לה פמיליה: אחרי 33 שנה, משפחת צנעני מתאחדת
33 שנה לאחר שצולמה בכרם התימנים וכבשה את המסכים, יוצאת כעת קומדיית הקאלט בגרסת די.וי.די מהודרת. לשלושת כוכבי הסרט ברור שהיום כבר לא מצלמים סרטים כאלה. גבי עמרני: "יש גם בורקסים טובים, פליני עשה בורקס"
עמרני, תימני נמוך קומה מדגם שכבר לא מייצרים, הוא איש מצחיק ומוכשר, אלא שבשנים האחרונות הוא זוכה לפחות ופחות תפקידים בקולנוע. כשאני מספר לו בשיחת הטלפון שקדמה לצילום בסטודיו כי הדי.וי.די של סרט הקאלט בכיכובו יוצא עכשיו לחנויות לאחר עריכה מחודשת, הוא מתרגש. "אני אבוא לצילום", הוא מבטיח, "אשמח מאוד למפגש מחודש עם שאר השחקנים".
משפחת צנעני גרסת 2009. מתרגשים להיפגש
צילום: ראובן קסטרו
לאיחודה של משפחת צנעני התכנסו גבי עמרני, המגלם בסרט את דמותו של ציון צנעני, אבי המשפחה, בעל חנות נעליים ואב לבן (חנניה, המגולם על ידי חיים בנאי ז"ל) ולשלוש בנות, שהכול משתבש לו בליל שבת ("קידוש זה לא קידוש ומרק זה לא מרק"); לבנה פינקלשטיין, המגלמת את ציונה צנעני אשתו, שעמלה על הכנת ג'חנון לשבת אך מזעיפה פנים כי היא חושבת שבעלה שכח את יום הולדתה; וגאולה נוני, המגלמת את דמותה של מרגלית, אחותה של ציונה, שגרה בדירת הקרקע ממול וכמעט כל גברברי השכונה מנסים להכניס אותה למיטה ("אני משתגעת על גברים").
ראשון מקדים להגיע
"כשאני עושה סרטים עניין הלבוש מהותי מאוד", היא מסבירה. "הדיון על הבגדים ועל מה נלבש חשוב מאוד, ולוקח הרבה זמן עד שמחליטים מה לובשים". לאחר שכולם מתלבשים לשביעות רצונם ובהשראת הסרט, מתחילים לצלם. עמרני במצב רוח טוב. הצחוק המתגלגל שלו מדביק בתוך דקות את כל מי שהיה בסטודיו, ובכלל זה הצלם.
היו קטעים
עמרני, בן 75, התחיל את הקריירה הבימתית שלו דווקא כזמר ורקדן במחזור השני של להקת הנח"ל, עם חיים טופול ואורי זוהר ("הוא לא ידע את שמה" זה סולו שלו), ולאחר מכן כיכב בלהקת המחול ענבל ובהרכב המיתולוגי בצל ירוק.
עמרני. "היו הרבה חוויות" צילום: ראובן קסטרו
מאז שיחק בעשרות הצגות וסרטי קולנוע, בהם ארבינקא, תעלת בלאומילך, השוטר אזולאי והצילו את המציל. בשנת 2000 זכה עמרני בפרס אופיר על מפעל חיים. בטלוויזיה השתתף לאחרונה בסדרת הישראלים עם שלישיית מה קשור. תפקידו במשפחת צנעני נחשב לאחד משיאי הקריירה שלו. בסך הכול, לעמרני יש זיכרונות יפים מתקופת הצילומים, אם כי מעורפלים במקצת.
"מה אני זוכר מאז? לא זוכר כלום", הוא צוחק. "האמת שלא ראיתי את הסרט אף פעם. למה? אני לא רואה שום סרט שלי. פעם אחת אולי ראיתי איזה קטע מהסרט הזה. את הסצנות אני זוכר מזה שצילמנו, לא מצפייה בסרט. רוב הסרט צולם בכרם התימנים, וכמה קטעים גם במקומות אחרים בתל אביב. היו הרבה חוויות, בעיקר בין הצילומים, ואני זוכר המון התרחשויות שקרו שם כמו נפילות או שהאוכל היה מסריח והתקלקל לנו".
