כל בית צריך מרפסת? ברמות אשכול הולכים רחוק עם ההנחה הזו
מרפסות בגדלים שונים ומשונים, ללא יד מכוונת, מעטרות את הבניינים בשכונת רמות אשכול בירושלים. לא מדובר בעוד פרויקט פוסט-מודרני של בצלאל, אלא בשכונה שהפכה חרדית, שהביקוש הגובר בה לסוכות צמודות התלויות בין שמים וארץ הפכו אותה ליצירה אדריכלית משונה. ותתפלאו, חלק מהאדריכלים דווקא מפרגנים
פרידמן, עובד אוניברסיטה במקצועו, חבר בהתנדבות בהנהלת המינהל הקהילתי של הגבעה הצרפתית ורמות אשכול ופעיל בעיקר בוועדה הפיזית, קבוצה של תושבים שעוסקת בענייני אדריכלות, תכנון ואיכות סביבה בשכונות אלה. לוועדה של פרידמן אין סמכויות חוקיות, אבל מבחינת העירייה היא זו שאמורה לייצג את האינטרסים של תושבי השכונה. בשנים האחרונות ידיהם של חברי הוועדה עמוסות. מאבק נגד חריגות בנייה של תושבים סוררים תמיד היה, אבל כיום חלק ניכר מעבודת הוועדה מתמקד במאבק נגד מרפסות הסוכה שצצו כמו פטריות אחרי הגשם בחזיתות הבתים.
העובדה שרמות אשכול משנה את פניה ידועה כבר מזמן. השכונה, שבמקור תוכננה עבור אוכלוסייה חילונית, הוקמה מיד אחרי מלחמת ששת הימים כדי לבסס שליטה ישראלית במקום וליצור רצף טריטוריאלי ממרכז העיר להר הצופים. למרות ייעודה המקורי, בשנים האחרונות היגרו אליה משפחות חרדיות צעירות שנמלטו מהצפיפות ומהמחסור בשטחים ציבוריים בשכונות כמו סנהדריה, גאולה ושמואל הנביא.
יחד עם המשפחות החדשות הגיעו המרפסות. מבט חטוף סביב מספיק כדי להבחין בתופעה: בחזיתם של בניינים רבים מזדקרות בליטות מרובעות, בעלות צורה פחות או יותר קבועה של משטח תחתון מחופה אבן ירושלמית המוקף בסורגים גבוהים במיוחד. אין מדובר כאן במגמה אמנותית-אדריכלית שפיתחו להם החרדים, אלא ברצון (וברצון השם) שהמרפסת תעוצב כך שתוכל לשמש בכל שנה מחדש כסוכה ביתית בחג הסוכות.
סוכה, כידוע, חייבת להיבנות עם פתח לשמים ("אין לעשות סוכה תחת בית או אילן" - הרמ"א, "שולחן ערוך", חלק אורח חיים, סימן תרכ"ו) אבל לא בהכרח על הקרקע. מעולם לא הוגדר כל איסור המונע מהסוכה להיבנות להלכה ולמעשה בין שמים וארץ, מה שאפשר את התרבות מרפסות הסוכה בשנים האחרונות: מרפסות ענק, המזכירות כלובי ברזל, אשר מכבידות על הבניין, על העין ועל הכוונות המקוריות של מתכנני השכונה. חריגות בנייה ומרפסות סוכה אינן מיוחדת רק לשכונת רמות אשכול, אבל שם הן בולטות באופן מיוחד, מפני שבניגוד לשכונות כמו נחלאות או רחביה, רמות אשכול לא התפתחה באופן טבעי ואורגני אלא תוכננה מראש ונבנתה בבת אחת ובקצב
על אף קצב הבנייה המהיר, שכונת רמות אשכול נחשבה למופת ארכיטקטוני. האדריכל הירושלמי דוד קרויאנקר מחמיא לה כשהוא כותב באחד מספריו ש"הגודל, הרמה, תחושת המקום – מזכירים את שכונות הגנים היהודיות בשנות השלושים". אין פלא, אם כן, שתוספות לא מתוכננות וללא יד מכוונת צורמות במיוחד לעין במקום כזה. לא לכך התכוון המחבר.
המרפסות, כמו בכל מקום בעיר, לא נשארות רק חללים פרוצים לרוחות השמים. במקומות רבים הוסיפו דיירים זריזים גם פרגולה, אחרים סגרו עם תריסולים, ובשעה טובה נולד עוד חדר לבית המתפקע מצפיפות ממילא.
