דוגי סטייל: הבעלים של המועדון החתול והכלב נחשפים
פורנו במסכים, סלקציה בשערים ומסיבה עם נינט. דוד טור ורונן מיילי, הבעלים של החתול והכלב, חוגגים שנה במתחם קרליבך, ומסבירים איך פיצחו את הדי-אן-אי של הבליין התל-אביבי
ננסה לבחון את תל אביב כמיקרוקוסמוס של הסוגיה הזו. פעם היו לנו ה"רוקסן", ה"פינגווין", " קולנוע דן" ו"אלנבי 58", מקומות עם שמות ישראליים בארומה חו"לית עדינה, כמעט בלתי מורגשת.
מה תמצאו היום ברחובות תל אביב? מדגם לא מייצג - "קלרה", " גלינה", "סאבלט", "המגדלור", ואפשר להמשיך עוד ועוד, אבל הנקודה ברורה.
המשותף: לכל המקומות האלה שמות יצירתיים, אבל אף אחד מהם לא גורם לכם לעצור שנייה לפני שאתם נכנסים למקום ולחשוב 'רגע, אבל למה דווקא קלרה?' כמו בכל דבר, גם כאן יש יוצא דופן, במקרה הזה קוראים לו "החתול והכלב", אחד הברים המדוברים במתחם קרליבך, ששמו טומן בחובו כל כך הרבה. זאת אומרת, בטוח עומד מאחורי זה משהו, אלא שאנחנו לא יודעים מהו.
אז נפגשנו לשיחה עם שני המוחות האחראים לשם "החתול והכלב": דוד טור (34), אחד מאנשי הלילה המוכרים בתל אביב ("דאדא", "אקדמיה", "לנסקי", " ברקפסט") ורונן מיילי (32), האיש שניהל את "האומן 17" התל-אביבי.
מספיקות חמש דקות עם שניהם כדי להבין שהם, כמו כל זיווג מוצלח, פשוט משלימים זה את זה. הם שונים כל כך זה מזה, אבל בדרך כלשהי, לא ממש ברורה, הדינמיקה ביניהם עובדת. גם כשהם אומרים דברים שסותרים, זה מתחבר לרעיון אחד, שלפעמים, אבל רק לפעמים, הוא אפילו הגיוני למדי.
טור הוא המבוגר האחראי ביניהם. הוא נראה תמיד קול, ומשדר אדישות על גבול אנטיפתיות בלתי מוסתרת. הוא הקופירייטר, זה שאחראי לטקסטים הפואטיים הרשומים על הקירות ב"חתול והכלב" (" אני ואני ואני ואני ונמאס") וגם בשיחה בעל פה יש לו הבזקי תובנות, שיכולים למלא איזה ספרון של אמירות שפר, מהסוג שקונים במתנה לבר מצווה. לעומתו, מיילי, שהאדם היחיד שקורא לו בשמו הפרטי הוא אימא שלו, הוא סוג של פיטר פן - ילד ששכח להתבגר. עם חיוך כמעט תמידי על הפנים, נראה שהוא פה רק בשביל הפאן, לא יותר מזה, גם לא פחות.
ככה פתאום, באמצע שיחה אתם, הנורה נדלקת: יכול להיות ש"החתול והכלב" זה בעצם הם?! זה נשמע הזוי, אבל אם חושבים על זה, זה הגיוני. את טור, עם חוסר הרצון המופגן לרצות את הסביבה, עם האדישות לשאלה אם יאהבו אותו או לא, מייצג החתול. את מיילי עם החברותיות והפאן שהוא משדר לסביבה, מייצג הכלב. אז מה, יכול להיות שהתעלומה נפתרה עוד לפני שהערב התחיל? עוד לפני ששתינו דרינק אחד אפילו?
"החתול והכלב", שחגג לפני כחודש את מסיבת השנה לפתיחתו, מיצב את עצמו כבר בהתחלה כמקום תל-אביבי ואופנתי מאוד (אפילו שטור ומיילי לא יודו בזה, גם אם תפעילו עליהם לחץ פיזי מתון(, אך גם כאחד המקומות האפלוליים והסליזיים ביותר בעיר.