גם גאולה נוני אינה זוכרת את הפעם האחרונה שראתה את משפחת צנעני, אבל תמיד יהיו כאלה שיתייצבו מולה באמצע הרחוב ויצטטו לה משפטים שלמים מתוכו, ובכללם כאלה שרשומים על שמה.
"בדרך כלל אני רואה את הסרטים שאני מצלמת בהקרנה לצוות, ואז זה טרי וזה קרוב לצילום עצמו. ברגע שעובר קצת זמן ואני רואה את הסרט שעשיתי אני פתאום רואה מה לא היה בסדר ומה יכולתי לעשות אחרת, אבל זה מהמקום שאני נמצאת בו, עם ראייה אחרת".
נוני ("לא מוכנה לחשוף את גילי") נראית נהדר, וזה באמת לא משנה בת כמה היא. היא החלה את דרכה בשואו ביזנס בסוף שנות החמישים כששירתה בלהקת הנח"ל. אחרי שהשתחררה הופיעה במועדון התאטרון, ובשנת 1961 לוהקה לסרט איי לייק מייק של אפרים קישון, ושנה לאחר מכן כבר כיכבה בתפקיד הראשי במחזמר אירמה לה דוס שהועלה בתאטרון הבימה.
במחזמר שיחקה לצדו של אריק איינשטיין הצעיר, והוא שיחק לצדה כעבור שנתיים גם בסרטו של אפרים קישון סאלח שבתי. לאחר מכן השתתפה בסרטים נוספים בשנות השישים והשבעים ביניהם קומדיית הקאלט צ'רלי וחצי. ב-1988 השתתפה בגרסה הבימתית של סאלח שבתי לצדו של זאב רווח.
"אני אוהבת את הקולנוע הישראלי של היום", אומרת נוני. "יש לנו עושי קולנוע יוצאים מהכלל. מה שחסר הוא בעצם תקציב הגיוני. משפחת צנעני הוא סיפורה של משפחה בסיטואציה מסוימת, וכבר לא עושים דברים כאלה היום. היום מתעסקים עם לבנון וצבא וחומרים קשים, אז ההומור הפך ציני. ההסתכלות על דברים שונה. חסר לי היום הצד הפשוט, האנושי, דברים מהחיים".
לבנה פינקלשטיין, בת 62, ילידת סופיה שבבולגריה, היא בוגרת בית הספר למשחק בית צבי. תווי פניה עדיין עדינים ויפים ("אז, בצילומי צנעני, הייתי ממש שמנה. עכשיו אני רזה יותר") ושיערה קצר. לאחרונה זכתה, לראשונה בחייה, בפרס אופיר בקטגוריית שחקנית המשנה על משחקה בקומדיה סיפור גדול.
הסרט הראשון בו כיכבה פינקלשטיין בתפקיד הראשי היה מרגו שלי של מנחם גולן. בעקבות הצלחת הסרט נחשבה פינקלשטיין, אז חיילת אלמונית, כהבטחה גדולה. מאז השתתפה בסרטים רבים נוספים וב-2006 זכתה לתשבחות על משחקה בסרט אביבה אהובתי של שמי זרחין.
"הצילומים של צנעני היו חוויה נפלאה", מגלה פינקלשטיין. "הייתי רק בת 29 וקרו לי שם דברים נהדרים. למעשה, בסרט הזה אכלתי בפעם הראשונה בחיים שלי ג'חנון. אני שיחקתי את ציונה צנעני, שהיא מומחית להכנת ג'חנון, ובמציאות אפילו לא טעמתי עד אז ג'חנון בכלל. אני זוכרת שפשוט התאהבתי בזה, ואכלתי שם יום שלם רק ג'חנון. מהביס הראשון זה מצא חן בעיניי.
