני לא מדברת עכשיו מבחינה מיתוגית איך הם הפכו לעיר הילדים. כששמים 70 מיליון שקלים לתרבות בעיר שכמות התושבים בה הרבה יותר קטנה מאשר בירושלים, את רואה את התוצאות. ובחולון אין תאטרון יוצר; אצלנו יש".
אז מה עושים בשביל שגם בירושלים זה יהיה ככה?
"כסף, אוריינטציה, סדר עדיפויות, ברור שאלה הדברים. עכשיו ראש העירייה כל הזמן מצהיר שחינוך ותרבות זה בסדר העדיפויות העליון שלו. בשנה אחת הכפיל את התקציב. דרך אגב, להכפיל את תקציב התרבות של ירושלים? לא נעים להגיד אבל זה מצחיק, הוא גם ככה היה כל כך נמוך. אני מניחה שבקרוב נראה, כי אני כן רואה שבשטח יש תזוזות והשקעות. אני מאוד מקווה שנראה שבשנה הבאה לא נישאר עם ה~20 מיליון ושנגדל.
"העירייה תמכה השנה בפסטיבל סוף הקיץ של התאטרון וזה מאורע משמח. בפסטיבל עצמו יש שני סשנים, אחד לילדים ואחד למבוגרים, וכל הרחבה מלאה בפוטונים וכריות. מדובר באחד הפסטיבלים הכי מדליקים שיש, חלק מההפקות בו נעשות במיוחד בשבילנו וחלק אחר עובר אדפטציה, כי אף מופע לא נולד עם עבודת מסך, וכדי לא לבלבל את הקהל עושים המון התאמות.
"הקיץ האחרון כאמור, היה מאוד מיוחד מבחינת כמות אירועי התרבות. חבל רק שהמשטרה מגבילה אותנו מבחינת כמות האנשים שאפשר להכניס; מילא המבוגרים, אבל קשה לי לראות את הילדים הקטנים מאוכזבים ושבורי לב".
בשבועות האחרונים באי התאטרון הופתעו לגלות כי שטח החנייה הציבורית הסמוך למבנה, הוחכר לאדם פרטי: מפרץ החנייה בסופו של רחוב שופן שבו נהגו לחנות, הוסב לחניון פרטי בתשלום. לאחר שחבר מועצת העירייה מאיר מרגלית כתב לראש העירייה בנושא, נמסר כי העירייה תבדוק את העניין. בינתיים, כל ביקור בתאטרון התייקר ב~20 שקלים. "תראי, אין לי כל כך מה לומר בנושא, זה לא קשור אלינו".
בכל זאת, לא הגיעו מנויים זועמים לשערכם?
"הגיעו. ואנחנו מפנים אותם לעירייה, כי אין לנו מה לעשות עם זה. אדם פרטי רכש את השטח והתחיל לגבות כסף על החנייה. הכסף לא הולך לתאטרון, ואנחנו נשמח מאוד אם יהיה פה פתרון של חנייה בחינם לבאי התאטרון. אין לנו שום השפעה על זה, לא שאלנו אותנו לפני כן ולא אחרי כן. אני מקווה שהעירייה תמצא פתרונות, הקהל לא מרוצה וקשה לנו להתמודד עם זה, כי זה לא קשור אלינו, ועם זאת הכול עלינו".
איך את עושה את זה? רוב האנשים כבר היו מוותרים מזמן לאור הבעיות הטבעיות של העיר, בתוספת הקשיים שמערימה עירייה ללא מודעות?
"תראי, רוב השנים עבדתי בתל אביב ונסעתי הרבה על הקו, אבל לא נואשתי מירושלים. יש תקווה. זה תלוי כמה אנחנו רוצים.
"אני מאוד אוהבת את תל אביב, אני מכירה את הטוב ואת הרע שבה ויש בה הרבה יותר רע. יש גילים מאוד שונים מתי מתאים להיות בתל אביב ומתי לא. לי מאוד עקרוני שהילדים שלי יתחנכו בירושלים. אני רואה את הילדים של החברים בתל אביב ויש בירושלים משהו קצת יותר ערכי".
בני כמה הבנים שלך?
"אלה שאני מדברת עליהם הם עכשיו בכיתה ז'"
והם רואים תאטרון?
"בוודאי. הם גם היו בבית ספר שמאוד שם דגש על תרבות, בית ספר אינטגרטיבי, אז גם יש יותר תקציבים. הם הולכים לגימנסיה, ושם החטיבה העליונה רואה תרבות כמו שצריך. הם נורא מקפידים על תרבות בכלל, יש הרבה יציאות החוצה לאירועי תרבות. אין מה לעשות, זאת העבודה: ראית, התחנכת, למדת".
מה את מתכננת להמשך?
"יש לנו אולם חדש, מה שהיה האולפן של "טלעד" בעבר. לקחנו את האולפן הזה שייפתח בעוד שבועיים ויהיו בו מופעי פרינג' ומחול שונים. גם אירועי המוזיקה יזכו ליותר תשומת לב - אני רוצה לדבר על אסף אבידן (יוצר ירושלמי שחתם לא מזמן על חוזה עם חברת סוני קולומביה המוערכת – ה"ב).
"הדס בלאס, מפיקת ההופעות בתאטרון, מפיקה את מופע השקת האלבום של אבידן על הבמה באולם שרובר, והיא אחד הדברים המדהימים, במה יוצאת דופן. זה בעצם יהיה מופע בעמידה של 900 איש על הבמה עצמה".
מהי פסגת השאיפות מבחינתך בנוגע לתפקיד?
"אוי, את תופסת אותי ביום ממש קשה, אחרי מה שקרה עם הבן של אילן רמון אתמול. פסגת השאיפות היא בריאות טובה להיום. אני חושבת גם שעוד תרבות, יש בזה גם משהו מאוד משמח. תרבות היא דבר מעשיר ומעשיר. אני מברכת בשנת תרבות".
נא להמתין לטעינת התגובות
