בית התפוצות: המרצים המוערכים מבוסטון חזרו לתל אביב
מה גרם לפרופ' רן קנטי ולפרופ' רונית רובינפלד לעזוב חיים נוחים בארצות הברית ואת האוניברסיטה הטובה בעולם, ולעבור לאוניברסיטת תל אביב?
בתוך השיגעון הזה נעים למצוא נקודות אור כמו זוכת פרס נובל פרופסור עדת יונת וכמו שני חבר'ה צעירים יותר - פרופסור רן קנטי ואשתו פרופסור רונית רובינפלד.
קנטי ורובינפלד עזבו את המחלקה למדעי המחשב הטובה ביותר בעולם - זו שבאוניברסיטת MIT בבוסטון - כדי לבוא ללמד באוניברסיטת תל אביב.
כשארזו את המזוודות הם השאירו מאחוריהם משכורות גבוהות פי שניים מהמשכורות בארץ, שפע של תקציבי מחקר וחיים של שלווה ורוגע, אבל הארץ המהבילה, הקולנית ועתירת הקשיים הזו קראה להם. למה? קצת ציונות, קצת געגועים לים ו-סורפרייז-סורפרייז - הרבה אתגר אקדמי וסיפוק מהסטודנטים הישראלים.
"לא היה לנו קל לעזוב את MIT, והיו לנו חיים נוחים שם", אומרת רונית, ילידת ארצות הברית, "אבל ידענו שפה נקבל סיפוק אקדמי בלתי רגיל. חיפשנו גירוי אינטלקטואלי, ומצאנו אותו ביצירתיות של הישראלים".
פרופסור רונית רובינפלד (45) נולדה באוהיו וגדלה במישיגן, שם עשתה את התואר הראשון שלה במדעי המחשב. בין דוקטורט באוניברסיטת ברקלי לפוסט-דוקטורט בפרינסטון, היא עשתה גם פוסטדוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים; כיאה למי שנולדה למשפחה יהודית ציונית, הייתה לה תמיד פינה חמה בלב לישראל. לבסוף נהייתה פרופסור באוניברסיטת קורנל.
את בעלה הישראלי, פרופסור רן קנטי (47), הכירה "דרך התחום", כמו שהיא מגדירה זאת. קנטי היה לאחר דוקטורט במדעי המחשב במכון ויצמן, ורצה להמשיך את לימודיו מעבר לים.
הוא החל לעבוד במחלקת המחקר של IBM בניו יורק וכמרצה אורח ב-MIT בבוסטון , וקיבל פרופסורה בקריפטוגרפיה
לפני כמה חודשים, לאחר 13 שנים בבוסטון, קיבלו בני הזוג הצעה מפתה מאוניברסיטת תל אביב, וזו נתנה להם את ההזדמנות לעשות משהו שחשבו עליו זמן רב - לחזור לישראל. "פרופסור עמוס פיאט, שהיה ראש המחלקה למדעי המחשב, פנה אלינו ואמר שהוא מעוניין להקים, בשיתוף חברת ההיי-טק הישראלית'צ' ק פוינט', מכון לאבטחת מידע - הראשון מסוגו באוניברסיטה", מספר קנטי. "הוא הציע שאני אעמוד בראש המכון, ואנחנו חשבנו - למה לא לנסות, אם יש הזדמנות לבדוק איך החיים בארץ, אז זו זאת".
לדברי קנטי, המהלך התאים להם מבחינה אקדמית ומבחינה משפחתית. "ידוע שהמחלקה פה מצוינת, ורונית ואני היינו תמיד מוכנים לשנות מקום מגורים בשביל עבודה שמספקת עניין", הוא אומר. "מלבד זאת, ידענו שזה יעשה טוב למשפחה שלנו.
"גרנו בבוסטון, אבל מכיוון שעבדתי פעמיים בשבוע במעבדת המחקר של IBM בניו יורק, היו הרבה ימים שלא הייתי בבית, וגם הנסיעות הכבידו. יש לנו שתי בנות. רצינו לגדל אותן במקום שגם לי וגם לרונית יהיה מקום עבודה קרוב, ונוכל להיות עם המשפחה".
מה יש ברמה האקדמית כאן שלא חשבתם שתמצאו במקום אחר?