למרות - או בגלל - ייחודו של "החתול והכלב", הוא מצליח למשוך אליו קהל קבוע למדי של בליינים - מברנז' ת חיי הלילה עד סלבס ידועים יותר או פחות וגם אדריכלים, עורכי דין והלקוחות שלהם. היחס של שני השותפים לבליינים במקום הוא כמעט כאילו מדובר באורחים שמגיעים לסלונם הפרטי. "בליין הוא חבר בשבילי",
"האמת, בעיניי בליין זה מקצוע די נחות", טור ממהר לסייג, כדרכו. "כשאתה אומר על מישהו שהוא בליין זה מצביע על חוסר איזון כימיקלי אצלו. אתה יכול להגיד על מישהו נהנתן, זה נשמע טוב, אבל בליין? הוא כבר לא מספיק ליהנות מרוב שהוא מבלה. מי שמגדיר את עצמו'בליין' הוא אחד שזה כבר מקצוע בשבילו, הוא רודף אחרי זה עד שלא נשאר לו כסף". מיילי:"ואנשים כאלה אנחנו לא מכניסים".
אבל אתם מנצלים בדיוק את האנשים האלה ואת הרצון שלהם לבלות.
טור: "זה לא נכון, אנחנו לא מנצלים אנשים כאלה. צריך להסתכל על הצד החיובי - אנחנו מנצלים את הצורך האנושי בנהנתנות. יש צורך בסיסי של אנשים לחגוג, זה צורך שקיים בכל אחד. פשוט אצל מי שמגדיר את עצמו כבליין, זה עובר את הגבול, אבל בגדול כל אחד צריך לבלות. זה צורך אנושי". מיילי : "אנחנו לא מנצלים שום דבר, אנחנו פשוט מספקים את הפלטפורמה לאנשים כדי להשיג פורקן, אם זה לבלות, לזיין או להשתגע". טור: "זה לא רק אנחנו, על זה מבוססים כל חיי הלילה ".מיילי: "כן, אבל אנחנו מכוונים לקהל איכותי". דוד , אתה נראה כמו מישהו שממש לא מתאמץ להיות נחמד לאנשים. איך זה מסתדר עם זה שאתה בעצם אמור לארח אנשים במגרש הביתי שלך? טור: "זה לא נכון שלא אכפת לי מאנשים, דווקא אכפת לי, רק לא מאלה שלא מכירים אותי".
מיילי: "תבינו, בלילה יש כל מיני סוגים של אנשים, ויש רובד של אנשים שהם סוליסטים". טור : "יש גם ביום אנשים כאלה". מיילי : "כן, אבל בלילה הם מתקלפים ואפשר לראות טוב יותר את האופי שלהם. אז יש אנשים שלא אכפת להם מכלום, אבל בסופו של דבר, המטרה של כולם היא להיות חלק ממשהו גדול יותר, ואנחנו המשהו הכי מגניב בתל אביב".
טור : "אני לא מגניב. תהיה אתה הכי מגניב". מה עושה את המקום שלכם לאחד המוכרים בסצנה? מיילי: "אצלנו כמות הכסף לא משפיעה, היא לא גורמת למישהו להיות יותר חבר או יותר בליין". טור : "יכולים לבוא לפה מצד אחד מישהו ששווה שמונים מיליון שקל ומצד שני מישהו שאין לו כסף למונית לחזור הביתה, ובסוף זה שאין לו כסף מזיין את הבחורה של זה עם השמונים מיליון".
מיילי:"'החתול והכלב' זה סטייט אוף מיינד, זה הדמויות שיש פה. למשל, בן אדם כמו דוד, יש לנו רובד של אנשים שמגיעים לפה ומשדרים על אותו גל. אם בא לך לראות ילדות בנות 18, לך ל' קלרה'".
