מדינה לאהבה: אלי אביבי חושף את סודות מדינת אכזיב
מיטב הבוהמה הישראלית התנקזה בשנות השבעים ל'מדינה' של אלי אביבי בחוף אכזיב - ממלכה פרטית של סקס ובטלה. בגיל 80, כשהוא מככב בסרט על חייו שיוצג בפסטיבל הקולנוע בחיפה, אביבי מתרפק על אוסף צילומי העירום שלו ונזכר איך איבד את בתוליו בגיל עשר
"מדי לילה היא היתה יוצאת לבילויים בתל אביב", משחזר אביבי, "כשחזרה התפשטה ולבשה כתונת לילה. ראיתי אותה עירומה מכף הרגל ועד הראש. היא הסתכלה עליי, אבל לא אמרה כלום. לילה אחד היא לא הרגישה טוב וביקשה שאשב לידה. היו לה 40 מעלות חום, והיא היתה לוהטת. ממש משכה אותי למיטה. לקחה את היד שלי והעבירה אותה על המצח שלה, החזה, הגוף, הכל. ככה התעוררנו אחד לשני והתחלנו לשכב. אני לא ידעתי לפני זה איך חודרים לבחורה, לא ידעתי כלום. ילד. ככה שכבנו לילה אחר לילה".
החגיגה לא נמשכה זמן רב. "לילה אחד אמא שלי קמה לראות אם אני מכוסה. שנינו היינו ערומים במיטה אחת. אמא שלי מאוד פרימיטיבית, סבא שלה היה רב ראשי בבגדד. היא נתנה צעקות: 'יא וולי, יא וולי. אבא פתח את הדלת, ראה מה שראה, גירש אותה מיד מהבית וזרק לחדר המדרגות את התיק והבגדים שלה. עלי לא כעסו - ילד בן עשר, מה הוא מבין מהחיים?".
האוהבים המשיכו להיפגש במחתרת. "לא הפסקנו לראות אחד את השני. כשהייתי אחראי על המחסן בצופי ים בירקון, היא היתה מגיעה אחר הצהריים. היינו נועלים את המחסן ושוכבים. גם כשעזבתי את הבית והתגייסתי לפלי"ם (הזרוע הימית של הפלמ"ח) היא המשיכה לבקר אותי בבסיס. אחר כך היא טסה לפריז והקשר שלנו נותק. בזכותה הרגשתי ביטחון עם נשים. הן ראו בי גבר".
חוויית היסוד הזאת סימנה את תחילתו של מסע הוללות פרוע שנמשך עד היום, כשאביבי סוגר את העשור השמיני לחייו. ההרמון שלו נמצא באכזיב, שם ייסד בתחילת שנות השבעים על חורבות הכפר הפלסטיני אזיב את "מדינת אכזיב", טריטוריה חסרת גבולות המקדשת חיי מין, רוח ובטלה. לכאן התנקזה הבוהמה של אותן שנים, מדן בן אמוץ דרך יהודה עמיחי ועד אריק איינשטיין, ופה
במשך שנים ניצח אביבי על הממלכה שלו, אבל בעשור האחרון הוא נאלץ להתמודד עם מחלת לב עקשנית. הרופאים נתנו לו שנה, אבל הגוף מתעקש להילחם. לאביבי יש מתכון לחיים ארוכים: צילום נשים בעירום וכתיבת זיכרונות. בארכיון שלו יש כבר מאות אלפי תמונות וכמאה יומנים אישיים. אי אפשר לעצור אותו. רק לפני כחודש הוא פיתח 200 צילומים של בחורה גרמנית בסצנות מאיצות דופק.
"האהבה לנשים לא פוסקת עם השנים. לאבא שלי בגיל 83 היתה בחורה חדשה", הוא מסביר את האובססיה. "אני מודה לאלוהים על כל האהבות הגופניות והנפשיות שאני עדיין מקבל בשפע, לילות עם היפות בנשות תבל. למרות גילי המופלג כוחי עדיין במותניי והמצלמות שלי אינן נחות לרגע".
