36 שנים אחרי: זוכרים את ארז לבנון

חוגי השחמט לזכרו, פתיל הפגז שנותר עד היום בביתם והחברים שמבקרים. 36 שנים לאחר מותו של ארז לבנון מראשל"צ במלחמת יום הכיפורים, משחזרים הוריו את היום הנורא ההוא ומספרים על ההנצחה

ורד עוזיאל | 27/9/2009 9:04 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
36 שנים עברו מאז מלחמת יום הכיפורים, וחבריו לפלוגה של ארז לבנון עדיין מגיעים בכל שנה לבית הוריו, כדי לשבת ולדבר. גם משחקי השחמט השנתיים בעיר מגוריו, ראשון לציון, ממשיכים להתקיים לזכרו. "אנחנו זוכרים אותו בדיוק כמו שהוא היה", נמספרים הוריו, "ילד ייחודי, קטן מימדים ואמביציוזי".
 
שמחה לבנון עם תמונת בנה ארז.
שמחה לבנון עם תמונת בנה ארז. צילום: זמן ראשון

שמחה ובניהו לבנון הכירו כשהיו בני עשרה. אז עוד לא חשבו שמשהו עלול לקטוע את האושר שלהם. בנם הבכור ארז נולד בחג הסוכות, ב-16 באוקטובר 1951. כאשר היה ארז בן שנה עברה המשפחה לקיבוץ פלמחים, שם למד בבית הספר היסודי ובתיכון, ונחשב לתלמיד טוב. "היינו חברי קיבוץ פלמחים, היה לנו טוב מאוד ולא היו לנו שום בעיות. עד היום אנחנו מרגישים חלק מהמקום", סיפר בני, אביו. בקיבוץ נולדו לבני הזוג שני ילדים נוספים, זיו ושרה.

ארז גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1970, והגשים את חלומו להתקבל לקורס טיס, ואף עבר בהצלחה את השלבים הראשונים בקורס. אולם באחת הבדיקות השגרתיות במהלך הקורס התגלה אצלו סינוסיטיס. "במצב כזה אי אפשר היה ללבוש את מסכת החמצן", הסביר אביו. לכן נאלץ ארז לעזוב את קרוס הטייס והוא החליט להתנדב לשריון. הוא השתלם בקורס למקצועות טנק "פטון", בקורס למפקדי טנקים, בקורס בסיסי לקצינים ובקורס לקציני שריון.

עם תחילת מלחמת יום הכיפורים פיקד ארז על ארבעה טנקים, והוביל בקרבות הבלימה נגד המצרים, על גדות תעלת סואץ. ביום הראשון של המתקפה הוא נפגע בקרב מצפון למוצב "כפר", שבוע לפני יום הולדתו ה-22. הוא נפצע בחזהו מאש נ"ט חזקה שירו חיילי חי"ר מצרים שצלחו את התעלה, ובדרך לבית החולים מת מפצעיו.

אביו בני שירת אז כמג"ד במילואים, וכשנכנסו אליו למפקדה קציני צה"ל, הוא כבר ידע מה הם באו לבשר. "הבנתי מייד, הם לא היו צריכים להוציא מילה. נסעתי הביתה וסיפרתי לשמחה שארז נהרג. אחרי השבעה הייתי חייב לחזור, כיוון שעוד התנהלה מלחמה והבנתי מייד שאנחנו חייבים להמשיך הלאה".
ארז היה חובב שחמט מושבע

החיים בקיבוץ אחרי האובדן הכבד היו קשים מנשוא עבור בני הזוג לבנון. "אחרי שארז נפל, היה לנו מאוד קשה להישאר בפלמחים, המראה של כל החברים החוזרים מן הקרב, והידיעה שארז כבר לא יחזור יחד עם הזיכרונות הרבים שהיו בכל פינה, הקשו על ההתמודדות. לאחר ייעוץ החלטנו לעבור לראשון לציון, ולהתחיל חיים חדשים עם שני הילדים שנשארו לנו".

כשבני מדבר על חיים חדשים, הוא מדבר על שינוי מוחלט לגמרי. "היינו קיבוצניקים. לא היה לנו שום דבר, מכיוון שחיינו בתוך הקיבוץ ועבדנו בשביל הקיבוץ. משרד הביטחון עזר לנו בצורה בלתי רגילה ואנחנו ביססנו עצמנו מחדש, הבנו שמוכרחים להמשיך, אספנו את עצמנו. הכאב על האובדן לא עובר אף פעם. לומדים לחיות איתו, וזוכרים את ארז יקירנו תמיד. אנחנו לא צריכים את ימי הזיכרון השנתיים, למרות שזה דבר מאוד יפה וחשוב שהמדינה עושה. אנחנו תמיד זוכרים אותו".

הוריו של ארז הנציחו את זכרו באמצעות חוברת על דמותו, אבל לא רק. באחד החדרים בביתם מונח לו פתיל של פגז, ועליו תמונתו של ארז. "זו המזכרת שלנו ממנו",

הם אומרים. ההורים גם עוזרים לממן את הפרסים בתחרויות השחמט בנבחרת ראשון לציון.

הבחירה הזו אינה מקרית. עוד כשהיה בגן הילדים למד ארז לשחק בשחמט, ומאז נמשך לבו למשחק והוא התמיד והעמיק בו. הוא נמנה עם חברי מועדון השחמט בראשון לציון, ומאז מלאו לו 12 שנה שיחק בנבחרת הנוער העירונית, ליד הלוח השני. גם בימי שירותו הצבאי נשא עמו תמיד קופסת כלי שחמט, ובכל הזדמנות שנקרתה לו שיחק בתחרויות סימולטניות ובמשחקים סמויים. מדי שנה בחג הסוכות, ביום הולדתו של ארז, נערכת לזכרו אליפות שחמט של ילדי בתי הספר בעיר.

בנוסף לכך, מידי יום שישי, באופן קבוע, הולכים הוריו של ארז לבית העלמין בראשון לציון. הם מנקים את קברו, יושבים איתו ולאחר מכן חוזרים לשגרת חייהם. "החיים עם הכאב הופכים לרוטינה, אחרי כל כך הרבה שנים", מוסיף בני. "יש לנו מזל גדול. עד היום החבר'ה שלו מגיעים לבקר אותנו ביום הזיכרון. זה תורם לנו המון, למרות שאנחנו לא שותפים פעילים במפגש. אנחנו רק המארחים, זו אחוות לוחמים שלא ניתן להסביר אותה".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים