בית חלומותי: כך הפכתי את ביתי למוזיאון
הוד השרון: לאחר שהבין שברשותו אוסף נדיר של פריטים מארץ ישראל הישנה, החליט יגאל זולפין להפוך את ביתו למוזיאון. "חשבתי שזה בזבוז שרק אני איהנה מהם", הוא מסביר, ומספר כיצד מבקרים פורצים בבכי מול המוצגים הנוסטלגיים. פרויקט מיוחד של זמן מעריב
"היה לי חבר שתפקידו היה להרוס בתים מטעם חברת חלמיש", הוא מספר, "הוא פעל באזור יפו ובתל אביב ונהג להביא לי כל מיני דברים שחילץ מהם. מובן שלא היה לי ברור מייד שאהפוך את הבית למוזיאון, אבל תמיד היה לי ברקע, בלב, סוג של חזון מעורפל.
"הכיוון הוקדש לפריטים ישנים שמייצגים במידה כזו או אחרת את ישראל של פעם. בגלל שיצא לי לגור במקומות שונים, יצא שספגתי מכל מקום את הטעמים, הריחות והצבעים שלו. הושפעתי מהמבנים שראיתי, התרבות והאמנות וראיתי שלכל אלו, צורות רבות".
אל הוד השרון הגיע זולפין, בן 62 יליד ירושלים, לאחר שהתגורר במקומות רבים ושונים. מלבדו
איך אתה זוכר את העיר אז?
"הוד השרון היתה במידה רבה יוצאת דופן. היו בה רק פרדסים כשהגענו, והנוף שהבאתי הביתה שהיה: בלטות, ברזלים, אבנים וכדומה. אני נמשך רק למה שעולה ממנו ניחוח ישן, החדש והמודרני לא מעניין אותי".
כשחברים הגיעו אל הבית וראו את האוספים שלך, הם פרגנו?
"במשך הזמן, כשכבר לא ניתן היה להתעלם מכמויות הפריטים שצברתי, החברים והאורחים שהגיעו לבקר בבית היו לפעמים קצת בשוק. רוב הזמן קיבלתי תגובות מפרגנות של התפעלות, אמרו לי שהבית מיוחד ומרגש אבל ידעתי שיש גם מי שחשב שמדובר במוזרות פרטית שלי.
"לא כולם ידעו איך לאכול דבר כזה, יש פה סוג של אמנות ולא כולם מתחברים, יש כאלה שאוהבים וכאלה שלא. מה שבטוח, זה שאף אחד לא יכול להישאר אדיש לעניין. אני תמיד טוען שכשאנשים מעירים הערות לא נעימות, זה מגיע מהפחדים ומהמעצורים שלהם, ולא ממני. תמיד המשכתי בשלי כי היתה לי אמונה בצדקת הדרך. לא חיפשתי לא תהילה ולא פרנסה, פשוט עשיתי את מה שאני אוהב וחושב שנכון".
מתי החלטתם להפוך את הבית הפרטי שלכם למוזיאון?
"אחרי שהבנתי שבאמת צברתי אלפי פריטים, חשבתי שזה בזבוז שרק אני איהנה מהם, והחלטתי לפתוח את הבית לציבור הרחב, להפוך אותו למוזיאון. ידעתי שאני לא היחיד שמוקסם מהדברים וככה ראיתי פרי לעמלי.
"יום אחד הגיעו צלמים שעשו סרט כאן למשרד החוץ וראיתי על המוניטור בחוץ שהצלם לכד את הפריטים הכי קטנים שהיו במוזיאון. זה מאוד ריגש אותי לראות שגם מה שנראה קטן וזניח, עשה משהו לצלם ששם אליהם לב. ברגע ההוא אמרתי שעשיתי את שלי. היתה פעם שתייר צרפתי שלא ידע כמעט עברית הלך פה ברחוב, ואמר לי שכשהוא ראה את הבית, הוא קיבל 'בום בלב'".
קיבלת הצעות למכור את המוזיאון או את הבית?
"במהלך השנים קיבלתי לא מעט הצעות למכור פריטים מסוימים וגם את הבית כולו אבל מובן שסירבתי. המטרה שלי היא להשאיר חותם ואם אני מאמין שפריט מסוים יעשה משהו לדורות הבאים, אני לא אמכור את זה, בפרט אם זה פריט חד פעמי ונדיר. עד היום לא מכרתי כלום.
"למבוגרים יש נטייה לחשוב שאם הצעירים לא מכירים את זה, זה לא יעניין אותם. באופן מפתיע דווקא הצעירים שמגיעים לכאן הם אלו ששולחים את הוריהם לפה ולא להיפך. אני מאמין שלכל אדם יש שליחות פנימית, השליחות שלי זה להיות אוצר של התערוכה הזאת של הפריטים הישנים האלה".
לדבריו, ישנם בבית חפצים שממש ניצלו מכיליון ויגאל מאמין שעל ידי כך, הוא גם קצת הציל את המורשת. "יש אנשים שבאים, רואים את המקרר הישן ופורצים בבכי, אחד המבקרים פעם ראה בקבוק ישן של תמצית וניל לעוגה, ופשוט מירר בבכי שעה ארוכה. אחרים מתרגשים מסוס נדנדה, זה ממש מעורר אצל אנשים אמוציות חזקות".
מתי החלטתם לפתוח גם מסעדה במקום?
"אחרי שראינו שאנשים באים והולכים כלעומת שבאו, פתחנו את המסעדה, לא משהו מפואר: קצת כיבוד, קצת יין, אבל זה הפך קצת למוסד. אנשים שהגיעו למוזיאון וישבו, נפתחו פתאום, הם הרגישו יותר בנוח ונוצר דיבור, הכרויות, זה יותר נחמד.
"המסעדה קיימת משהו כמו עשר שנים, אין לה מטבח מסודר משל עצמה ולא שירותיים חיצוניים, הכל בבית. המון אנשים מגיעים דווקא ממקומות רחוקים, מאילת, עפולה, היו מורות שבאו מאופקים ומקיבוץ כינרת. זאת חגיגה בשבילי שמגיעים מרחוק במיוחד בשביל המוזיאון".
נא להמתין לטעינת התגובות
