קרתא זה לא הכול: שלום ירושלמי מסכם את השנה הראשונה של ברקת
ניר ברקת הוא מוכשר, נחוש, יסודי ועקשן, אולי יותר מדיי. הוא גם יודע מה העיר צריכה. האם הפוטנציאל הזה מספיק? נראה שלא. אחרי שנה אין שינוי מהותי, האוכלוסייה החזקה עדיין מרגישה שהיא החלשה בעיר. יש לברקת ניצחונות פה ושם אך זה לא מספיק. הוא צריך לשפר את המעמד הלאומי שלו ואולי גם את הסגנון
השאלה אחרי השנה הראשונה של ברקת היא האם הפוטנציאל והמאמץ נפגשו עם דרך נכונה והישגים. אחרי שנה אי אפשר לזהות כאן סימני מהפך מתבקשים מבחירתו של ראש עירייה צעיר יחסית, נמרץ וחילוני. בתחומים החשובים ביותר לדעתי, ההגירה השלילית והשינוי הדמוגרפי, לא הלכנו עדיין לשום מקום, למרות המאמץ. עיר הבירה, שאמורה להיות רבגונית ורב תרבותית, ממשיכה להיות עיר של שניים או שלושה מגזרים, אין בה חלוקה הגיונית בין ערבים ליהודים, חרדים לחילונים, צעירים למבוגרים, עשירים לעניים. עד שהפלורליזם הדתי והחברתי לא יחזור לעיר, היא תידון לדשדוש מתמשך ותהפוך לעיר זניחה ולא חשובה כמו בני ברק.
אני חושב שברקת מודע לעניין הזה וראיתי כמה פרויקטים למשיכת סטודנטים וצעירים שהעירייה מנסה להרים. זה לא מספיק. בחלומות שלי אני רואה לפעמים את כל הבתים ההרוסים לאורך רחוב יפו נבנים לגובה של שלוש או ארבע קומות בסגנון שימור מיוחד, והופכים לאוניברסיטה ארוכה בסגנון הסורבון. רחובות העיר יהפכו לקמפוס שבו יגורו ויסתובבו אלפי סטודנטים מהארץ והעולם, כי הרי אין מקום שיש בו מכמנים היסטוריים ורומנטיים כמו אלה שירושלים יכולה להציע.
אפילו הרכבת הקלה יכולה להשתלב בשדרה האוניברסיטאית הרחבה הזו, והצעירים יקפצו עליה וירדו ממנה בדרכם משוק מחנה יהודה לשוק בעיר העתיקה. לאורך הרחוב יהיו גלריות ובתי קפה, מסעדות ובתי קולנוע, חנויות מיוחדות שיחליפו את הבזאר הטורקי ופאבים קטנים. זמרי רחוב ולהטוטנים יופיעו שם דרך קבע כמו בעיר אירופית עם נוכחות צעירה וחביבה בולטת דוגמת פריז, איסטנבול (כן, כן), לונדון, ברלין, ורשה או פראג. האם זה אפשרי? בהחלט. האם אני הוזה? נראה שכן.
2. בחזרה למציאות. מצב הקרקעות, הדירות והבנייה לצעירים לא השתנה. הביקוש עולה בהרבה על ההיצע והמחירים בשמים. במצב שנוצר רק האוכלוסייה החרדית נלחמת על מקומה בעיר או בסביבותיה. משום כך גם השינויים בירושלים נוטים תמיד לטובתה, ושכונות שלמות משנות את צביונן בהתאם. הניצחון של ברקת על מאיר פרוש, שדיבר ביידיש על סילוק האוכלוסייה החילונית מן העיר, הוא הזדמנות חד-פעמית לעצור את תהליך ההתחרדות של האזורים שעדיין נותרו חילוניים.
ברקת צריך להתמסר לעניין זה כמו אל משימה היסטורית שחורגת מתחומי הפעילות השגרתיים בכיכר ספרא. הוא צריך להבין כי בירושלים יש תפקיד אדיר לאוכלוסייה החזקה, שהולכת ומתמעטת; היא זו שעדיין יכולה למשוך את העיר כלפי מעלה ולכן צריך לשמור עליה מכל משמר.