רן: "לשנינו חשוב לעשות מחקר טוב, והדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא על ידי שילוב מוצלח בין מרצים לסטודנטים. יש בארץ הפריה הדדית נהדרת בין שני הצדדים, זה הלב של העבודה. יש פה אנשים עם ניסיון ועם אנרגיה, יש מעט מאוד מקומות בעולם שיש ריכוז כזה של אנשים שיודעים לדרבן זה את זה".
רונית : "לא סתם המרצים הישראלים בתחום המחשבים נחשבים הטובים בעולם. האוניברסיטאות בחו"ל אוהבות להעסיק אותם כי הם תמיד מעלים את הרמה, אבל שוב - ברור שלא היה קל לעזוב את MIT".
כיצד הנוחיות הזאת שאתם מדברים עליה מתבטאת?
רן: "בבוסטון לא היו לנו דאגות כספיות. היינו רחוקים מלהיות עשירים כמובן, אבל יכולנו לחיות בנוח. המשכורות היו כאלה שלא היינו צריכים לדאוג איך נסיים את החודש. כאן העתיד הכלכלי לא ברור - המשכורות נמוכות בחמישים אחוז, יוקר המחיה גבוה הרבה יותר ומחירי הדירות בשמים. אנחנו מוצאים את עצמנו מתעסקים עם דאגות קיומיות ובתחושה של אי-שקט".
רונית : "הכול פה הרבה יותר לחוץ, אנשים ב' אובר דרייב', מדברים מהר יותר ובקול חזק יותר. כשאני שמה רדיו באוטו בארצות הברית זה מרגיע אותי, כאן שידורי הרדיו מלחיצים, מוזיקה קצבית וחדשות דרמטיות, הכול'אובר דה טופ'".
אין פן חיובי להבדל התרבותי הזה?
רונית: "ודאי שיש. הרבה אמריקנים אוהבים להגיע לישראל דווקא משום שהאנשים כאלה אנרגטיים וחמים ופתוחים. לפעמים יש תחושה בארצות הברית שאנשים חיים בבועה ולא יודעים לתקשר, וזה נחמד להם להגיע למקום שיש בו אינטראקציה אינטנסיבית.
"הקושי שלי הוא בעיקר עם אנשים שאני לא מכירה, כמו בכביש או סתם בסיטואציות ברחוב, למשל פעם כשעמדתי בתור לדוכן אוכל ודרכתי בטעות על מישהי שעמדה מאחוריי, והיא התחילה לצרוח עליי בטירוף. בסוף מרוב שוק שאלתי אותה למה היא עמדה קרוב כל כך אליי? " היא צוחקת.
רן: אפילו לי בתור ישראלי היה סוג של הלם כשחזרנו. ההתנהלות אגרסיבית הרבה יותר ממה שהיינו רגילים, ולהרבה אנשים אין גבולות כשהם מדברים אתך, שואלים שאלות אישיות ונכנסים לפרטים. לאמריקנים יש קוד של נימוס שלפיו ברור מאוד מה אומרים ומה לא. הנה, דיברנו על הלחץ? " הוא מוציא את הטלפון הנייד מהכיס. "רק שעה עברה מאז תחילת הריאיון הזה, וכבר היו לי עשרה טלפונים. בארצות הברית הייתי מקבל אולי חמש שיחות ביום".
סביר להניח כי עוד כמה אנשים חווים את קשיי הקליטה שקנטי ורובינפלד מתמודדים אתם. על פי נתוני המשרד לקליטת עלייה, שפתח לפני שנתיים במבצע "חוזרים הביתה בשישים לישראל", השנה חזרו בסך הכול 13,681 תושבים, מהם 2,191 אקדמאים . אגב, העיר תל אביב קולטת אחוז יפה מהם, והשנה התיישבו בה 894 עולים.
לצד הגאווה ותחושת ההצלחה, קנטי טוען שעם כל הכבוד לנתונים היפים, יש הבדל בין להצליח להשיב מישהו לארץ ובין להשאיר אותו פה. "ההקלות במס והמענקים הקטנים הם כאין וכאפס לעומת הפרשי המשכורות", הוא אומר.
"מי שחוזר לארץ לא עושה את זה בשביל הכסף. משקיעים את הכסף במקום הלא נכון, צריך להשקיע אותו בתשתית של ההשכלה הגבוהה, צריך שהחיים המקצועיים של פרופסור פה יהיו טובים, ואז הוא יישאר, ולא יצטרכו להשקיע כסף בהחזרתו".
במה צריך להשקיע את הכסף? במשכורות גבוהות יותר למרצים?