"מלבד זה, אני זוכרת שמאוד מאוד צחקנו. היו סצנות ממש מצחיקות, למשל עם יוסי שילוח. הוא היה פותח את הפה, וכולם היו נשכבים על הרצפה. לא יכולנו לנשום מרוב צחוק".
נוני: "היה לי בסרט מחשוף נדיב מאוד, בלשון המעטה, ובועז דוידזון הבמאי אוהב את הדברים האלה. זה לחם בשבילו. אז הוא ביים את הסצנה הזו, שאני הולכת עם הסל, וכל הפירות נשפכו החוצה, וכשאני מתכופפת להרים את הפירות יוסף שילוח אומר לי 'איזה אפרסקים' (צוחקת). היו פשוט המון צחוקים. כל הזמן".
פינקלשטיין: "וישנה הסצנה במקלחת עם השמפו, כשכולם תופסים לציון צנעני את המקלחת, ואפילו השכן הפרסי ישראל בן נעים בא, נכנס למקלחת ועוד מעז לבקש שמפו. גם בסצנה הזו צחקנו המון".
פינקלשטיין. סבתא בגיל 29 צילום: ראובן קסטרו
עמרני: "רוב הסצנות היו בכלל אימפרוביזציות. הייתי צריך לכעוס, למשל בקטע שבן נעים נכנס לי למקלחת בבית ומבקש שמפו. אז ממש שיחקתי את הכעסים האלה ואלתרתי. עשינו המון דברים מעבר לטקסט הכתוב. סצנת החתונה שמצולמת בהתחלה למשל היא של חתונה אמיתית.
"מנחם גולן, המפיק של הסרט, עשה דבר גאוני. הוא בדיוק חיתן את הבת שלו, אז החתונה שמצולמת בהתחלה זו החתונה שלה. אנחנו השתלבנו בתוך החתונה. החתן של מנחם הוא תימני, ולכן החתונה גם נראית חתונה תימנית אותנטית".
פינקלשטיין: "זה היה טקס החינה הראשון שהייתי בו בחיים. לפני כן אף פעם לא הייתי בכלל בחינה, וממש נהניתי. היו לי המון דברים חדשים בסרט. חשבו אז שאני תימנייה כי שיחקתי תימנייה, אבל למעשה אני ממוצא בולגרי, אבל אני יכולה לעשות גם מרוקאיות וגם פולניות".
בתוך כמה זמן צולם הסרט?
עמרני: "לפחות חודש וחצי. זה לקח די הרבה זמן, וזה הכול נעשה בחצר נהדרת כזו בכרם התימנים. משהו מדהים".
אי אפשר בלי ההתייחסות לכיתוב "המשך יבוא" המופיע בסוף הסרט. כבר עברו 33 שנה, ולא נעשה סרט המשך. למה?
עמרני: "אל תזכיר לי את זה. דיברו על לעשות סרט המשך, אבל שום דבר לא יצא לבסוף. אני מאמין שבסופו של דבר יעשו כי לא יכול להיות שלא. זה חומר מדהים עד היום, וזה עדיין רלוונטי, חוץ מכמה דברים שצריך לעדכן למציאות של היום. חייב להיות סרט המשך. אגב, אותה מציאות תל אביבית קיימת גם היום. תלך למקום שצילמנו בו את הסרט הזה, ותמצא שם את אותם אנשים גם היום".
גאולה , איך את רואה היום את התפקיד שלך כמרגלית?
"בזמנו, כשעשיתי את התפקיד, זה התאים מאוד לי ולתקופה".
עשית תפקיד שבשנות השבעים בטח נחשב נועז מאוד.