ח"כ יעקב כ"ץ (כצ'לה) מהאיחוד הלאומי, איש
ח"כ כ"ץ חושש לעתידה הציוני של העיר וקורא לברקת לפתוח בשביתת רעב מול משרד ראש הממשלה, לפני שלא תיוותר לו אף לא שכונה חילונית אחת בעיר. הדילמה שעומדת לפתחנו קשה; רבים מאיתנו נגד בנייה בהתנחלויות, מצד שני אנחנו רוצים לשמור על העיר ועל הפלורליזם שבה. מי אמר שהחיים פשוטים?
3. על מצב החינוך בעיר אני יכול להעיד רק מזווית אישית. הבן שלי הוא תלמיד כיתה א' בבית הספר יפה נוף שבבית הכרם. בכיתה שלו יש 39 תלמידים. מכיוון שלא נמצא חדר לכיתה בבית הספר, מרוכזים כל הילדים במסדרון, שהפך לכיתה מאולתרת, עם חלונות גבוהים שיועדו לנפק אור למסדרון ולא לכיתות מסודרות עם חלונות רחבים. האפשרות של הצוות הנפלא באמת בבית הספר להקדיש תשומת לב לכל תלמיד מוגבלת עד מאוד.
לכיתה א' בבית ספר הממלכתי ברמות, לעומת זאת, נרשמו השנה 17 תלמידים בלבד. הסיבה ברורה. המשפחות החילוניות נטשו את השכונה ונדדו מערבה, גם במחיר של צפיפות בכיתות ופגיעה בחינוך הילדים. ראש העירייה הקודם, אורי לופוליאנסקי, חרדי שלא הייתה לו שום בעיה עם המציאות הזו, עוד הגביר את האפליה. הוא קבע כי לפתיחת כיתה חרדית אחת מספיקים 15 ילדים ואילו לפתיחת כיתה בחינוך הממלכתי-דתי או הממלכתי נדרשים 30 ילדים.
בקיצור, ראש העירייה ברקת עדיין לא הצליח להזרים לעיר אוכלוסייה חדשה, וגם לא התאים את העירייה לשינויים הדמוגרפיים הפנימיים. התוצאה היא המשך קיפוח של האוכלוסייה החזקה בעיר, שמשלמת ארנונה אסטרונומית ומיסי עירייה אחרים ומחזיקה את החיים הכלכליים, אבל זוכה לבעיטה בעין.
4. שנה זה זמן מספיק כדי להרגיש את השינוי, אם הוא קיים. ביום שלישי שעבר סיפרה כתבת מעריב טל שניידר, תושבת וושינגטון, על המהפך המנטאלי והחברתי האדיר שחל בבירה האמריקנית המנומנמת ואיך העיר הזו התעוררה לחיים מאז שנכנסו בני הזוג אובמה לבית הלבן. כאן לא מרגישים הרבה. מוסדות ציבור חדשים לא קמו, הארנה מתעכבת משום מה, הפקקים אותם פקקים, העיר לא הפכה נקייה בהרבה, איכות האוויר לא השתפרה והתחושה היא כי הרכבת הקלה תיבנה כאן לעד.
מה שכן, יש קצת שינויי אווירה, וזה לפעמים חשוב. המאבק של ברקת על פתיחת חניון קרתא לימד שאולי משהו זז בעיר הזו לטובת האוכלוסייה האזרחית. בשלב מסוים החרדים התקפלו מפני שהם עצמם הגזימו, וברקת זכה מן ההפקר בהישג ראוי.
בשנה האחרונה היו כאן מיזמי תרבות רבים ומגוונים, בכל רחבי העיר, שמשכו אליהם הרבה מבקרים מרחבי הארץ. גם הספורט בעיר מחזיק מעמד, הפעם בזכות מיליארדר שנוי במחלוקת שברקת חיבר לבית"ר בכדורגל ולהפועל בכדורסל.
5. שלושה ראשי עירייה חשובים קדמו לברקת. טדי קולק, אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי. קולק היה האידיאל: הוא רצה, יכול היה לעשות ועשה לטובת העיר. אולמרט היה ההיפוך הגמור: הוא יכול היה, אבל לא רצה ולא עשה. לופוליאנסקי אולי רצה, אבל לא בדיוק יכול היה. ברקת מאוד רוצה להצליח. השאלה הגדולה היא האם הוא יכול.