הגוף שמתבלה והזיכרון שמתחיל להיטשטש שכנעו אותו להיענות לבקשתם של הבמאית אתי ויזלטיר והמפיק אהרל'ה גולדפינגר ("פופוליטיקה") להכניס מצלמות לממלכה שלו. הסרט 'מדינת אכזיב - מקום של אהבה' יוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה וישודר ב-10 באוקטובר בערוץ 8 של הוט. עבורם זו היתה הזדמנות לבדוק אם סיפורי ההוללות הם רוחות תעתוע של עיתון 'העולם הזה' או מציאות שהבורגנות של פעם התקשתה להכיל.
"זה אכן התרחש", אומרת ויזלטיר, "התמונה המלאה שנחשפה בפנינו היתה אפילו יותר מוקצנת. במשך כל השנים כתב אביבי יומן שתיעד בדקדקנות את חייו ועלילות מדינת אכזיב. גם אוסף תמונות העירום שצילם הוא עצום".
לחופי אכזיב עגן אביבי לראשונה ב-1952, לאחר מסע בן ארבע שנים בעולם, שבמהלכו עבד בספינות דיג בקוטב הצפוני ובאוניות לייבוא בולי עץ ענקיים ממערב אפריקה. אחרי כמה חודשים של חיים פרועים בלונדון ובפריז (שם התיידד עם הסופר ע. הלל) החליט לחזור לארץ. תושביה הפלסטינים של אכזיב, המרוחקת כחמישה קילומטרים מגבול לבנון, גורשו במהלך מלחמת העצמאות, והבתים שמצא שם היו נטושים.
"בשנים הראשונות הייתי לבד לגמרי", הוא מספר. "לא היתה גישה לבית שלי. יום אחד שמעתי בחצות טרטור של גיפ. כשהצצתי החוצה ראיתי ארבעה גברים עם תתי מקלע מאיימים עליי. אמרתי להם בעברית: אני גר כאן שנה, לא ראיתי שום אדם. הם אומרים: אנחנו אנשי ביטחון. מה אתה עושה כאן לבד, אפילו כלבים גרים ביחד. אמרתי להם, 'בגלל זה אני לא כלב'".
למחרת הוא נסע לחיפה. :הלכתי לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. ישבתי איתו חצי יום, סיפרתי לו שחזרתי ממסעות בעולם ושאני כותב ומצייר וחייב לגור במקום כזה בודד. שילמתי 18 לירות וחתמו לי על חוזה ל-99 שנים. למחרת חזרו אליי הארבעה. הם אמרו: חשבנו שאתה לא שפוי, אבל אתה נחש. ולנחשים צריך להוריד את הראש. תמצא מקום אחר - אחרת נעביר אותך בארון מתים. הם התחילו לשלוח לי אנשים מפחידים, ערבים עם חרבות, אפילו ירו לכיוון הבית שלי. כתבתי מכתב לבן גוריון, אמרתי נלחמים בי. הציעו לי להתפנות בתמורה לבית בפריז, חיים בארצות הברית, משרה חשובה במשרד ממשלתי. הבנתי שהמקום הזה חשוב להם".
אנשי הביטחון לא הרימו ידיים. "שלחו לכאן את אברהם דר, מפקד יחידת הריגול במצרים בתקופת 'עסק הביש'. הוא הביא יין, סנדוויצ'ים, פיצוחים. אמר, 'אתה לא יודע על מה אתה יושב, מתחת לכפר הזה יקימו רשת של מנהרות, יעבירו סוכנים, טנקים, ציוד לאיים בים וללבנון. השקעה של מיליארדים'. ידעתי שהכל עורבא פרח. מהיום הראשון שלי כאן, ידעתי מה קורה פה".
כלומר?
"פה עברו כל הסוכנים, יצאו מכאן אנשים לפעולות שהשתיקה יפה להן. אכזיב זו נקודה נסתרת, לא רואים מהכביש. אמרתי לדר, 'אם הייתם מספרים לי על זה מההתחלה - הייתי הולך מפה'. הוא נפרד ממני ואחרי כמה שעות הגיעה שוב הרביעייה. אמרו 'באנו לברך אותך שאתה מסכים לעזוב'. אמרתי 'דר סיפר לי סיפורי בדים, אז גם אני סיפרתי לו סיפורים'".