"אבל לא קיבלתי תגובות לא נעימות אז. קיבלו את זה יפה מאוד. זה גם לא היה כזה נועז, רק מחשוף. בועז דוידזון אוהב את זה. הפסדתי פעם תפקיד בסרט כי לא הסכמתי להצטלם בחזה חשוף. הייתי אמורה לשחק בסרט הישראלי דליה והמלחים, ובסצנה אחת הייתי אמורה להתקלח ערומה, ולא הסכמתי כמובן. בסופו של דבר הביאו איזו שחקנית צרפתייה, ואף אחד לא זוכר אותה היום".
לבנה, זכית לפני מספר ימים בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר על סיפור גדול. איך התחושה?
"לא ידעתי בכלל שאני אמורה לזכות, ואפילו לא באתי עם פתק. לא חשבתי שאקבל כי השנה הייתה תחרות קשה מאוד, והיו מועמדות חזקות, אבל הפתיעו אותי, ונתנו לי לגעת ברגע מרגש מאוד בחיים. זו הפעם הראשונה שאני מקבלת את הפרס הזה, אתה מאמין? קיבלתי פעם פרס בפסטיבל ירושלים, אבל זה האופיר הראשון שלי".
בשנים האחרונות את עושה פחות תפקידים ראשיים. למה?
"בעבר עשיתי. למשל בסרט מרגו, שצולם לפני צנעני. במשך השנים עשיתי יותר תיאטרון מקולנוע. אני כל הזמן בתיאטרון, אבל גם שם לא יצא לי המזל לקבל פרס. הפעם יצא לי".
מה את עושה היום?
"עכשיו אני לומדת טקסט לאיזו סדרת טלוויזיה שבה אני מתארחת, וגם גמרתי להצטלם לסרט חדש של דן וולמן".
אשכנזי משכיל ומזרחי צ'חצ'ח
משפחת צנעני יצא לאקרנים ב-1976, בד בבד עם הפקת הסרט גבעת חלפון אינה עונה, בכיכובם של הגששים. המבקרים קטלו את שני הסרטים עם יציאתם, וכללו אותם בקטגוריית "הבורקס" - סרטים דרמטיים-קומיים המבוססים על עדתיות וסטריאוטיפים אתניים (סרג'יו הרומני בגבעת חלפון למשל).
היום, כשבקולנוע הישראלי כבר לא תשמעו מבטא פרסי, תימני או רומני, שני הסרטים האלו נחשבים קאלט שרבים יודעים לצטט.
נוני. "לכל תקופה ההומור והראי החברתי שלה" צילום: ראובן קסטרו
את המונח "סרט בורקס" המציא ככל הנראה הבמאי בועז דוידזון, שביים מספר גדול של סרטים כאלה. בריאיון עמו, שנערך לפני שנים רבות, הוא אמר "בשנת 1971 עשיתי עם אסי דיין סרט בשם חצי חצי, ומשום מה הייתה לי פנטזיה שזה יהיה סרט צ'כי, אירופי ופיוטי כזה, אבל אז תפסתי את עצמי ושאלתי מה פתאום סרט צ'כי? הרי אני גדלתי וחייתי בתל אביב, וכמו שהיו אז מערבוני הספגטי האיטלקיים, חשבתי שאני צריך לעשות סרטי בורקס. הביטוי הזה היה כנראה מוצלח מאוד כי הוא תפס, ונשאר עד היום".
"היום הסרטים האלה נחשבים מוצלחים ואהובים", מסביר עמרני, "אבל היו זמנים שזלזלו בהם. היום מבינים שהם נעשו עם המון אהבה וכבוד למקצוע".
מה אתם חושבים על הקולנוע הישראלי כיום?
עמרני: "אני חושב שהקולנוע הישראלי של היום מצוין ונמצא בשלב יפה. עם זאת, יש משהו שמפריע לי ושבאמריקה למשל כבר לא קיים. אני מדבר על זה שמשתמשים כל הזמן באותם השחקנים, ולא משתמשים בשחקנים שיושבים מהצד. יש מעגל שחקנים קבוע וקטן. זה יפה שהגענו למצב מצוין של הקולנוע ויש סרטים מדהימים, אבל חבל שלא משתמשים ביותר שחקנים".