החצר האחורית של רחוב מעבר המתלה 7 מציגה את התופעה במלוא גיבובה. מחצר של קבוצת בניינים צנועים אך מתוכננים בקפידה, הפכה החצר האחורית של הרחוב לערימה של אלמנטים שונים ומשונים. חלק מהמרפסות עדיין פתוחות, חלקן מחופות פרגולות מעץ, תריסולים או חלונות אלומיניום. כל הערבוביה הזו מוגשת על מצע רך של כביסה מתנפנפת, אשר מעניקה לחצר את חותמת הכשרות הסופית לכך שאין מילה אחרת לתארה אלא כ"סלאמס". מתחת לגיבוב המרפסות מסתתרים מבוישים האלמנטים המקוריים של הבניין: חלונות מקומרים שנועדו להתכתב עם שעריה של העיר העתיקה.
את השמן למדורת חריגות הבנייה מוסיפה העובדה שמרפסות סוכה ("מרפסות זיז" בשפת המחוקק), או כל מרפסת שאין מעליה גג, אינן חייבות בתשלום ארנונה. כל מרפסת כזו היא רווח נקי לדייר. על פי דבריו של פרידמן, עד היום העירייה לא הרסה ולו מרפסת חורגת אחת. נראה אותה מעזה.
ניתן לומר שחגיגת המרפסות ברמות אשכול החלה עם עלייתו לשלטון של אורי לופוליאנסקי. עד אז, על פי מורשת טדי קולק, חל איסור גורף מטעם העירייה להקים מרפסות כאלה. ראש העירייה החדש דאז וסגנו, הרב יהושע פולק, שעמד בראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, העניקו אישור לכל דיכפין. ב-2003 ניתן האישור הראשון למרפסת סוכה ברמות אשכול.
אודי הורוביץ, סטודנט לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, בדק ומצא כי עד ספטמבר 2007 הוקמו בשכונה כ-250 מרפסות חדשות.
בראיון לעיתון החרדי יתד נאמן אמר לופוליאנסקי, כשהוא מתייחס לרמות אשכול: "כל מה שאתה רואה כאן היום בשכונה נולד כרעיון אצלי לפני הרבה שנים... ראיתי שכונה שמלאה במבנים של גינות נוי ופינות משחקים, כי הבתים כאן נבנו במרחק גדול אחד מהשני, וחשבתי: 'זה מקום שהציבור החרדי צריך להתיישב בו'. נחשבתי אז לשוטה. ברור שהציבור החרדי זקוק לתנאים בסיסים משלו. הוא צריך 'חיידר', גן ילדים, מקווה, בתי כנסת, דברים שאינם קיימים בשכונה רגילה. הייתה לי אז מחלוקת חריפה עם מהנדס העירייה. הוא אמר לי ששכונת רמות אשכול מביעה את החזון הציוני ומקשרת בין הר הצופים, שבו הוקמה האוניברסיטה העברית, לבין העיר הישנה יותר... ברוך השם, רק לפני שנה ביכו את העובדה שהגן החילוני האחרון נסגר...".
כאן צריכה לבוא הערת אזהרה לקורא: מי שיחפש בסיפור הזה (רק) את הקלישאות על מאבקי דתיים-חילוניים בירושלים מוזמן לדפדף הלאה. פרידמן עצמו הוא חובש כיפה סרוגה. בתור אדם דתי, הוא אומר, הוא מבין לצרכי החרדים, אך הוא פשוט לא מוכן לקבל את חריגות הבנייה שמכערות את שכונתו. "סוכות זה לא חג שרק דתיים מציינים. בעבר היו כל תושבי השכונה בונים את הסוכות על הגג או בחצר, ואני עד היום בונה את הסוכה שלי על הגג", אומר פרידמן.
פרידמן והוועדה שלו לא רק מסתובבים וסופקים כפיים על עברות הבנייה המתרחשות לנגד עיניהם; הם הופכים את ההצהרות שלהם למעשים באמצעות עבודה אינטנסיבית מול הרשויות. כאשר אדם פונה לוועדה המקומית של העירייה בבקשה לבנות מרפסת סוכה, העירייה מחויבת לפרסם את התכנית לצורך הגשת התנגדויות. כאשר פרידמן וחבריו לוועדה נתקלים בבקשה כזו, הם ממהרים לבדוק האם מדובר בחריגה מהמותר או במרפסת שתפגע בפני הבניין ומגישים התנגדויות לוועדות השונות.