לאחר שבע שנים של מלחמות הושגה פשרה. 'ישבו איתי ועשו הסכם עבודה עם מערכת הביטחון. התחלתי לקבל כסף על זה. הייתי האיש הכי חשוב שלהם, היחיד שהכיר את כל הסוכנים באזור.
הכרתי גם את כל המפעילים הישראלים. הם החליטו לשמור עליי. הביאו לי כלב שמירה בולדוג, נשק, פעמונים מתחת לאדמה. פחדו שיחטפו אותי, יעבירו אותי למרתפי עינויים במדינה שכנה ויוציאו ממני אינפורמציה. הגיעו לכאן סוכנים וגורמי הביטחון עצרו אותם. ברגע שאמרו 'אנחנו לאלי אביבי' - שחררו אותם. כל הקיבוצים הביטו עם משקפות. ראו שערבים באים ביום ובלילה והמשטרה לא עוצרת אותם. חשבו שאני עוסק בריגול והברחות"
נשמע מסוכן.
"פעם אחת באמת ניסו לחטוף אותי. שישה מחבלים ירדו בחוף. עצרתי את הראשון בתת מקלע בבטן והזמנתי אנשי שב"כ. תפסנו עוד שניים והיתר ניסו לברוח ללבנון. מי לא הגיע לכאן. אלף חיילי גולני, טנקים, מודיעין, אלופי צה"ל. הקיבוצניקים אמרו: אלי אביב הכריז עצמו כמדינה, עכשיו המדינה החליטה לחסל אותו. יצא הליקופטר עם אחד המחבלים שנתפסו, הוא הצביע מאיזה כפר יצאו המחבלים ואז צה"ל חיסל שם. המודיעין עשה על זה סרט, מתברר שלא רק אותי באו לחטוף".
בשעה שהממסד ניסה להילחם באביבי ולהביא לסגירת החוף, שהפך בהדרגה למקום מפגש לבטלני וחרמני הארץ, כוחות הביטחון המשיכו להעסיקו בסתר. "יום אחד באו ממשטרת נהריה עם המפקד נחמן. הם סגרו בפלומבה את האכסניה. באותו לילה הגיעו סוכנים שעבדו איתנו. היתה להם ידיעה שהם יכלו לומר רק לי. הסורים עומדים לתקוף את ישראל במטוסים. העברתי את הידיעה ותוך חצי שעה היו מטוסים שלנו באוויר".
עם כל הכבוד לצה"ל, אביבי סירב לשנות את סדרי העדיפות שלו. "יש לי אחות אילנה", הוא מספר. "כשהיא היתה בת 11, אמא שלי אמרה 'תביאי לאלי סל מלא באוכל טעים'. באותו ערב שאחותי הגיעה לכאן אנשי הביטחון חיכו לידיעות חשובות. רק אני יכולתי לקבל אותן. אבל היתה מתוכננת לי פגישה עם מישהי שאהבתי בנהריה. אמרתי לאחותי, 'אם יבואו ערבים עם כאפיות - אל תפחדי'. השארתי לה את מספר הטלפון של השב"כ. אמרתי לה, 'תצלצלי ותגידי: אני אחות של אלי, הוא אינו בבית ויש כמה אורחים שמחכים לו. בלילה הגיעו שישה ערבים מגושמים, מפחידים. היא הכינה להם תה וצלצלה לשב"כ. תוך כמה דקות היו פה שני גיפים. הסיפור הזה נודע באגף המודיעין ורשמו אותה כילדה אמיצה עם יכולות".