רן: "זה יותר ממשכורות. עומס ההוראה פה הוא יותר מכפול מאשר ב-MIT - אתה מתעסק יותר בהוראה ופחות במחקר, אף שבסופו של דבר באת בשביל המחקר. גם איכות ההוראה נפגעת כי יש יותר מדי סטודנטים בכיתה ויותר מדי קורסים בסמסטר. ב-MIT פרופסורים מלמדים רק קורס אחד בסמסטר ויכולים להשקיע את רוב מרצם וזמנם במחקר".
רונית : "כל המשאבים פה קטנים יותר. אין מספיק כסף להעסיק חברי סגל, אז מקצצים במתרגלים. כשאין מתרגלים אז המרצה לא נותן תרגילים כי אין מי שיבדוק אותם, ואז רמת הלימודים יורדת. צריך להגדיל את מספר התקנים לאנשי סגל בלי להגדיל את מספר הסטודנטים.
"חוץ מזה, ישנו עניין המשכורות של הדוקטורנטים, שהן פשוט בדיחה. הסטודנטים בארצות הברית מקבלים מלגת מחקר שממש אפשר לחיות ממנה, ואז הם יכולים לא לעבוד ולהתמקד בלימודים. בארץ הסטודנטים לא יכולים לשלם שכר דירה ואוכל אם הם לא עובדים".
רן: "האבסורד הוא שאפילו כשיש כסף, לא ניתן להשתמש בו. יש לי כספי מחקר שקיבלתי מקרנות למיניהן ומהאיחוד האירופי, ואני לא יכול לתת אותו לתלמידים שלי כמלגת מחקר כי זה אסור על פי חוק".
בקצב הזה, יש סיכוי שישראל תזכה שוב לפרס נובל בתחום המדעים, כמו שזכתה פרופסור עדה יונת?
רן: "לדעתי בעתיד הקרוב יש עוד סיכוי לנובל כי יש פה מוחות מצוינים וכי מדובר באנשים שלמדו לפני עשרות שנים, כשעוד השקיעו באקדמיה. את ההשלכות של המשבר הנוכחי אנחנו נראה בעוד חמישים שנה, אצל מי שלומד עכשיו".
אתם רואים הבדל בין-דורי בין הסטודנטים שאתם מלמדים לסטודנטים שאתם הייתם?
רונית: "הדור הצעיר הולך ונהיה חכם יותר! הצעירים של היום מבריקים הרבה יותר ממה שאנחנו היינו. נראה לי שהיום אם רן ואני היינו מנסים להתקבל למדעי המחשב, לא היינו מצליחים", היא צוחקת.
רן: "היום הקהילה המדעית הרבה יותר מרושתת ובין-לאומית. דווקא ישראל, שמייצאת כל כך הרבה סטודנטים, בקושי מייבאת אותם, אין הרבה סטודנטים זרים בארץ כי הלימודים בעברית".
בסופו של דבר, למרות הקשיים, אתם פה. למה?
רונית: "אני מכירה מרצה ישראלית למשפטים שבזמן שהנחתה קורס לתלמידים בארצות הברית נעמדה מול הכיתה ואמרה פתאום:'מה אני עושה פה?' היא הרגישה לא שייכת, ואני מכירה את התחושה הזאת, היא הייתה לי לפעמים.
"בישראל יש הרגשה של בית. העובדה שהיינו בארצות הברית, במקום שיש הרבה ישראלים, ולא במקום אחר - עשתה את האווירה טובה יותר. יש פה משהו בקשר בין האנשים. אפילו שלא גדלתי כאן, יש לי חברים טובים מישראל לא פחות מאשר באמריקה".
ולמה דווקא תל אביב?
רונית: "לא פסלנו את האפשרות למצוא משהו באוניברסיטאות אחרות בארץ, אבל את ההצעה קיבלנו מתל אביב, ושמחנו שכך. גם כי המשפחה של רן מתגוררת בעיר וגם כי תל אביב מזכירה לנו את ניו יורק, שגרנו בה לפני שעברנו לבוסטון. היא תוססת כל כך, אנשים מכל הגילים ומכל הסגנונות יושבים ביחד, ממלאים את המסעדות ואת בתי הקפה, ויוצרים מקום שיש בו אווירה מדהימה".
רן: "וישנו הים כמובן", הוא מחייך. "אם יש דבר בארץ שחף לחלוטין ממחלוקות פוליטיות, חברתיות וכלכליות, ואפשר תמיד ללכת אליו ולהירגע, זה הים שלנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