בימים העליזים של פולק ולופוליאנסקי, העתירות של חברי הוועדה הפיזית הגיעו עד לבית המשפט המחוזי. ב-2007 עתרה הוועדה הפיזית של המינהל הקהילתי לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה (שמנוהלת על ידי נציגי משרד הפנים) נגד הוועדה המקומית (המנוהלת על ידי העירייה) בקשר להחלטה על המרפסות בבניין ברחוב מעבר המתלה 7. הוועדה המחוזית קיבלה את הערעור וקבעה כי "התוצאה של הבנייה אשר התגלתה לעינינו מהווה פגיעה אדריכלית חמורה במבנה... בנייה מעוותת תוך פגיעה אסתטית אשר העין אינה יכולה לסבול" (ועדת הערר המחוזית, 24.5.2005).
הקביעה לא כל כך הרשימה את פולק, והעירייה הגישה עתירות לבית המשפט נגד ההחלטות של הוועדה המחוזית. על העתירה השיבה שופטת בית המשפט המחוזי מוסיה ארד כי "שכונת רמות אשכול, אשר נבנתה לאחר מלחמת ששת הימים, היא שכונה ירושלמית נאה, בעלת צביון אדריכלי מיוחד. היא תוכננה בקפידה טרם הקמתה ונבנתה על פי תכנית שכונתית כוללת ומוקפדת... אינטרס הציבור הוא לשמור צביון נאה זה... מרפסות שונות ומשונות החלו לפצוע את קירות הבתים כשהן ממוקמות בערבוביה כללית המכערת את הבתים והורסת את חזותם המקורית היפה... התהליך חייב להיעצר, ויפה שעה אחת קודם. במצב הנוכחי אין זה סביר להמשיך במתן ההיתרים לבניית מרפסות סוכה בשכונת רמות אשכול" (בית המשפט המחוזי, 8.1.2006).
בזכות עבודת הוועדה הפיזית נגמרו הימים שבהם היה אפשר פשוט לגשת לעירייה ולצאת בקלות עם אישורי בנייה. מאז אותה פסיקה של בית המשפט המחוזי ניתן אישור למרפסת רק אם הוגשה תכנית כוללת להוספת מרפסות בבניין. הדבר מצריך שכירת אדריכל וגיוס כלל השכנים לטובת הפרויקט.
אך למרות השינויים במדיניות, בשטח לא נראה שינוי כלל. אמנם מוטל על הדיירים להגיש תכנית כוללת הדורשת את הסכמת כל הדיירים, אך אין תקנה הקובעת מתי כל דייר צריך לבנות את המרפסת בפועל. כך יכול להיווצר מצב שבו משפחה אחת השלימה את בניית המרפסת, בשעה שמשפחה אחרת באותו בניין המתינה עם הביצוע עד שתגייס את הכסף לכך או רק החלה את ביצוע ההרחבה לטובת מרפסת הסוכה. כך קמו להם בנייני כלאיים בעלי דירות ללא מרפסות ודירות עם מרפסות בגדלים שונים, שהמילה טוב טעם רחוקה מהם כמרחקן של מרפסות הסוכה מהאדמה.
האדריכל יעקב חבר מסתובב ברחובות רמת אשכול כמו גביר בעיירתו. אין בהתנהגותו שום דבר שחצני או מתנשא, הוא איש בעל קול דק ודיבורו מתון, אך נדמה שכל עובר אורח בשכונה מכיר אותו, מברך אותו לשלום או ניגש להחליף איתו מילה. חבר זכה למעמדו המיוחד ברמות אשכול לאחר שתכנן רבות מהמרפסות בשכונה. עבור תשלום של 800-700 דולר למ"ר (בין 5,000 ל-7,000 דולר למרפסת) חבר יתכנן וידאג לכל התהליך הבירוקרטי בוועדות השונות, והמשפחה תקבל מרפסת מאל"ף ועד ת"ו.