טור: "ברים שכונתיים יש הרבה, ברים עדכניים יש הרבה, מסעדות יש הרבה, אבל מה שאנחנו נותנים ב'החתול והכלב' יש רק אחד". מיילי : "ושלא תחשבו שאנשים לא ניסו לשחזר מקום כמו שלנו". אז למה אתם הצלחתם והם לא? טור: "אני מסתכל על כל חיי הלילה כעל מערכת ניקוז, שבסופו של דבר המים מתנקזים למטה, למקום אחד. אנחנו המקום הזה".
מיילי: "בתור התחלה, אתה מסתכל על עצמך, מה אתה באמת. ברגע שאתה עושה את זה באהבה אתה מנסה לגרום גם למבלה ליהנות, וזה לא קשור ליחס שהוא יקבל ממני. מבחינתי, הוא יכול גם לא לקבל שום יחס ממני ביום מסוים, אבל זה לא משנה כי כל בליין פה הוא חבר. האנשים שאנחנו מזמינים לפה הם נטו חברים. זו הסיבה שאין מישהו שאפשר להשוות אותו אלינו. גם אם מקומות אחרים יצליחו, עדיין יגיעו אלינו. אנחנו חיים בהדדיות ואנשי חיי לילה מברים אחרים בסופו של דבר באים לשבת אצלנו בסוף הערב".
לא קל לחלץ מטור וממיילי איזשהו הסבר פרקטי, רציונלי, לסוד ההצלחה שלהם. לשיטתם, הם לא עושים כלום חוץ מלאהוב את העבודה שלהם, וכל השאר קורה מעצמו, בלי שום מאמץ מצדם. לא ממש ברור אם הגישה הבלתי מתאמצת שאימצו לעצמם נועדה לשרת תדמית מסוימת או שהם באמת מאמינים בזה, מה שברור הוא שאחרי חצי שעה אתם אתם עלולים לטעות ולחשוב שאתם יושבים מול איזה גורו ניו אייג', שלבסוף ישכנע אתכם "אם תחשבו טוב, יהיה טוב" או משהו בסגנון.
"לא משנה מה נעשה, זה חייב תמיד להיות מקום של אנשים נכונים, של אנשים יפים", טור מתעקש להסביר. "אנחנו לא מתחברים עם אנשים כדי להתלקק. אנחנו וולגריים וקרחניסטיים. עם זה, גם מקומות מלוקקים היו לי, ואני לא מתחבר לזה. הרי אם אתה מביא את היחצנים הנכונים, אתה יכול לקנות דבר כזה, אבל אנחנו לא מעמידים סביבנו צבא של יחצנים, אנחנו לא מבקשים מאנשים שיבואו לכאן, אנחנו לא רודפים אחרי עיתונאים בשביל כתבה ולא נותנים אירועים לסלבס. אז אם חושבים שאני לא חברותי, אני חושב שזה פחות חברותי ללחוץ ידיים ולהיות צבוע".
אולי הם לא רודפים אחרי עיתונאים וסלבס, אבל בדרך פלאית כלשהי, הסלבס מגיעים אליהם. לפני כמה זמן התארח ב"החתול והכלב" הדי-ג'י של מדונה די-ג' י אינפרנו במסיבה בחסות לי קופר. שבוע קודם לכן השיקה נינט את אלבומה השני במקום בנוכחות פליטי "כוכב נולד" למיניהם, וזה עוד לא הסוף - שבועיים לפני ההשקה של נינט התארחה ב"החתול והכלב" תערוכת התצלומים של זיו קורן, שמשכה אל המקום שלל סלבס. "אנחנו רק הפלטפורמה", אומר מיילי. "אני לא ביקשתי שיגיעו לכאן הדי-ג'י של מדונה וחמישים רקדנים, הם פשוט באו. כשאתה מסתכל לתוך עצמך, דברים פשוט קורים לבד".
גם נינט, שהשיקה אצלכם את סיבוב ההופעות שלה, הגיעה לבד אחרי שהסתכלתם לתוך עצמכם?
מיילי: "כן, אנחנו באמת לא מתעסקים ביחצנות. תנו לי לעשות אירועים, אני אתאמץ לעשות אותם הכי טוב. אנחנו לא מזמינים אף סלב לפה, וגם נינט היא זו שפנתה אלינו. היא רצתה לעשות את ההופעה שלה פה, ונכון שכביכול נינט זה הכי מסחרי ולא מתאים לנו, אבל הסכמנו לעשות לה את האירוע, ועשינו את זה הכי טוב שאפשר".