שנים ארוכות עברו מהרגע שאביבי התנחל בחוף, עד שהבוהמה התל אביבית אימצה את המקום. "זה היה גן עדן לכל דבר", הוא מנסה להסביר את סוד הקסם. "לא הייתי צריך לעשות כלום. אכזיב זה מקום סקסי. בדרך כלל תיקח בחורה, שבוע שבועיים עד שהיא תתפשט. פה זה קורה בערב הראשון. זה האווירה של המקום, החורבות, הים, הסיפורים שמסתובבים פה. יגידו לך בתל אביב, אביבי הוא מלך האורגיות, הסמים והשתיינים - ואני כלום. אני נגד סמים, אלכוהול וסיגריות. עשיתי הסכם עם ראש עיריית אילת שהוא יקים מחנה לכל ההיפים והמסוממים והעפנו אותם לשם".
אז מי נשאר?
"האנשים הזרוקים של התקופה: ציירים, פסלים, זמרים שחיו חיים פרועים. עשיתי כאן אירועים גדולים כמו וודסטוק, שמשכו את כל הזמרים הידועים: שלום חנוך, אריק איינשטיין. הגיעו 5,000 איש, פקקים עד לנתניה. בא אליי חייל עם מדים ורובה, אמר: 'אלי, תעשה לי טובה, אני רוצה לשיר, אף פעם לא הייתי על במה'. קראו לו דיוויד ברוזה. הוא הופיע וקנה את כולם. מי היה מטייל לחו"ל בשנות השישים? למי היה בכלל אוטו? היו מגיעים בכרכרות, אופניים, אוטובוסים. משפחות שלמות הגיעו עם הפקלאות ברכבת. לא הייתי מוכן לפתוח מסעדה, רציתי לשמור על האופי המיוחד של המקום".
הממסד לא אהב את רוחות הפורענות וניהל מאבק בירוקרטי לסגירת המתחם. בעיצומו אף נהרסו ללא חמלה כמה מבנים עתיקים, כשאביבי מנסה להגן עליהם ללא הצלחה. ב-71' הכריזה המדינה על הקמת פארק לאומי אכזיב, ואביבי, באקט מבריק של יחסי ציבור, הודיע על הקמת מדינת אכזיב, כולל דרכון והצהרת עקרונות. עכשיו זה לא היה רק חוף ים עם בחורות בלי חלק עליון, אלא סמל למרד נגד השלטון המפאיניקי. השמועה על חולות החשק בארץ הקודש משכה תיירים רבים, כולל המתנדבים והמתנדבות שהפכו את אכזיב לביתם השני.
"כל העולם היה פה", נזכר אביבי. "כשסופיה לורן הצטלמה לסרט 'יהודית', נתנו לה חדר בדן כרמל. הנהג שלה הביא אותה לביקור, היא עלתה על גג הצריף ואמרה, 'אני נשארת לישון כאן'. ערב-ערב היא היתה מבשלת לנו ספגטי. אני זוכר שהיו לה עיניים ענקיות וצהובות. פעם אחרת הגיעו שתי בחורות אנגליות יפהפיות. הן ביקשו להתנדב, ושלחתי אותן לעבוד בניקיון השירותים והמקלחות. יום אחד קיבלנו טלפון. שאלו, 'יש לכם בחורה בשם שרה פרגוסון?' אמרתי כן. אמרו, 'תגיד לה שרוצים אותה מבית המלוכה'. עשיתי להן כוס תה, התנצלתי ששלחתי אותן לנקות אסלות ולקחתי אותן לארוחת ערב בנהריה".
הג'ינג'ית הלוהטת שהתחתנה עם הנסיך אנדרו לא עברה במיטתו של אביבי, אבל רבות אחרות כן. הוא אינו מוכן למנות את מספרן, אבל מצביע על אוסף תמונות העירום בארכיון, עדות למה שהתרחש במיטתו. "יש לי מיליון תמונות", הוא אומר, "מתוכן 600 אלף תמונות בעירום. חלק זה תמונות אמנות, חלק זה פורנוגרפיה. עירום זה יפה. רוב התמונות הנועזות שצילמתי עם נשים נגמרו במיטה. יותר קשה לגרום להן להצטלם מאשר לשכב איתך. אבל הצילום מחרמן אותן. יש נשים שרואות את העדשה של המצלמה וכבר מגורות. פעם אחת בחורה הכניסה יד מתחת לחגורה ואוננה בזמן שצילמתי אותה".