כאשר מביטים במרפסות הסוכה של רמות אשכול אפשר לחשוב שהן תוכננו על ידי חאפר שקיבל כמה שפחות כסף כדי לבנות ולהסתלק לפני שהחבר'ה של פרידמן יבואו ויעשו רעש. מפתיע, אם כן, לגלות שחבר הוא אדריכל בנפשו, בעל תואר שני במקצוע. כשהוא מתפלסף על חומרי גלם, איכות סביבה ומאזן בין צרכי הפרט לרווחת הכלל ברור שמדובר באדם שרואה בעבודה שלו שליחות. הוא מבקש לא להצטלם ליד הבניין ברחוב מעבר המתלה 7. ניכר שזו נקודה כואבת, וברור לו שזה אינו מראה שמכבד את המקצוע שלו. אך למרות זאת, תושבים רבים בשכונה הם בין לקוחותיו; והוא רואה את הסיפור מהצד שלהם.
מבחינתו אין מה לבוא בטענות אל המשפחות החרדיות בשכונה. "יש משולש שלטון-ארכיטקט-ציבור", הוא אומר, "ובסוף השאלה היא מי שולט במי. התפקיד של השלטון הוא לראות את הנולד. מה שקרה כאן זה שפתאום ציבור חדש הגיע למקום מסוים. השלטון צריך לחשוב 20-15 שנה קדימה ולהתערב היכן שצריך, לא הייתה כאן שום תכנית כוללת לטווח ארוך".
את הטענות על "השתלטות" או על כך שהמרפסות הן סמל להפיכת השכונה לשכונה חרדית הוא דוחה על הסף. "אלה צרכים אמיתיים", הוא אומר, "נכנסו לפה משפחות צעירות. לחיות בלי מרפסת זה עולם אחר, כי יש לך ילדים, צריך לנשום".
חבר טוען שהמצב אינו כזה באשמת האדריכלים: הם מתכננים תכנית שאמורה להשתלב היטב בבניין המקורי, אך הקבלן רוצה לגמור את העבודה כמה שיותר מהר ולכן לא עובד לפי התכנית. לעתים הדיירים עצמם חורגים מהתכניות ומשתמשים באלמנטים אחרים מאלה הכלולים בתכנית, כמו בניית סורגים גבוהים יותר או הרחבת שולי המרפסת כדי לגנוב עוד קצת שטח. יש גם בעיות אובייקטיביות, הוא טוען. אי אפשר למצוא אבנים זהות בדיוק לאבני הבניין המקוריות, וכך המרפסת החדשה הופכת למנותקת עוד יותר משאר הבניין.
כאשר אנחנו מסתובבים יחד בשכונה חבר מצביע על מרפסות שתכנן שלדעתו מייצגות השתלבות יפה בנוף הבניין. חלק מהמרפסות שלו אכן משתלבות בארכיטקטורה המקורית בצורה חלקה יותר מאשר במקומות אחרים. אך עם זאת, גם הן עדיין תלויות בבדידות מזהרת מהבניין, מחכות לשכנותיהן, שבינתיים מבוששות להגיע.
המהפכה הפמיניסטית הגיעה לירושלים. תשכחו לרגע מהפרדה בקווי המהדרין או מריסוס על פרסומות המציגות פני נשים - ברמות אשכול בשעת צהריים השכונה מלאה באברכים צעירים שממהרים להוציא את הילדים מהגן. שני גברים צעירים, עמוסים בעגלת ילדים ובזאטוט נוסף מכל צד, אומרים שאינם רואים כל בעיה עם המרפסות. "מי קובע מה זה מכוער? לדעתנו זה לא מכוער", הם אומרים כשהם חולפים ליד הבניין ברחוב מעבר המתלה בדרך לאסוף עוד ילד מהגן. אחד מהם כבר בנה מרפסת, השני עכשיו בתהליכים של קבלת אישור, ביחד עם כל שכניו לבניין.
כשאנחנו ממשיכים בסיור בשכונה, צועק לעברנו אברך צעיר מעל אחת המרפסות שבנה חבר: "מי שם 7,000 דולר על סוכה? אנשים רוצים מרפסות!". זו נקודה חשובה: התושבים החרדים חלוקים בשאלת הביצה והתרנגולת. מצד אחד, התירוץ הרשמי לבניית מרפסת הוא חג סוכות. מרפסת סוכה חוסכת את הצורך המעיק לסחוב את כל ארוחות החג אל החצר או אל הגג, והחרדים גם מדקדקים במצוות ונוהגים לישון בסוכה. מצד שני, מרפסת רחבת ידיים היא כמו אוויר לנשימה עבור משפחה של עשר נפשות בדירת שלושה חדרים. כשההורים רוצים קצת שקט, או פשוט לנקות את הבית, פשוט שולחים את הילדים לשחק במרפסת.