פינקלשטיין: "הקולנוע הישראלי התפתח מאוד בשנים האחרונות, וקם לנו דור חדש ומלא מרץ. יש כותבים מוכשרים ויש בימאים טובים וכיף לעבוד אתם. אני ממש שמחה שזה קורה כאן, ואני גם זוכה לגעת בזה. אהבתי מאוד למשל את תפקיד האם הלא שפויה בסרט אביבה אהובתי, שבעצם היא אולי שפויה יותר מכולם.
"בשנים האחרונות אני עושה פחות תפקידים ראשיים כי הם בדרך כלל כתובים לצעירות ולצעירים בתפקידים המובילים. אני הגעתי לגיל שמשחקים בו אימהות וסבתות, ואני מקווה להמשיך לשחק עוד. אני מזקינה עם התפקידים".
כבר במשפחת צנעני שיחקת אישה מבוגרת.
"נכון, הייתי רק בת 29, ושיחקתי שם אימא וסבתא. חיים בנאי ז"ל למשל, שהיה בסרט הבן שלי, היה במציאות מבוגר ממני בהרבה שנים, אבל שיחקתי שם אישה מבוגרת, אז בגלל זה כל השנים כשאנשים רואים אותי ברחוב הם אומרים לי שאני לא מתבגרת".
היום כבר לא עושים קומדיות עדתיות כאלה.
נוני: "לא, וחבל מאוד, אבל אני לא נוסטלגית כי לכל תקופה יש ההומור שלה והראי החברתי שלה. היום יש הומור בקולנוע, אבל מסוג אחר. כבר לא עושים קומדיות כמו פעם, של אשכנזים מול מזרחים כשהאשכנזים הם האינטליגנטים, המלומדים והעשירים והמזרחי הוא עני וצ'חצ'ח וחסר השכלה. כמה מהקומדיות האלה בעצם הנציחו סטראוטיפ. היום זה לא גלוי, אבל זה עוד קיים במציאות".
הצנענים. מתגעגעים לחיים בנאי צילום: ראובן קסטרו
עמרני: "אתה קורא לזה עדתיות, ואני חושב שאלו בעצם קומדיות לוקאליות יותר. לוקאלי זה אומר כל המדינה. אנחנו מבלבלים את הביצים של עצמנו. ובאמת, כבר לא עושים קומדיות לוקאליות. עושים קומדיות אחרות. אז נכון שבזמנו עשו את הדגשים של המבטאים השונים, התימנים למשל או הפרסים, אבל היום זה זמנים אחרים וזה אחרת. פעם גם קראו לזה בורקסים".
אתה לא אוהב את המונח הזה, סרט בורקס?
"בכלל לא. זה לא נותן שום דבר. צריך להבין שזה בעצם ההתחלה של הקולנוע הישראלי, שמנסה היום להיות חכם יותר. אלמלא הסרטים ההם, לא היו הסרטים של היום. בורקס זה בהחלט לא מחמאה לסרטים האלה. זה הגיע כמילת גנאי לקולנוע הזה, והיום אנשים משתמשים בזה, ואפילו לא מבינים את המשמעות. יש גם בורקסים טובים, אתה יודע. גם פליני עשה בורקס".
בסרט משתתפים גם אלישבע מיכאלי וחיים בנאי, שנפטרו שניהם בשנה האחרונה. היית בקשר אתם? עמרני: "בנאי היה הבן שלי בסרט. היינו בקשר, והוא חסר מאוד. הוא היה חבר ילדות בשכונה".
מה אתה עושה היום?
"היום אני עובד קצת בתיאטרון הבימה וקצת בהצגות ישנות בתיאטרון הקאמרי, וגם משתתף בכל מיני תפקידים בסדרות קטנות כמו עספור. קולנוע? ממש לא כרגע. אבל הייתי רוצה, בוודאי. אני חושב שמי שמפסיד זה הקולנוע, לא אני".
נא להמתין לטעינת התגובות