זאת היתה דרך הפיתוי שלך?
"זו לא היתה הכוונה שלי. לא הכרחתי אף אחת להצטלם. 90 אחוז מהן יזמו את הצילום. עבורן זו היתה דרך מכובדת להוביל אותי למיטה. הן חיכו לשנייה שיוכלו לזרוק את התחתונים שלהן כשאצלם אותן. כשבחורה נחשפת לפניך, היא תיתן לך הכל, גם תזדיין איתך. הן אהבו את הראש שלי ושיתפו פעולה. הייתי קושר אותן לאבני ריחיים ועמודים מהתקופה הפיניקית ואנשים מכל הגבעות מסביב היו צופים".
האובססיה לנשים לא מנעה מאביבי להתחתן. ב-64 הגיעה לחוף נערה יפה בשם רינה, עולה חדשה מגרמניה. "היא נאה מאוד ומושכת תשומת לב כולם", כתב אביבי באחד מעשרות יומניו. "גילה הוא 18, כלומר צעירה ממני ב-15 שנה. אכן החיים נוטים לי חסד וממציאים לי נערות מענגות. דומה עליי כי כאן יתרחש עוד משהו יותר רציני או לטובה או לרעה. אולי אתחתן עם רינה?".
"היא שאלה אם היא יכולה להישאר כאן", הוא משחזר היום, "ואני אמרתי, 'את יכולה לחיות את כל חייך כאן איתי'. חיינו נישואים של חופש. לכל אחד מאיתנו יש את הבית שלו. לפעמים היא לא גרה כאן חודשים, שנים - ואני הייתי לבד בחוף. עם הנשים. היא הצטלמה לסרטים באילת, גרה עם רפי נלסון. כשהיתה חוזרת לפה, הביאה לי מכתב ממנו: 'אלי, החזרתי לך את רינה שלמה'".
עם השנים הפכה האהבה ביניהם לשותפות. היא לקחה פיקוד על ניהול החוף, ונלחמה לצדו בימים הקשים, כשחובות ארנונה, מים וחשמל איימו למוטט את העסק. התאווה לנשים לא מנעה ממנו לדעת גברים. ב-94 הוגש נגדו כתב אישום על הטרדה מינית של תייר גרמני שהתארח בחוף. אביבי טען כי יחסי המין היו בהסכמה ושהבחור הפיל עליו תיק בגלל קנאת בן זוגו. לאחר שש שנים של משפט זוכה.
הוא סיפר כי נמשך לבחור שדמה לנערה ורצה להתנסות בחוויה חדשה. "הממסד החליט מראש שאני מסוגל לכל דבר, אפילו אם זה לא היה ולא נברא", הוא מאשים. "זו לא פגע בי בכלום, לא בגבריות ולא בשום בחינה. ידעתי שאין בתלונה כלום".
כך או כך, היצר אף פעם לא יודע מנוח. כשהנשים הפסיקו להגיע לחוף, אביבי התחיל לחפש אחריהן. בשנים האחרונות החליפו נשות נהריה את המתנדבות הסקנדנביות. "המרוקאיות נדבקות אליי בלי מאמץ", הוא משתומם. "יש אחת יפהפייה, יש לה בת דוגמנית בת 16. אומרת , 'אני לא רוצה לגנוב אותך מבחורות אחרות, אבל בוא תישן אצלנו בבית, תפנק את הבת שלי'. אני לא יכול בגלל שיש נשים שיקנאו. רוב הגברים בנהריה לא מתנהגים בג'נטלמניות. אומרים אזמין אותך לאכול, תלכי איתי למיטה. לא צריך להגיד כלום, רק לכבד".