האברך שצעק מהמרפסת יורד עכשיו למטה כדי לדבר איתנו. "נראה לי שאתם לא מסוגלים להבין את מסירות הנפש של יהודי שומר מצוות, כמה הסוכה חשובה לו", הוא אומר, ומוסיף: "אוהבים להאשים את החרדים בחוסר אסתטיות ובחריגות בנייה, אבל יש המון משפחות חילוניות בשכונה שגם תפסו טרמפ ובנו לעצמן מרפסת בזכות מה שאנחנו הבאנו. הסיפור פה הוא לא חריגות בנייה של חרדים, אלא העובדה שגם חילונים וגם חרדים רוצים מרפסות".
כאילו כדי לאשר את דבריו, אנחנו פוגשים באריה, תושב ותיק של השכונה, מהמפד"לניקים ששכחו את מה שזבולון אורלב כבר לא ילמד. לפני חמש שנים גם הוא הזמין לעצמו מרפסת אצל חבר, קיבל את כל האישורים בעירייה והיום הוא בונה בה את סוכתו בפעם החמישית. כתושב ותיק הוא זוכר את לידתה של השכונה. "לפני ארבעים שנה עשו כנס כדי להמריץ אנשים לבוא לגור כאן. שאלו אם יש שאלות מהקהל ועברו שתי ילדות עם פתקים שנרשום עליהם שאלות. אני כתבתי 'למה לא מתכננים מרפסות סוכה?', לא ענו לי. אז הלכתי להציק ואז אמרו לי שבשביל שלושה דתיים שיגורו ברמות אשכול לא ישנו את כל התכנון של השכונה. זה היה משרד השיכון תחת שלטון מפ"ם, זו הייתה האווירה. אחר כך טדי קולק לא פתח מרפסות. אני כתבתי מכתבים במשך כל השנים וביקשתי מהמפד"ל שיתמכו בי. אמרתי לחברים במפלגה, 'אתם לא מבטיחים שתתמכו במרפסות סוכה - אני לא מצביע בשבילכם'".
והתוצאה לא נראית לך כמו שכונת "סלאמס"?
"הייתי ברחביה וראיתי כל מיני מרפסות סוכה פה ושם, אלא שבמשך הזמן זה השתלב עם הסביבה. כאן יש ריאקציה, כשאתה אוסר דבר אחד במשך הרבה זמן אז פורץ דבר שני. אבל כדי למנוע את מה שקרה כאן באמת היו צריכים להביא מתכנן לכל השכונה".
אתה יכול לבנות סוכה על הגג, אתה יכול לבנות אותה על הקרקע. למה לקבע את זה בתוך הבניין?
"בחורצ'יק, בן כמה אתה? כשהייתי צעיר עליתי לגג ועשיתי סוכה במשך 30 שנה, אבל היום אני לא בכושר כמו אז".
כשהאדריכל ד"ר עמי רן, עורך כתב העת "אדריכלות ישראלית", שומע על פסק הדין של השופטת ארד הוא מאבד את שלוותו. "תגיד לכבוד השופטת שאסתטי או לא אסתטי, כן הולם או לא הולם, אלה נושאים מאוד בעיתיים באדריכלות. בקצה אחד נמצאת זווית הראייה של האדריכל ובקצה האחר זווית הראייה של המשתמש. בעוד שזווית הראיה של האדריכל משקפת את הקבוע, זווית הראייה של המשתמש היא זו שמעניקה למבנה את החיים שלו. אין בניין שנשאר כמו שתכננו אותו. החיים האמיתיים של המבנה הם מה שקורה אחרי שהוא אוכלס. יש ויכוח בין האדריכל ובין המשתמש. ככל שהאדריכל יעשה בניין 'נכון' יותר, הדייר יצטרך לעשות פחות שינויים. אם האדריכל לא הכין מקום למזגן או לתלות כביסה, הדייר ישנה את המבנה בהתאם לצרכיו. מה שקרה ברמות אשכול זה שהאדריכלים לא השכילו לצפות את השינוי.