אחת הבעיות של ברקת היא שהוא לא הצליח לרכוש את המעמד הלאומי המתאים. אי אפשר להאשים אותו, אבל ברור שהציבור משלם מחיר. קולק היה ראש עירייה שעשה היסטוריה ארוכה במחיצתו של דוד בן גוריון; הוותק הפוליטי והיוקרה העמידו אותו בשורה אחת עם מנהיגי המדינה, ואיש לא הרים גבה כאשר עלה שמו כמועמד בכוח לראשות הממשלה. בזכות הרזומה והאישיות הכובשת יכול היה קולק להשיג תרומות ותקציבים אין סוף לעיר.
אולמרט הגיע לראשות העירייה ב-1993 אחרי עשרות שנים של פעילות פוליטית ענפה. לפני שנבחר לתפקיד הוא היה חבר כנסת ושר בממשלה. אילו רצה היה יכול להשתמש בכוח ובמעמד כדי לבנות את העיר, אבל ירושלים לא עניינה אותו והוא תמיד העדיף על פניה את ניו יורק, ברצלונה, טוקיו וערים נוספות שאליהן נסע גם על חשבונה. אולמרט השפיע על המאבקים סביב מעמדה הבין-לאומי של העיר, ולפעמים גרם לה נזקים גדולים, כמו בתקופתה מנהרת הכותל, שאותה חפר במו ידיו מול המצלמות.
לופוליאנסקי היה נוסע עובר בגשם, שהחזיק את העיר אבל לא קידם אותה, וזה כאילו ללכת לאחור.
ברקת הגיע לראשות העיר מההיי-טק. אין מאחוריו גוף מפלגתי מסודר, והקפיצות שלו בין הליכוד לקדימה הפכו אותו בסוף להומלס פוליטי. נדמה לי שאין לברקת את הקשרים בצמרת או את יכולת ההרתעה והאיום הפוליטי מול ראשי המדינה, שאמורים לספק תקציבים ותשומת לב לירושלים. הוא לא יכול להפוך שולחן על ראש הממשלה או על שר האוצר; גם אם יהפוך, איש לא יתרגש. ככה ייעשה למי שאין לו פעילים וחברי מרכז במפלגה הנכונה.
לזכותו של ברקת ייאמר כי הוא בורח מעימותים גדולים על רקע לאומי, ולא רץ למוקדי מתיחות ומחלוקת כמו אולמרט תאב הפרסום. ברקת לא בא לראות מקרוב את המהומות סביב הר הבית, וגם בהפגנות החרדים הוא לקח צעד לאחור, למעט ביקור שנוי במחלוקת אצל האדמו"ר מקאליב בתחילת אוגוסט, שעלה לו ביוקר. החלוקה הפנימית הזו נכונה. ראש עיריית ירושלים צריך לטפל בעיר ולא במעמד הבין-לאומי שלה. לשם כך הוא נבחר.
6. אני לא מכיר את ברקת ואת סגנונו, אבל אני שומע מאנשים שעובדים איתו, ועליהם אני סומך, על התנהגות לקויה לעתים. אומרים לי שהוא צנטרליסט שמעמיס על עצמו מלחמות מיותרות דווקא מול ציבורים שבחרו בו ולוקח על עצמו משימות שאותן היה יכול להעביר לאחרון הפקידים. בסביבה של ברקת יש הרבה ביקורת על האופי האגואיסטי, שמשבש לעתים את קבלת החלטות.
גם האווירה במועצת העירייה ובמסדרונותיה לא טובה במיוחד, למרות הקואליציה מקיר לקיר שברקת הקים. אומרים שהוא מרוקן מתוכן את התפקידים, שהוא מתקשה לעבוד עם אנשים וכי הוא עדיין לא עשה את המעבר מחברה פרטית לגוף ציבורי דמוקרטי. טוענים שהוא לא מתעניין ממש בשכונות המצוקה במערב ובמזרח העיר. ברקת אומר לי שהוא מנהל עיר ומכניס סדר בגופים שהתרגלו לעבוד בדרך עקומה.
כך או כך, צריך לקוות רק שמדובר במחלות ילדות, וכי המהפכה הדרמתית עוד לפנינו. אחרת אפשר לכבות את האור ולהיפרד לשלום מהעיר שאנחנו כל כך אוהבים, אבל לקחו לנו אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