כבר תשע שנים הוא מקיים קשר אפלטוני מיוחד עם אישה צעירה ממנו, אורלי, בת 30. הוא מדבר איתה בכל יום בטלפון, מבקר אותה במקום עבודתה ומעורב בשגרת חייה. 'עברתי צנתור קשה ברמב"ם", הוא מספר, "והרופא אמר לי שיש לי שנה אחת לחיות. אמר, 'סע לנהריה, תראה נשים יפות, אבל אל תיגע בהן'. למחרת הזמנתי מונית, והיא עצרה ליד הקיוסק. המוכרת היתה שם לבד, התקרבתי וראיתי עיניים גדולות. אמרתי, 'אני רוצה לקנות עיתון 'לאשה,' אמרה 'תבוא ביום שני'. למחרת הגעתי ואמרתי לה, 'אני רוצה לאכול איתך'".
איך היתה הארוחה הראשונה?
"היא אמרה, 'אסור לי לאכול עם זרים, המשפחה שלי מסורתית'. למחרת שוב הגעתי וקניתי שתי מנות שיפודים. ככה זה נמשך יום אחרי יום. פעם אחת נכנס אדם מבוגר ושאל, 'מי זה האיש שאת אוכלת איתו'". קמתי ולחצתי לו את היד. זה היה אבא שלה. אחר כך אמא שלה הגיעה. כעבור כמה ימים נכנס בחור יפה כמו אלן דלון, עם שני אקדחים, ונישק אותה בשפתיים. נעקץ לי הלב, הבנתי שזה הסוף שלי, היא לא שלי".
אבל הוא סומן על ידי המשפחה שדקלמה את מעלליו. "כעבור שבוע אמא שלה אמרה לי, 'בוא נלך לדבר'. ישבתי בבית קפה והיא אמרה, 'אורלי נשואה. אתה יודע שאר נחנו משפחה מסורתית ולא נהוג שבחורה תשב עם גבר זר. כל נהריה שואלת עם מי אורלי אוכלת בקיוסק. עשינו ישיבה משפחתית והחלטנו לאמץ אותך. אתה יכול לבוא לקיוסק מהבוקר ועד הערב. 'אמרתי תודה ונתתי לה נשיקה. ובאמת, אף פעם לא נגעתי בה".
איך אורלי הגיבה לחיזורים?
"היא עשתה מחקר עליי, הלכה למגדת עתידות בכפר יאסיף. היא אמרה לה: 'יש לך חבר מבוגר, אבל הוא לא ימות'. היא גם הלכה לאחד הרבנים הידועים בנהריה. הוא אמר, 'אין לך מה לדאוג, הוא לא ימות'. בינתיים עברתי ארבעה התקפי לב ועשו לי שבעה צנתורים. אמרתי לה,'אני לא רוצה למות, אהיה איתך עד הרגע האחרון'. גרמתי לה להיות יותר פתוחה, שנים עברו עד שהיא הסכימה ללכת איתי מחוץ לקיוסק".
איך אתה מסביר את העובדה שהקשר הזה הפך למרכז חייך?
"אני לא יכול להיות בקשר עם אנשים מבוגרים, אני מרגיש צעיר ליד הצעירות".
מפעל חייו הגדול של אביבי הוא ההנצחה. הוא אוסף עתיקות מהאזור שיש לו היסטוריה ארוכה. בתקופת הברזל הוקמה כאן עיר מסחר, בהמשך נבנו עיר כנענית, יישוב יהודי ועיר פיניקית. במאה ה-13 עלה על הקרקע הכפר הערבי אזיב. בביתו הנטוש של המוכתר הקים אביבי מוזיאון ובו מאופסנים אלפי פריטים - מכדורי תותחים ועד קלשונים עתיקים - ששימשו פעמים רבות תפאורה לתמונות העירום.
אבל עיקר הגאווה של אביב הוא מוזיאון בן אלף מטר מרובע באזור התעשייה של כרמיאל, ובו אוסף של מאה אלף פריטים: מכונה עתיקה של כתב ברייל, כיסא וידוי נושן של כומר, מכונה להכנת סוכריות מהתקופה הבריטית, מלקחי לידה, חרב סינית מרתיעה ועוד.