"בבני ברק, למשל, אתה תראה שכל העיר משתנה לחלוטין בסוכות, כאשר מתוך המבנה עצמו נשלפות מרפסות כמו מגירות. כשגומרים להשתמש בהן מכניסים אותן בחזרה לבניין. זה פטנט יפה שמעניק למבנה דינאמיקה שאין לו באופן קבוע. בירושלים, בתלפיות מזרח, תכננו מרפסות סוכה מראש וזה נראה פשוט נהדר במהלך החג".
אין סטנדרטים לאסתטיקה?
"אי אפשר לקבוע אם משהו יפה או מכוער. אפשר להגיד אם משהו עומד בסטנדרטים הראשוניים של התכנון. אפשר להגיד שמשהו הוא אסתטי או לא אסתטי בעיני חלק מהאוכלוסייה. היופי של האדריכלות הוא דווקא ברב-גוניות שלה ודווקא ביכולת לסבול מאה כוונות יוצר. תל אביב היא העיר הכי מכוערת בעולם, אבל היופי שלה נובע מכך שיש לה רב-גוניות. היא לא תוצאה של כוונת יוצר אחת, אלא של מאה".
אתה אומר שהיום רק נדמה לי שהשכונה התכערה בגלל חריגות הבנייה, אבל בעתיד היא תיראה "אותנטית" או "מעניינת" כמו נחלאות, למשל, שהיא בעצם חריגת בנייה אחת גדולה. אני מתקשה להשתכנע מהטיעון הזה.
"אבל זה מה שיקרה. למה אתה אוהב את נחלאות? כי אנשים התמודדו עם הצרכים שלהם. אדריכלות היא חלק מהחברה שיוצרת אותה, אם החברה עשויה מפסיפס של תרבויות. אני מקווה שתבוא עוד עשר שנים לרמות אשכול ותרגיש כמו בנחלאות".
כל העסק נראה מבולגן מדיי, בלי יד מכוונת. יש משהו לעשות עכשיו, בשביל התושבים שמתקשים לקבל את ההסבר הזה?
"ברמת התכנון, הרשויות יכולות לפתור את הבעיה הזו בשעתיים. בואו ניקח אדריכל לכל השכונה, נמצא פתרון שיהיה מקובל על כולם ונשמור על חזות סבירה של הבניין. פעם, כשמישהו רצה לעשות שינוי בבית משותף הוא היה צריך שכולם יחתמו לו. היום 75 אחוזים זה מספיק".
גם שלמה אשכול, מהנדס העיר והאחראי הרשמי מטעם העירייה לביצוע מדיניות התכנון, מגלה אמפתיה רבה לתושבים החרדים של רמות אשכול. "מרפסות סוכה זה צורך ברמה הקיומית של אוכלוסייה דתית וחרדית, כמו מקווה או כמו עמוד עירוב", הוא אומר.
אך פרידמן טוען כי אין שום הבדל בין מדיניות העירייה הנוכחית לזו הקודמת. לדבריו האישורים ממשיכים להינתן, ומעולם לא קרה שהעירייה הרסה חריגת בנייה באחד הבניינים. בעבר, הוא אומר, העירייה הייתה מבקשת ממנו לדווח היכן יש עברות בנייה. "זו לא עבודה של פקח?", הוא תוהה.
אשכול לא סותר את טענותיו של פרידמן. "ככלל, אנחנו מתייחסים לתופעה הזו כאחת המכות הכי גדולות של העיר. עד לפני שנה האישורים ניתנו ביתר קלות. היום אנחנו עושים מאמצים גדולים כדי לבלום, אבל אי אפשר בלי לאשר חלק מהמרפסות. חשוב לציין שתכניות המתאר הישנות לא מונעות מרפסות. בקרוב העירייה הולכת לעשות שינוי תכנוני שיחייב את כל התושבים. זו אחת הדרכים להציל את השכונה שמאוד התקלקלה מבחינה חזותית, לצערי הרב".
התושבים טוענים שאין שום הבדל במדיניות בין העירייה הזו לקודמתה.
"בזמן פולק זה היה פשוט שערורייה, אצלו זו בכלל לא הייתה שאלה של חוק, כל מי שביקש מרפסת - קיבל. לכן אנשים שהקימו מרפסות פשוט פגעו זה בזה. אנחנו, לעומת זאת, מאשרים מרפסות בבודדות. כל מרפסת מגיעה לאישור שלי". עם זאת, הוא מודה, "אנחנו עושים מאמץ גדול, אבל אני לא בטח שזה בהצלחה גדולה".