כמקום בילוי שמיצב את עצמו מהרגע הראשון כמועדון הכי סליז בתל אביב, "החתול והכלב" מתפאר בתור אימתני לשירותים מדי ערב. לא, זה לא שלמבלים פה יש שלפוחית רגיזה, אבל אין כמו תא קטן ומצחין כלוקיישן לפעילות מינית ענפה. "התור בשירותים לא שונה ממקומות אחרים", אומר טור. "אצלנו הוא פשוט ארוך יותר".
מיילי : "אני חושב שהוא צודק. בסופו של דבר, כל אחד עושה פה מה שהוא רוצה, ואין מה לעשות, כשאתה אייקון תרבותי, יש גרורות. אתה לא יכול שהעיר תבוא אליך לתוך המקום ושלא יהיו דברים כאלה".
אם סקס בשירותים לא מספיק למבלים, אז גם במסכים ב"חתול והכלב" מוקרנים במשך הערב סרטים, שלא אחת מציצים בהם איברים חשופים. "אתם יכולים לקרוא לזה 'פורנו'", מסתייג טור, "אבל אלה סרטים ששינו את אופן צילום הסרטים. אתה רואה שם ציצים, אבל אנחנו משדרים כל מיני סוגים של סרטים".
השותפים טור ומיילי חיים כבר שנים בחיכוך מתמיד עם הרשויות, שהביא בסופו של דבר גם לסגירתו של ה"ברקפסט קלאב", שהשניים היו שותפים בו. "הרסו לי את ה' ברקפסט' בגלל שטויות", אומר טור, ולרגע כמעט אפשר להאמין שהוא יוצא משלוותו.
"הרי את ה' ברקפסט' סגרו לא בגלל סמים, אלא על 12 אנשים יותר מהמותר. יש מקומות שהולכים יד ביד עם הרשויות. אנחנו לא. למשל, יש מקומות שקוראים לפקחים כשמישהו מעשן אצלם במקום. אני אומר: ציפורים מצייצות? בברים מעשנים. אין מה לעשות. אני לא אתקשר לרשויות ואגיד שיש בבר שלי מישהו שמעשן. להפך, אני אומר לכולם שיעשנו כמה שהם רוצים.
"ישנו חוק הסלקציה למשל. מה, מישהו יגיד לי את מי להכניס למקום שלי? אז אני עושה סלקציה, אבל אני הולך בין הפינות ".מיילי: "אנחנו לא רוצים ללכת יד ביד עם הרשויות ושזה יבוא על חשבון המבלים". טור : "אם מישהו רוצה לבוא לפה, שיקבל את המקום כמו שהוא, אם בחרת להישאר, תישאר. אם לא, אל תנסה לשנות. אני לא מכריח אף אחד לבוא לפה. קרחנה זה לא נגד החוק, אני חושב שזה פלילי יותר לתת לילדים לשתות וודקות ".
מיילי: "המקום הזה נראה חריג לאנשים נורמלים, שיוצאים ב-22:00 וחוזרים ב-1:00 בלילה . אנחנו אוהבים לשתות, ויש לנו חברים קרחניסטים. אין מה לעשות. אפילו שגם הנורמלים באים אלינו, אנחנו לא שופטים".
לסיום , תגאלו אותנו מאי-הידיעה, בבקשה תפתרו את הסוגיה הזו, למה "החתול והכלב"?
מיילי : "כי לעולם ירדוף הכלב אחרי החתול. סתם, האמת היא שאני אפילו לא יודע למה. דוד, מה זה החתול והכלב? "
טור: "עצם זה שאתה שואל מה זה - זו הסיבה. לי יש תשובה לשאלה הזו". מיילי : "מה התשובה? " טור: "עזוב, יש אבסטרקטיות, תיהנה מזה. אני לא מגדיר את עצמי".
נא להמתין לטעינת התגובות