הסוד הגדול שמור בארון חתום: פנקס רשימות של זאב ז'בוטינסקי, אותו כתב בתקופת מאסרו בכלא עכו. באפריל 1920 ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנות מאסר ועבודת פרך לאחר שהסגיר את עצמו לשלטונות הבריטיים וטען כי הוא מפקדן של חוליית כוחות ההגנה היהודיים שנאסרו לאחר שביצעו פעולות תגמול בערבים. בתקופת מאסרו הוא הרצה לפני העצורים על צ'כוב, גורקי, הרצל ואחד העם ותרגם את "הקומדיה האלוהית" של דנטה וגם מבחר מסיפורי שרלוק הולמס. כמו כן, כתב את שיר אסירי עכו לזכר טרומפלדור. ז'בוטינסקי שוחרר כעבור שנה, לאחר שהנציב העליון הרברט סמואל חנן את האסירים היהודים.
אביבי מחזיק בעדינות את הפנקס הקטן, בעל כריכת העור, עליו מוטבעת חתימתו של ז'בוטינסקי. "הוא טמן את הפנקס באחד הקירות", הוא מספר. "למרות שרכשתי את הפנקס לפני שנים רבות לא חשפתי אותו עד היום. הפרדתי את הדפים והחבאתי אותם במקום שמור. לא רציתי לחשוף כדי שלא יהיה בלגן ויבואו כולם לבדוק את הפנקס. ז'בוטינסקי כתב בו זכרונות ושורות שירה. גם עכשיו אני מרגיש את הלב שלי כשאני מדבר על זה".
יום כיפור בפתח. אביבי יושב בצריף שלו ומחזיק בידיו את צומצום, חתול מנומר בעל מבט בוחן. הבית הגדול הופקע לאורחים המ? פונקים של החוף והוא חי בכוך קטן, שמיטה זוגית תופסת את רוב שטחו. רינה, לעומתו, מתקדמת עם הזמן. בסלון שלה מערכת קולנוע משובחת, מסך פלזמה גדול ואוסף של סרטי מופת ישראליים. "מדי בוקר, בשתי דקות לשש, אני מאזין לקולו הערב של משה חובב, מגדולי ידידיי, בקריאת 'שמע ישראל', שמעניק לי שמחה גדולה בלב", הוא מתפייט. "אחר כך אני מכין קפה חם לרינה בין אם היא טובה אליי ובין אם לאו. היא מאכילה ארבעה כלבים יפהפיים ואני מאכיל כ-20 חתולות מדהימות ובייחוד את צומצום שמאוהב בי בכל נשמתו המיוחדת".
לקראת הצהריים האייפון של רינה מקרקר. בתקופת החגים מתעורר החוף לחיים. "רינה מסננת אנשים על ימים ועל שמאל, גם כשהחוף ריק", הוא רוטן. "ממררת להם את החיים". "צריך לשמור על רוח המקום", היא מצדיקה את הסלקציה. "יש פה רוח מיוחדת. מי שמחפש צימר עם ג'קוזי יתאכזב. דווקא אנשים עם כסף מעדיפים לישון באוהל ברחבת הקמפינג".
יש נופשים מתמידים כמו יגאל סרנה, אמנון לוי ומשפחתו של יהודה עמיחי. יש כאלה שנדלקו בשנים האחרונות, למשל, מיקי חיימוביץ' ואלי אילדיס, שמגיעים עם חברים. במשך השבוע יש תנועה דלילה, בעיקר הזמנות לחדרים פרטיים.
הכפר הפלסטיני הנטוש הפך לעיר מקלט. צעירי האזור ממשיכים את מסורת האהבה והזיונים של פעם. זוג ערבי צעיר מהצפון שוכר חדר לכמה שעות. "תביאי להם סדין חדש", קורא אביבי לרינה, "זו בטח הפעם הראשונה שלהם".
אם זה תלוי באביבי, זמזום האהבה יימשך לנצח. "כל יום באים אליי אנשים ואומרים: איפה זה שגר פה שנים, המתבודד הזה, איפה הוא קבור. פעם, בעיתון בשרון שמו תמונה שלי בשער ומעליה כתוב: אלי אביבי זיכרונו לברכה. אף אחד לא מאמין שאני עוד חי".
נא להמתין לטעינת התגובות