אתה ראית את המדיניות של פולק ולופוליאנסקי כמדיניות של "השתלטות"? כלומר, הצבת סמלים שיבריחו תושבים חילונים?
"בשום פנים ואופן לא. לא היה שום ניסיון לקבוע טריטוריה וסמלים. פולק היה לארג', והם ראו את זה כשירות הכי טוב בעולם לאזרח. אבל זה היה בלי להתחשב בכלום. הם פשוט חשבו שהם יתנו לאנשים מה שהם ירצו והכול יהיה טוב. בשביל חרדים מרפסת סוכה זה כמו ממ"ד. אי אפשר בלי זה".
אשכול פחות אופטימי מרן בקשר לעתיד התכנוני של השכונה. כאשר נשאל האם רמות אשכול תהפוך בסופו של דבר לנחלאות, הוא אומר ש"עיר זה דבר דינאמי. למגדל אייפל קראו המפלצת הכי גדולה בפריז והוא הפך לאייקון. יש מקומות שזה יותר סימפטי ויש מקומות שלא, אבל אני לא יודע אם יום אחד הכאוס הזה ייראה יפה".
בימים אלה מתמלאת רמות אשכול סוכות. בעלי האמצעים יתרווחו להם במרפסות ויחסכו את המסע המפרך לגג או לקרקע. נכון להיום יש הסכמות כלליות בנושא: המינהל הקהילתי, העירייה והתושבים מכל הזרמים מנסים להגיע לפשרות באמצעים לא פורמליים. מדיניות של ממש שתחייב את כולם - אדריכלים, תושבים וקבלנים? לא ממש. גם בשנה הבא ייבנו עוד ועוד מרפסות, עם יד מכוונת מעט יותר אבל בטח לא מכוונת מאוד.
גם בחול המועד הבא ימשיך פרידמן לאכול ולישון על הסוכה שבגג.
קובי כחלון, יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה של עיריית ירושלים, סירב להגיב.
מקורביו של לופוליאנסקי מסרו כי הוא אינו מתראיין או מגיב לתקשורת.
הרב יהושע פולק, סגן ראש העירייה לשעבר ומי שעמד בראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, מסר בתגובה:
"באשר לטענות בדבר מתן אישורים בקלות רבה מדיי למרפסות סוכה: "בגלל האופי של השכונה ובגלל שרציתי שהשכונה תישמר, ביקשתי מכל מי שבנה מרפסת תכנית למראה הסופי של כל הבניין. אבל מטבע הדברים, הבניין לא יכול להיות מעוצב כמו מגדלי התאומים או מגדלי אקירוב. המרפסות צריכות להיות מסודרות בצורה מדורגת. הייתה אדריכלית מיוחדת שבדקה כל תכנית".
באשר לטענות המינהל הקהילתי: "המינהל הקהילתי ישב איתי והגענו להסכמות. מלבד זאת, המינהל הקהילתי הוקם בתקופה שברמות אשכול היה ציבור לא דתי, והיום המצב השתנה. המינהלים הקהילתיים לא מייצגים את התושבים, הם מייצגים את עצמם. אם רמת אשכול הייתה הולכת לבחירות היום - המינהל הזה לא היה נבחר".
על טענותיו של מהנדס העירייה, שלמה אשכול: "התכנון היה איטי ומסודר, אבל ייקח זמן להשלים את הפאזל של המרפסות. ועדת התכנון משרתת את הצורך של התושבים והתושב צריך סוכה כמו אוויר לנשימה".
על היעדר מדיניות כללית לפיתוח שכונת רמות אשכול: "לקחתי אדריכל וישבנו ביחד עם המינהל הקהילתי כדי לקבוע תכנית הרחבה לבתים בכלל רמות אשכול. כל מי שבנה היום מרפסת לא בהתאם לתכנית יודע שהיא תיהרס אם יוציאו את התכנית לפועל. היום אנשים מהגבעה הצרפתית באים אליי ומתחננים שיוסיפו מרפסות, כי מי שמשתלטים על השכונה זה הבני-דודים מהכפרים מסביב".
על הבית ברחוב מעבר המתלה 7: "מה זה 'סלאמס'? אתה יכול להגדיר לי מה יפה ומה לא? עשינו את המקסימום".
נא להמתין לטעינת התגובות
