זה היה ביתי: זאב ביילסקי זרק לסל במרפסת במשך שעות
האוויר הקר, ריח הגשם הראשון, קולות הצחוק בשכונה, הצעדה הרגלית אל הכותל. ראש עיריית רעננה לשעבר, ח"כ זאב ביילסקי כותב על בית ילדותו במושבה הגרמנית בירושלים. פרויקט מיוחד של זמן מעריב
הבית הראשון שלי היה בירושלים, במושבה הגרמנית, עם מרפסת גדולה שהיה בה מקום אפילו לבנות סוכה בחג הסוכות. אני זוכר שבכל פעם שהיינו נכנסים אל הסוכה בה כל כך התגאינו, ירד גשם שמילא את כל הדירה בריח של גשם ראשון. גרתי שם עם הורי זכרם לברכה, אחותי תמר ואחותי הצעירה מרים וזאת מבלי לשכוח מספר לא ברור של חתולים שחלקו איתנו את אותה ישיבה סתוית בסוכה.
זאב ביילסקי בפתח ביתו כיום, ברעננה
צילום: אלי דסה
זה היה הבית שבו נולדתי ובו גרתי עד לגיל 17. זו הייתה שכונה מאושרת, אני עוד יכול לשמוע את קולות הצחוק מתגלגלים ברחבות וקול הכדור הנבעט בסמטאות. תושבי השכונה היו בדרך כלל ממשפחות קשות יום ולא הורגשו הבדלי מעמדות בין אחד לשני.
אני זוכר אוירה נפלאה בין כולם, עזרה הדדית ואחוות ישראלים שורשית כזו. היינו מדברים אחד עם השני ממרפסת למרפסת, לא נזקקנו למפתח כי כמעט אף פעם לא נעלנו את הדלת של הדירה.
בימי מלחמת ששת הימים הייתי
בתיכון. הצטופפנו כל המשפחה סביב הרדיו שהיה אז בדירה, זה היה הקשר היחידי שלנו עם מה שקורה במדינה, בחזית. מיד לאחר המלחמה הייתי בין הילדים הראשונים שצעדו רגלית לעבר הכותל המערבי. הזיכרון של אותו יום עדיין מעביר בי גם היום צמרמורת של התרגשות. אני יודע שחוויתי אז את ההיסטוריה בהתהוותה, הייתי חלק ממנה והיא הייתה חלק ממני. עד היום אני יודע שהרגע הזה בו צעדתי ברגל והגעתי אל הכותל היה אחד הרגעים המכוננים והמשמעותיים בחיי.
אם לא תהיה לך בגרות - איך תמצא שידוך?
כך כך הרבה דברים באותה דירה גורמים לי לצביטת געגועים. במרכז המרפסת הגדולה עמד ניצב סל כדורסל שהתקנתי שם וכל דקה פנויה הייתה מוקדשת לקליעה לסל ולאימונים. אני מעריך שההשקעה היומיומית הזו במשחק, היא מה שהביאה אותי בסופו של יום להיות שחקן כדורסל בקבוצת בית"ר, שבשנות השיא שלה הגענו גם לליגה לאומית.
ביילסקי ואביו. החברים ממפא"י הרימו גבה צילום העתק: אלי דסה
אני זוכר שההורים שלי תמיד פרגנו לי על המשחק. אבא שלי, איש מפא"י בלי כחל ושרק, שרק אדם כמותו יכל היה לאפשר לבנו לחצות את הקווים ולשחק בבית"ר. הרבה חברים של אבא מהתנועה הרימו גבה על המהלך הזה שלו.
אני מתגעגע גם לעץ התות הענק ופירותיו המתוקים שהיה שייך לשכן שבקומה הראשונה ולידידו ממול, עץ התאנה שבעליו היה השכן ממול, שוטר במשטרת ישראל. שניהם לא הבינו מעולם איך כמות התות מתמעטת מיום ליום ואיך יבול התאנה הולך ומצטמצם.
אחר כך הגיעה התקופה של הגיטרות. אספנו ארבעה חבר'ה מהשכונה והתאמנו בלי הפסק. בהתחלה זה היה חובבני, שכונתי ואחר כך כשחשבנו שאנחנו בשלים לקטוף את תהילת הקהל, התמודדנו בבנייני האומה על תואר "להקת השנה". עד היום אני לא מבין איך לא זכינו, כשאני חושב על כך, אני בטוח שהשיפוט לא היה הוגן.
לא אשכח גם את החגים המשותפים, קידושי יום השישי המשפחתיים וזמירות השבת שאבא היה שר בכל ערב שישי לאחר הקידוש. עד היום אני שר עם ילדי את אותם הניגונים, זהו זיכרון שיפסע עימי תמיד.
אף פעם לא עשיתי להורי חיים קלים. הברזתי מבית הספר בלי הפסקה, עד שבסוף כתה י"א החליטו לסלק אותי משם אחת ולתמיד. אמא שדאגה לשידוך, אמרה לי - אם לא תהיה לך בגרות, איך תמצא מישהי להתחתן איתה? כשהחלה שנת הלימודים אבי העיר אותי בבוקר, זו היתה אחת הפעמים הבודדות בה התערב בצעדים השונים בחיי ומצא עבורי בית ספר חדש בו קיבלו אותי בזרועות פתוחות ובאהבה גדולה, כך השלמתי את הבגרויות והשידוך שעמד בסכנה, ניצל.
כשאני חושב על זה, מפליג אחורה ונזכר, אני יודע שהיתה זו תקופה יפה מאין כמוה. אין צעיר בישראל שאני לא מאחל לו תקופה כה מאושרת. הלוואי והיום קיימות עוד שכונות כאלה, תקופות כאלה, בהם החמימות, העזרה, האכפתיות והשלווה שולטים בכל.
הדירה הישנה עוד עומדת שם, המשפחה שגרה שם מקבלת אותי תמיד כשאני בא בסבר פנים יפות ובהכנסת אורחים שמזכירה לי את אז. את הסל מהמרפסת כבר הורידו וגם החדר הישן שלי הוא כבר לא מה שהיה, אבל הזכרונות, החיוך והעדינות של המקום מתעוררת בי בכל ביקור.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם סיעת "קדימה", יליד ירושלים. בעברו כיהן כראש עיריית רעננה וכיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית.
נא להמתין לטעינת התגובות
